השלום

הצהרות של יו"ר הרשות הפלסטינית תופסות היום את הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"מעריב": "עבאס לאובמה: מתנגד להצעות שהציג קרי" ו"אבו-מאזן: יש לנו הכרה הדדית עם ישראל, ואנו לא דורשים מאף אחד להטיל עליה חרם", בהתאמה. בשני העיתונים הכותרת הראשית מלווה בהפניה קטנה לאירוע שהתרחש, כנראה, סמוך למועד הסגירה של העיתונים: "פלסטיני נהרג מירי ימ"מ" ("הארץ") ו"אמש בג'נין: הרוג פלסטיני בפעילות של הימ"מ ללכידת מבוקש בכיר". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא טיזר לראיון ב"מוסף לשבת" עם חייל צה"ל שנפצע והתעוור: "אני אחזור לצבא. אני כבר רואה צבעים וזה מעודד אותי", נכתב בה.

למה לי פוליטיקה עכשיו

"נתניהו בלם את הפילוג בין הליכוד לישראל-ביתנו", נכתב בכותרת דיווח של יהונתן ליס ב"הארץ". עוד מדווח ליס: "בכיר בקואליציה: נתניהו מתנגד למינוי עופר שלח [ליו"ר ועדת החוץ והביטחון] כי הוא אינו ממלכתי מספיק". "אלתור קואליציוני: יו"ר ועדת חוץ וביטחון יתחלף בכל ישיבה", נכתב בכותרת ידיעה של אריק בנדר וזאב קם ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מוצאים דרך לדווח על ההצלחה היחסית של נתניהו כעל כישלון מוחלט: "הצביעו ברגליים" היא כותרת הדיווח של יובל קרני מוועידת הליכוד; "רגע לפני כינוס ועידת הליכוד, עתר נתניהו נגד נשיאות המפלגה והצליח למנוע הצבעה נגד האיחוד עם ליברמן. התגובה הגיעה בערב – כשרק 350 מתוך 3,500 חברי המרכז התייצבו לנאום שלו". ב"ישראל היום" מדווחים לעומת זאת על "ניצחון לנתניהו בוועידת הליכוד", אבל בידיעה קטנה בתחתית עמ' 12. אחרי הכל, המפסידים הם, לכאורה, קהל היעד של העיתון, ולא המנצח.

ליברמן

"תיק סגור: וינשטיין לא יערער על זיכוי ליברמן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "תיק בלארוס הסתיים אתמול בצליל צורם: דווקא את התיק שהיה הכי מזוהה עימו בלם וינשטיין בערכאה הנמוכה ביותר", נכתב בכותרת המשנה למאמר של ברוך קרא ב"מעריב", "הוא ציין ש'אינו נותן הכשר למעשי ליברמן', אבל בפועל נתן לו את האמא של ההכשרים". ב"ידיעות אחרונות", לצד הידיעה שכותרתה "ליברמן: תיק סגור", מופיע טור פרשנות מאת אותה עיתונאית (טובה צימוקי) תחת הכותרת "עלייה באמון ביועץ המשפטי".

אלון

"עם הבושה – בלי המאסר", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" המוקדשת לגזר דינו של הרב מוטי אלון, שהורשע במעשים מגונים בכוח בקטין. גם כפולת העמודים הפותחת של העיתון מוקדשת לגזר הדין וטורים על אודותיו. הנימה הכללית העולה מהם היא של ביקורת על קלות העונש (שישה חודשי עבודות שירות), המודגשת בכותרות, בטורו של דן מרגלית וב"משאל עם" של שישה אנשים. גזר הדין של אלון הוא הקצה של הליך ציבורי ומשפטי ארוך שגם זכה לסיקור עיתונאי מקיף. הבחירה של "ישראל היום" לדחוף אותו לקדמת הבמה נדמית כניסיון לסלק משם דבר-מה אחר – דווקא ביום שאפשר היה להכריז בו על הישג לנתניהו. כך או כך, הביקורת על ההעדפה שזכה לה כביכול אלון בגזר הדין נדמית פתטית כשהיא לא מלווה בבדיקה עיתונאית בסיסית של חומרתם הממוצעת של עונשים על עבירות דומות, או לפחות של העונשים שניתנו במקרים דומים.

הרב מוטי אלון מגיע לבית-המשפט המחוזי בירושלים לשמיעת גזר דינו, אתמול. 18.12.13 (צילום: פלאש 90)

"שליחתו של הרב אלון לעבודות שירות איננה נקודת מפנה כמו שהיא סגירת מעגל של התפכחות", כותב אשר כהן ב"מעריב".

דנקנר

"ביום ראשון, בגאלה של בילינסון, כבר היה ברור שעולם העסקים השלים עם לכתו של נוחי דנקנר: כולם עברו לצד של מוטי 'אחלה גבר' בן-משה", נכתב בכותרת המשנה לטור החברה של ארי ליבסקר במוסף "כלכליסט", תחת הכותרת "יחי המלך החדש". באותו מוסף כותבת עורכת העיתון גלית חמי על נטישת דנקנר על-ידי מנהליו והמיליה שלו: "זה אחד הצדדים המכוערים של עולם העסקים, שמתגלה בכל פעם שמישהו נופל: אין רגע של חסד, אין אפילו חמלה צבועה. יש רק צד אחד מכוער יותר מזה: הצביעות, ההתרפסות והחנופה שבדיוק אותם אנשים מפגינים כשמישהו עולה לגדולה".

על שער "ידיעות אחרונות", העיתון שהעניק לדנקנר עיתונות מיטיבה ממש עד לא מזמן (לפרקים מיטיבה אפילו יותר מזו של "מעריב" בתקופה שהיה בלפיתתו המצמיתה של דנקנר כבעל השליטה), מתפרסמת היום הפניה למוסף "ממון" ולשונה: "דנקנר העביר לאשתו חצי בית". היא מלווה בתצלומים של נוחי דנקנר ואשתו אורלי. הידיעה המשפילה תופסת לא פחות מהכותרת הראשית של המוסף ("דנקנר נערך ליום שאחרי"), כשלתצלום של בני הזוג מצורף כרקע תצלום של האחוזה והבריכה בהרצליה-פיתוח. "הערכות: המהלך עלול להקשות על הנושים לשים יד על הנכסים במקרה שיפשוט רגל", נכתב בלשון מכובסת בכותרת המשנה. בשנים האחרונות, כשגורל קונצרן בשווי עשרות מיליארדים עמד לנשייה, לא דאגו ב"ידיעות" לנושים. עכשיו נזכרו.

נוחי דנקנר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עם אישור החלטת הנושים להעביר משליטתו את תאגיד אי.די.בי. 17.12.13 (צילום: אריק סולטן)

ב"דה-מרקר" מקדישים את כתבת השער האחורי לגורלם הצפוי של אנשי דנקנר בתאגיד אי.די.בי. "כ-20 מנהלים בכירים בקבוצת אי.די.בי נהנו בתקופת דנקנר מעלות שכר של כ-600 מיליון שקל – מתוך סכום זה חלקו של דנקנר מוערך ב-60 מיליון שקל", כותב עמי גינזבורג. "עלות זו כוללת שכר בפועל, מענקים, אופציות ותנאים נלווים. זאת בזמן שמניית אי.די.בי אחזקות רשמה מאז מאי 2003 – המועד שבו דנקנר ושותפיו, מנור ולבנת, השלימו את ההשתלטות על אי.די.בי – תשואה שלילית מותאמת דיבידנד של כ-84% ושוויה ירד אל מתחת ל-200 מיליון שקל".

מאמר המערכת של "הארץ" חוזר על הקריאה של איתן אבריאל בכותרת ראשית ב"דה-מרקר" ושל גולן חזני ב"כלכליסט": לפרק את אי.די.בי.

דת

ספורט "מעריב", 19.12.13

"אני רק מתאר לעצמי מה היה קורה אם ערבי היה שורף תפילין ביציעי טדי", כותב אייל לוי בטור המופיע כולו על שער מוסף הספורט של "מעריב", מתחת לתצלומי דפיו הקרועים של ספר קוראן שהשאירו אחריהם, כנראה, אוהדי בית"ר ביציע בסכנין.

כותרת המוסף היא "במקום שבו קורעים ספרי קודש", והכותב קורא לדתיים ו"כל מי שיש לו מושג קלוש בדת" מקרב אוהדי הכדורגל למחות על הפגיעה ב"קודש הקודשים".

זו תפיסה מרעננת של הדת – עבור עיתונאי הספורט של "מעריב" היהדות והאסלאם הן רק צורות שונות של פולחן של אותו אל, ודת היא גורם מקרב בין כל מאמיניה של דת באשר היא דת.

מספרים

"האוצר הסכים למענק של 3.5 מיליארד שקל לאינטל", מדווחת הכותרת הראשית של "כלכליסט". "80 מיליון שקל הושקעו ברשות החירום הלאומית – ונקברו תחת השלג", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר".

החברה האזרחית

"שיעור העוני לא ירד, זו המדידה ששונתה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", המפנה לבדיקה של מיקי פלד, הקובע כי בעוד שהשכר עלה באחוז אחד בלבד בשנה שעברה, ההכנסה הריאלית עלתה בכמעט 12% בשל שינוי מדידה טכני של הלמ"ס. הפניה נוספת על שער העיתון היא לבדיקת מחירי דירות בישראל: "חלום הדירה הקטנה בגוש דן הקפיץ ב-25% את המחיר הממוצע למ"ר בדירות חדר בתוך שלוש שנים. המחירים הגבוהים בתל-אביב דחפו את מחירי הדירות הקטנות בגבעתיים ב-66%. למרות הביקוש הגבוה, מתחילת השנה נבנו רק 35 דירות בגודל זה" (עינת פז-פרנקל).

"התיירות הרפואית – תופעה רעה, עשב בר שוטה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט של מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו. "'משרד התיירות פועל לקדם אותה כאילו מדובר באיזה כפר נופש'. פרופ' גמזו מותח ביקורת גם על כשל השוק שיצרו הביטוחים המשלימים והפרטיים: 'הובילו לסחרור בשכר הרופאים הבכירים, זה ממש כבר כלכלת השכר של כוכבי ה-NBA'" (שי ניב). הכותרת מלווה בלוגו "פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית בישראל" ולצדה הפניה לאייטם נוסף של ניב: "נתניהו, לוקר וקנדל דוחפים להגדלת היקף תיירות המרפא על חשבון החולה הישראלי" (ציטוטים דומים נתן גמזו גם לרוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר", ויפה ש"גלובס" לא נמנעו בשל כך מהבלטת הראיון).

"באמת יקר פה", נכתב בכותרת על שער "ממון". "דו"ח ה-OECD: רמת המחירים בישראל גבוהה ב-10% מאשר בארה"ב", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של רועי ברגמן. ליטל דוברוביצקי מדווחת כי "מספר ימי המחלה שלקחו העובדים בכל הענפים במשק ירד משמעותית לעומת השנה שעברה". כותרת המשנה נפתחת במלים "חוששים מפיטורים?". תלם יהב מדווח באותו עמוד כי "בני נוער יוכלו לעבוד בחופשות עד חצות ולא ייאלצו להוציא פנקסי עבודה". כפולת עמודים מוקדשת לעצות כיצד להאריך את חייהם של ירקות ופירות ("כשהמחירים עולים, עוד יותר כואב לזרוק").

מוספים

מוסף "כלכליסט", 19.12.13

המוסף השנתי של "דה-מרקר" דק הרבה יותר מאלה של שנים קודמות, או אולי זה הזיכרון שמתעתע? כך או כך, הוא ממחיש את המהפך שעבר העיתון מסיקור ההון לסיקור החברה ומספק חומר קריאה מעניין בנושא של הפער הישראלי – הפער העדתי, החברתי והגיאוגרפי.

במוסף "כלכליסט" אורי פסובסקי לוקח פסק זמן מסדרת הראיונות שלו עם כלכלנים מהפכנים ברחבי העולם כדי לראיין לכתבת השער של המוסף את בנו של המשקיע וורן באפט, הווארד, ש"קיבל מאביו 2 מיליארד דולר ובחר להציל את עניי העולם". ואולי אין זה פסק זמן? שתי הכתבות האחרות קוראות לפרק את גוגל (דור צח) ולגעת נכון בתינוקות (קרן צוריאל-הררי).

כתבת השער של "שישבת", מוסף "ישראל היום", מאת מיכל יעקב-יצחקי ונעמה לנסקי, היא מתקפה חריפה על משרד הרווחה, תחת הכותרת הבוטה "זהירות, פקידי סעד": "הם מוציאים ילדים מבתי הוריהם בקלות בלתי נסבלת, נהנים מאמונם של בתי-המשפט וחורצים גורלות של אלפי משפחות. איך הפכו פקידי הסעד לגורם בעל כוח עצום – וכמעט ללא בקרה".

ענייני תקשורת

שער מוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש למחזאי חנוך לוין, שבמלאות 70 להולדתו עלה לרשת אתר חדש שבו יוצגו כל יצירותיו (כרמית ספיר-ויץ).

"טוב נו, ישראלית לשעבר" (שני ליטמן כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על השחקנית ש"תהדוף בקרוב מאוד את בר רפאלי וגל גדות ממשבצת השחקנית המצליחה ביותר בהוליווד").

"הבמאית שירי שחר עברה במשך שנים 15 טיפולי הפריה ואינספור אכזבות עד שהביאה לעולם ילד. עם המטען הכבד הזה היא הגיעה לסרט שבו ליוותה מטפלת פיליפינית שבנה התינוק נקרע ממנה וגורש מישראל. ולא, בסצינת הפרידה בנתב"ג אף עין לא נשארה יבשה" (כותרת משנה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מסגירה את עילת הסיקור התדיר של גורלם המר של ילדי מהגרים בישראל).

ארי שביט מקדיש את טורו במדור הדעות של "הארץ" להצלחה של ספר שכתב: "משהו מחשמל התרחש".

ב"ידיעות אחרונות" לא מרפים מ"פרשת הבנק הסיני", שבניגוד לנכתב גם היום בעיתון, לא נחשפה על-ידי "ידיעות אחרונות", אבל בהחלט כן מונפה על-ידיו לשוט נגד ראש הממשלה. עמ' 12 מוקדש לדיווח של עקיבא נוביק, שמדובב משפחות נפגעי טרור שנפגעו מנתניהו.