פעולה נקייה

בשעריהם של כל עיתוני הבוקר מופיעים דיווחים על חיסולו של חסן אל-לקיס, ראש מערך הטכנולוגיה ואמצעי הלחימה בחיזבאללה, שנורה למוות בביירות. אחת השאלות העיקריות שעולות מעיתוני הבוקר היא אם מדינת ישראל אחראית למעשה.

הכותרת הראשית ב"ישראל היום", "חיסול מסתורי", מעבירה את הרושם שכן. בכותרת המשנה לראשית מוזכרות ההכחשות הישראליות, אבל בהפניה לטור של דן מרגלית נכתב כי "בירושלים לא הזילו דמעה". כתבי העיתון, אלי לאון, דוד ברון, דניאל סיריוטי ושלמה צזנה, מדווחים על שיטת הרצח: "הוא החנה את ג'יפ הצ'ירוקי הירוק שלו מתחת לבניין, אבל עוד לפני שהספיק לצאת מהרכב התקרב אליו אלמוני ומטווח אפס ירה בו חמישה כדורים". לפי דיווחם, ארגון בלתי מוכר בשם "הבריגדות הסוניות החופשיות בבעלבק" קיבל את האחריות למבצע.

חסן נסראללה בכרזה, דמשק 2007 (צילום: Delayed Grafitication, רשיון cc-by-nc-ca)

"החיסול הזה מעורר סימני שאלה ולא בטוח שבקבלת האחריות הזאת יש משהו מעבר להתרברבות של סונים על חיסול של בכיר שיעי", נכתב בהמשך הידיעה. לפי "ישראל היום", בעוד שארגונים סוניים נוטים לבצע פיגועי תופת, במקרה של אל-לקיס "מדובר בפעולה מכוונת ונקייה, בלי פגיעה בחפים מפשע. המחסלים השתמשו באקדח 9 מ"מ, ועוד עם משתיק קול". יחד עם זאת, לגרסתם, שיטת החיסול גם אינה מאפיינת פעולות ישראליות בלבנון.

בשער "הארץ" מספקים ג'קי חורי ועמוס הראל מידע מעט שונה. לפי דיווחם, אין מדובר במתנקש אחד, אלא בשניים, ולא באקדח 9 מ"מ, אלא ברובי קלצ'ניקוב. זאת ועוד, לא רק  "הבריגדות הסוניות החופשיות בבעלבק" נטלו אחריות על החיסול, אלא גם "חטיבת אנסאר אל-אומה אל-אסלאמייה". מהמשך הדיווח ב"הארץ" עולה כי המידע על רובי הסער מגיע ממקורות בטחוניים בלבנון, בעוד שהמידע על האקדח מקורו בדברי בכיר בארגון חיזבאללה ששוחח אתמול עם עיתונאים.

רונן ברגמן משלב ב"ידיעות אחרונות" בין שני מקורות המידע. לא מתנקש אחד, אלא שניים, אולם הם היו חמושים באקדחים עם משתיקי קול ולא רובי סער. ברגמן מזכיר כי ישראל ניסתה בעבר לחסל את אל-לקיס, וכי במהלך מלחמת לבנון השנייה אף שיגרה טיל לדירה שבה אמור היה להיות (הוא לא היה בבית ובנו נהרג), אולם בהמשך טוען כי משיטת החיסול אפשר ללמוד שלא ישראל אחראית למעשה.

"כל החיסולים האחרונים שיוחסו לישראל בוצעו בשיטות שונות לחלוטין", הוא כותב. "ירי במגע קרוב באמצע הרחוב בפרבר של ביירות כולל סיכונים לא מבוטלים למבצעים. קשה להניח שמישהו בישראל, לו עמדה מאחורי ההתנקשות, היה מאשר ללוחמים ישראלים יהודים לקחת סיכון כזה". מובן שממשפט זה עולה האפשרות שמישהו בישראל אישר ללוחמים לא ישראלים לקחת את הסיכון, או, למצער, ללוחמים ישראלים אך לא יהודים. אולי תחת כיסוי של ארגון קיקיוני כלשהו ובלא נטילת אחריות רשמית?

"בצעד חריג: ישראל מיהרה לפרסם הכחשה", נכתב בכותרת ידיעה נלווית. איתמר אייכנר ורועי קייס מדווחים כי "בניגוד לחיסולים בעבר, שבהם ישראל שמרה על עמימות, דובר משרד החוץ יגאל פלמור הכחיש אתמול כל מעורבות ישראלית בחיסול".

פרשן "הארץ" עמוס הראל רואה את הדברים אחרת. "ישראל, לבד מהכחשה כללית וכמעט אוטומטית של דובר משרד החוץ, לא הגיבה לטענות מלבנון. זו חלק ממדיניות קבועה, שעיקרה שימור 'מרחב הכחשה' שישראל מפעילה בשנים האחרונות באשר לכל הפעילויות המיוחסות לה בסוריה ובלבנון", הוא כותב. לדבריו, ארגון חיזבאללה עלול להגיב כעת. אולי בנסיונות פיגוע בחו"ל, אולי ב"ירי קטיושות לישראל, תחת כיסוי של ארגון קיקיוני כלשהו ובלא נטילת אחריות רשמית".

פתרון אפשרי לשאלת האחראים לחיסול אל-לקיס משתמע מהבחנה פשוטה שכלולה בטורו של הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית. לפי מרגלית, יש הבדל בין הכחשות של חיזבאללה להכחשות ישראליות. חסן נסראללה, הוא כותב, יכול להודיע "בלי להניד עפעף" שישראל אחראית לחיסול גם אם הוא יודע "בוודאות שאין למעלה ממנה" כי דווקא ארגון ערבי אחראי למעשה. מדינת ישראל, לעומת זאת, "שונה במקצת", כותב מרגלית. "היא אינה מאשרת או מכחישה, אבל כאשר פני הדובר מטעמה מסמיקים, הכל יודעים אם אכן היתה ידה במעשה, אם לאו".

ככה זה. ערבים הם פשוט שקרנים יותר טובים. חבל לנסות להתמודד מולם בתחרות כזבים, כי הם תמיד ינצחו. העפעף שלהם כבר התאבן מחוסר תזוזה. אולי זה משהו בגנים, אולי בגלל איזה תבלין שהם מוסיפים לחומוס. זה לא ממש משנה. העיקר שנמצא הפתרון לתעלומה. כל שצריך לעשות הוא לצפות בדובר משרד החוץ יגאל פלמור מכחיש מעורבות ישראלית בחיסול אל-לקיס ולבחון: האם הוא מסמיק?

הדרך למתקן השהייה

גדעון אלון מדווח ב"ישראל היום" כי ועדת הפנים אישרה לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק למניעת הסתננות. "גם הצד הימני של המפה הפוליטית דואג לזכויות אדם, אבל בעיקר רוצה שמהגרי העבודה יעזבו את הארץ", מצטט אלון את יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב.

ב"הארץ" מדווח אילן ליאור על האישור שנתנה ועדת הפנים ומצטט לא רק מדברי ח"כ רגב, אלא גם מדברי ח"כ דב חנין: "פליטים ומבקשי מקלט אינם עבריינים: אין להמשיך ולרכזם, ללא זכויות, בשכונות המוחלשות ביותר, וגם לא במתקן כליאה".

טספמרים טקסטה, שגריר אריתריאה בישראל, בוועדת הכנסת שדנה במבקשי מקלט. 25.6.12 (צילום: נועם מושקוביץ)

לצד הידיעה על ועדת הפנים עושה "הארץ" את המתבקש ומספק מעט הקשר. מבקשי המקלט שמגיעים לישראל אינם תופעת טבע שנוצרת סמוך לגבול עם מצרים, אלא תוצאה של תהליכים ואירועים במולדתם. קוראי "הארץ" יכולים ללמוד על אחד התהליכים הללו מידיעה מתורגמת מאת כתב ה"גרדיאן" מרטין פלאוט, שמתפרסמת ב"הארץ" תחת הכותרת "קצינים בצבא אריתריאה חוטפים ילדים בעבור כופר".

לפי פלאוט, דו"ח חדש שערכו חוקרים שבדים והולנדים בהתבסס על ראיונות עם 230 אריתריאים שנפלו קורבן לסוחרים מעלה כי "קצינים בכירים בצבא אריתריאה חוטפים צעירים מהמדינה ומבריחים אותם לסודאן, שם הם מוחזקים למטרות כופר". בדו"ח נטען כי "בין השנים 2007 ו-2012, כ-25–30 אלף אריתריאים נפלו קורבן לסחר מסוג זה ובאמצעותו הצליחו החוטפים לסחוט כ-600 מיליון דולר ממשפחות החטופים".

פלאוט מדווח, על-פי הדו"ח, כי "הקצינים מאיימים על הצעירים כי אם לא יגייסו עשרות אלפי דולרים, יימכרו לסוחרים בבני-אדם. חלק מהילדים משוחררים אחרי שגייסו את הסכומים, בעוד שאחרים, גם אחרי תשלום הכופר, נמכרים לבדואים בסיני, שם הם עוברים עינויים בעוד בני משפחותיהם באריתריאה נדרשים לשלם סכומי כסף נוספים [...] חטופים שנופלים לידיהם של סוחרים בסיני נכלאים בתאים תת-קרקעיים ועוברים עינויים שיטתיים. החוטפים, כך על-פי הדו"ח, נוהגים לטלפן למשפחות ולהשמיע את צעקות הקורבנות ליקיריהם. רבות מהילדות שנחטפות נאנסות, פעמים רבות ובפומבי, וכל עוד קרובי המשפחה לא מצליחים לגייס את הסכום, אין לחטופים תקווה להימלט".

"רבים מהחטופים ששרדו עינויים הם אלה שבאים בסוף לישראל ונכלאים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המתורגמת. גם בכתבה המקורית מוזכר חלקה של ישראל בחיי הסבל של האריתריאים. מי ששרד את מחנות העינויים בסיני ומצליח לחדור לישראל (להערכת החוקרים, "בין 5,000 ל-10,000 חטופים מתו או נהרגו בשבי. בקבוצות רבות, כמחצים מהשבויים מתו, בהם גם ילדים בני שנתיים ושלוש") – נכלא.

תעשייה שלמה של עינויים פועלת מעבר לגבול של ישראל עם מצרים. רק לעתים נדירות ביותר מפנה אליה התקשורת הישראלית מבט.

תגובה פבלובית

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לציטוט מפי ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שנשא אתמול נאום תוקפני כלפי בנימין נתניהו. "עסקת האסירים צינית ומבחילה" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית, כשכותרת הידיעה עצמה (כל עמ' 4) מתבססת על ציטוט אחר של ראש השב"כ לשעבר: "המנהיגים חלשים".

יובל דיסקין, לשעבר ראש שירות הביטחון הכללי (צילום ארכיון: ליאור מזרחי)

אם יובל דיסקין ייכנס אי-פעם לזירה הפוליטית, נראה שיש עיתון אחד שישמח לתמוך בו. בתחילת השנה העניק דיסקין ל"ידיעות אחרונות" ראיון מקיף, שגם בו תקף בחריפות את נתניהו. הבוקר "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמעניק לדבריו כותרת ראשית. זהו גם העיתון היחיד שבו תגובת לשכת ראש הממשלה ("מנותק מהמציאות וחסר ראייה אסטרטגית") אינה מוזכרת בעמוד השער.

לצד הידיעה על עיקרי דברי דיסקין מתפרסם טור פרשנות נלווה: שמעון שיפר מקשר בין עסקת שחרור האסירים שעליה חתם נתניהו לבזבזנות בהוצאות משכן ראש הממשלה (לעסקה יש ריח רע "שגם אלף נרות ריחניים לא יצליחו להעלים"). מיד בהמשך העיתון מוקדש עמוד שלם לידיעה בעקבות חשיפה של עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר – מסמך מטעם רעיית ראש הממשלה ובו הסברים מדוקדקים לדרישות לקראת נסיעה לחו"ל, כולל שרטוט של מבנה הסוויטה הרצוי. בסך-הכל יום טוב לעיתון שלא מפספס כמעט הזדמנות להביע ביקורת אישית כלפי ראש הממשלה הנוכחי ורעייתו.

בשער "הארץ" בוחרים להבליט אמירה אחרת מנאומו של דיסקין: "הסכסוך הפלסטיני חשוב מאיראן". הידיעה על דבריו של ראש השב"כ לשעבר מצומצמת יחסית ומודפסת בתחתית עמ' 4. ב"מעריב" (הכפולה הפותחת) נלווה לדיווח על דברי דיסקין טור מאת אמנון לורד, המבקר את ראש השב"כ לשעבר. לדבריו, מטרתו של דיסקין היא פוליטית-אישית – תקיפת ראש הממשלה בנימין נתניהו. ללורד גם ביקורת על התקשורת. "דיסקין הצליח ליצור לעצמו בשנתיים-שלוש האחרונות סוג של קשר פבלובי מצד התקשורת", הוא כותב. "הוא זורק משהו באיזה כינוס סגור, באיזה כנס, אולי בראיון באחד העיתונים הנפוצים – והתקשורת עוברת מיד ל'הקשב' ומנתחת את דבריו".

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שבשערו מודפסת אך ורק תגובת ראש הממשלה לדברי דיסקין, ולא דברי דיסקין עצמו. זהו נוהג אנטי-עיתונאי עוד יותר מאשר הדפסת הביקורת בלא התגובה.

גם הידיעה על דברי דיסקין (ראש עמ' 9) מקבלת כותרת תגובתית. "מקורבי רה"מ: ראש השב"כ לשעבר 'מנותק מהמציאות'". דברי דיסקין מצוטטים בכותרת הגג לידיעה. הכתבים שלמה צזנה ויוני הרש פותחים אף הם את הידיעה בתגובה של לשכת ראש הממשלה. רק אחר-כך הם מצטטים מדברי דיסקין.

הביקורת של "ידיעות אחרונות" על ראש הממשלה חריפה ובלתי נלאית, אולם אפשר למצוא לה צידוקים עיתונאיים. האם יש מישהו במערכת "ישראל היום" שחושב באמת ובתמים שהעיקר בסיפור של דיסקין הוא התגובה של לשכת ראש הממשלה על הביקורת שנשמעה ולא הביקורת עצמה? האם עורך העיתון עמוס רגב יכול להגן על ההחלטה להציב את התגובה בכותרת הידיעה בטענה לשיקולי עריכה מקצועיים? ההטיה ב"ישראל היום" לטובת בנימין נתניהו כל-כך בוטה, שהוא חדל להיות עיתון בשירות לשכת ראש הממשלה והופך להיות שופר אישי של נתניהו בתחפושת של עיתון.

הדרן

ב"ידיעות אחרונות" אולי לא יודעים להתנצל על הונאת הקוראים, אבל הם בוודאי יודעים להפיק לקחים. בשבוע שעבר פירסם כתב הרכילות של העיתון צחי קומה ידיעה קצרה על האירועים שהתרחשו ערב קודם לכן בהופעה של שלמה ארצי. לפי קומה, לכבוד יום-הולדתו קיבל הזמר עוגה וזיקוקים מאחורי הקלעים ובמהלך המופע זכה למחיאות כפיים סוערות.

אלא שבאותו הגיליון כתב ארצי בעצמו על אירועי ההופעה, כשהדגש שלו שונה בתכלית. ארצי שיתף את הקוראים כיצד לפני תחילת ההופעה שמע על כך שאריק איינשטיין נלחם על חייו ואיך במהלך ההופעה הודיע לקהל על מותו, שר עוד שיר אחד וקטע את המופע. מאז לא הופיעה במדור "העלוקה" כל התייחסות להופעה ההיא של ארצי.

הבוקר שוב מופיעה ידיעה על הופעה של שלמה ארצי במדור, שהתרחשה השבוע. אולם להבדיל מהשבוע שעבר, הידיעה הזו מתפרסמת יומיים לאחר הופעה של הזמר, כך שקומה יכול לדווח בביטחון מלא כי במהלך ההופעה הקדיש ארצי שיר לזכרו של איינשטיין ואף הזיל דמעה.

טכניקה

"האם נוחי דנקנר בדרך החוצה מאי.די.בי?", שואלת כותרת בשער האחורי של "דה-מרקר". העילה: "פסגות, אקסלנס ומיטב-דש תומכים בהעברת אי.די.בי לידי אלשטיין ובן-משה", כפי שמבהירה הכותרת המרכזית בשער האחורי.

איש העסקים והנדבן האוקראיני אלכסנדר גרנובסקי, שחבר לדנקנר במאבק על השליטה באי.די.בי, העניק אתמול ראיונות לכלי תקשורת ישראליים (על-פי השוואה ביניהם עולה האפשרות שהיה זה ראיון אחד, במתכונת ג'אנקט).

"אולי בגלל הלחץ לקראת ההכרעה, אולי בגלל הכיוון שאליו מושכים הנאמנים", מנחשים שלי אפלברג ומיכאל רוכוורגר את הסיבה לפתיחות שמגלים לאחרונה דנקנר ושותפו. הכותרת לראיון שלהם היא "גרנובסקי: 'עוד לא פגשתי את כל השותפים החדשים באי.די.בי. אני סומך על דנקנר".

ב"כלכליסט" מתפרסם ראיון עם גרנובסקי תחת הקרדיט של אסף גילעם. הכותרת: "אני הרוב בקבוצה. אם יהיו חיכוכים, אני אחליט". בשער "ממון" מתפרסמת הפניה לראיון עם גרנובסקי תחת הכותרת "ריכוזיות? זה טכני".

כותרת הראיון ב"ממון", שערך רועי ברגמן, היא ציטוט אחר מפי גרנובסקי: "פירמידה בקבוצה שלנו? אצל אלשטיין יש 11 קומות". הראיון ב"ממון" הוא היחיד שבו לצד תצלום של גרנובסקי מתפרסם תצלום נוסף, של מנכ"ל אי.די.בי הנוכחי חיים גבריאלי. לצד התצלום של גבריאלי מובלט ציטוט מחמיא מפי איל ההון האוקראיני, שמבטיח כי גבריאלי "ייקח חלק בקבוצה גם בעתיד". בראיון עצמו מבהיר גרנובסקי כי אם יקבל לידיו שליטה על התאגיד, יחליף את המנכ"ל.

ידיעת תצלום בלעדית

רק "ידיעות אחרונות" מדפיס ידיעת תצלום תחת הכותרת "בנט מדליק אור לגויים". התצלום עצמו, שבו נראה השר נפתלי בנט מדליק נר, נטול קרדיט. בכיתובו מסביר איתמר אייכנר כי השר הדליק נר חנוכה באינדונזיה. השר, שזוכה באופן כמעט תמידי לסיקור מחמיא מצד "ידיעות אחרונות", מצוטט כאומר: "המשימה של העם היהודי היא להפיץ אור בעולם, ואין דבר יותר סמלי מאשר להדליק חנוכייה במדינה מוסלמית בחג האור".

המפכ"ל יוחנן דנינו והרב דוד לאו, 4.12.13 (צילום: פלאש 90)

רק "ישראל היום" מפרסם ידיעת תצלום שבה נראה מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו, מדליק נר חנוכה בכותל המערבי. דנינו זוכה באופן קבוע ליחס מחמיא (עד כדי גיחוך) מצד "ישראל היום".

לפי הידיעה הבוקר, יחד עם המפכ"ל השתתפו בהדלקת הנרות החגיגית חברי צוות החקירה של היחידה המרכזית במשטרת ירושלים, שהביאו השבוע למעצר מיידי האבנים באירוע בשכונת ארמון-הנציב שבו נפצעה הפעוטה אביגיל בן-ציון.

ענייני תקשורת

חן מענית דיווח אתמול ב"גלובס" כי רשות ניירות ערך תשתתף במימון הבקשה לאישור תביעה נגזרת נגד נוחי דנקנר ודסק"ש בגין רכישת "מעריב". "יצוין כי רשות ניירות ערך נוהגת לממן תביעות נגזרות וכן תביעות ייצוגיות במקרים בהם היא סבורה כי סיכויי התביעה טובים וכי האינטרס הציבורי מחייב זאת, וכאשר היא רואה צורך בניהול התביעה כדי להגן על המשקיעים ועל תקינות פעילות שוק ההון", כתב מענית.

אורה קורן מדווחת ב"דה-מרקר" כי כ-20 חברי-כנסת חתמו על הסתייגות מחוק הריכוזיות, שמציעה להחמיר את המגבלות על שליטה של אדם או תאגיד בתשתיות חיוניות אם בבעלותו כלי תקשורת (כולל אתר חדשות אינטרנטי).

מרדכי גילת ומיכל שבת מפרסמים הבוקר ב"ישראל היום" ממצאים על התנהלות יו"ר פורום הוועדים בטלוויזיה החינוכית, מאיר מוטיל. לטענתם, מוטיל ניצל בשנים האחרונות את כספי הוועד למימון הוצאות משפטיות פרטיות בהיקף של יותר מ-100 אלף שקל.

במוסף "הערב" של "גלובס" מנתחת ענת ביין-לובוביץ' את המסקנות המסתמנות של ועדת שחם.

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם הבוקר מאמר מאת רמי יונס, פעיל פוליטי מרמלה, המבקר את סיקור ההפגנה נגד תוכנית פראוור בתקשורת הישראלית.

בתחתית עמ' 5 של "הארץ" מופיעה "הבהרה" בזו הלשון: "ביקורת הטלוויזיה על תוכניתו של רפי רשף ('חברים מספרים על חברים של אריק', מאת מורן שריר, 'הארץ', 3.12) היתה פארודיה ולא ציטוט של שיחה אמיתית בין רפי רשף למרואיין".