ל"כלכליסט" יש פרויקט. תחת הסיסמה "אז למה רע לנו כל כך?" הם נחושים להראות לנו במספרים, באותות ובמופתים עד כמה המצב בישראל נורא. קל להבין את המוטיבציה לפרויקט הזה – נראה שאכן יש פער לא טריוויאלי בין מה שמראים כמה מספרים חשובים לבין התחושות הרווחות בציבור. חבל שבלהט הקרב, האג'נדה ש"כלכליסט" מנסים לקדם גוברת לעתים על שיקול הדעת העיתונאי.
מתוך הפרויקט "אז למה רע לנו כל כך" של "כלכליסט", 12.7.12
באחת השקופיות בכרזה מיוחדת שהכינו ב"כלכליסט" לכבוד הפרויקט, תחת הכותרת "כי בלתי אפשרי לקנות דירה בישראל...", מופיע גרף עם הכיתוב: "בעוד שמחיר הדירות זינק ב-44%, השכר נשחק ב-15%". המקרא לגרף מסביר שמדובר בשינוי מצטבר בשכר החציוני. הגרף מבלבל משהו, כי נראה שבתקופה שבה מחירי הדירות עלו ב-44%, השכר החציוני נשחק רק מעט, ולא ב-15%, אבל זו אינה הבעיה העיקרית בגרף הזה.
המקור לגרף הוא כתבה אחרת ב"כלכליסט", ולפיה מה שנשחק הוא לא "השכר החציוני" אלא השכר החציוני של זוגות צעירים שקנו דירה חדשה – ובהתאם מה שעלה ב-44% הוא לא מחירי הדירות, אלא מחירי הדירות החדשות שקנו זוגות צעירים. כדי להבהיר כמה ממוקדת הקבוצה הזו, אפשר להזכיר שבכתבה עצמה מדווח שבקרב זוגות צעירים שקנו דירות יד שנייה, למשל, השכר החציוני נשחק רק ב-5%. אין כנראה לצפות מ"כלכליסט" למבט היסטורי מעט רחב יותר על מחירי הדירות שיראה שאכן מחירי הדירות עלו בצורה חדה בארבע השנים האחרונות, אבל זאת אחרי תקופה של יותר מעשור של כמעט קיפאון.
מדד מחירי הדיור בישראל 1983–2012 (מקור: מאגר הסדרות של בנק ישראל)
אני לא טוען שאין שום משמעות למספרים המוצגים בגרף, שלפי הכתבה מבוססים על מחקר של גלית בן-נאים ממינהל הכנסות המדינה (מדוע אין בכתבה קישור למחקר?). אבל מי שמציג גרף שלפיו המחיר החציוני של דירות עלה ב-44% והשכר החציוני נשחק ב-15%, בלי להסביר שמדובר בקבוצה מסוימת מאוד ולא בכלל האוכלוסייה, לא ממש זכאי לצל"ש על אמינות.
בשקופית אחרת באותה כרזה, המתארת ניידות חברתית, מוצגת הכותרת "הרוב לא מתקדמים". גם במקרה הזה הגרף מבוסס על כתבה שפורסמה מוקדם יותר, ושהתבססה על מחקר של ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל על הניידות בין חמישוני הכנסה בקרב עובדים בשנים 2000–2009 (מדוע אין קישור למחקר?). על בסיס המדד הזה, מעניין כשלעצמו ככל שיהיה, הכותרת לכתבה היתה לא פחות מאשר: "כלואים בקאסטות: עובדים במשך עשור ועדיין מדשדשים במקום", ובכתבה עצמה מוזהר הקורא: "זה הזמן לגנוז את כל החלומות שחלמתם על חיים טובים יותר. סטטיסטית, אלו חלומות חסרי סיכוי".
גם כאן, יש מה ללמוד מהמחקר של ברנדר, אבל לא ברור איך תוצאות המחקר מעידות על כך שהקורא צריך לגנוז את כל החלומות על חיים טובים יותר. ראשית, מדד ניידות חברתית לפי מעבר בין חמישוני הכנסה הוא מדד של מיקום יחסי. כלומר, אם למשל כל אזרחי ישראל יכפילו את הכנסתם, לא תהיה בו שום תזוזה, הגם שבמצב כזה יהיה שיפור משמעותי ברמת החיים בכל חמישוני ההכנסה.
נוסף לכך, המאפיין המרכזי של מדד מיקום יחסי הוא שהוא משחק סכום אפס. על כל התקדמות של אדם במדד (למשל אדם שעלה מהחמישון השני לשלישי) חייבת להיות נסיגה מתואמת של אדם אחר (למשל אדם שירד מהחמישון השלישי לשני). גם במצב של ניידות חברתית גבוהה במיוחד (בלי לטעון, כמובן, שזה המצב בישראל), אין סיבה לצפות ש"הרוב יתקדמו". הטענה שהתוצאות של המחקר הנ"ל, שבוחן התקדמות יחסית על פני עשור אחד, מעידות על חברת קאסטות היא לכל הפחות הפרזה.
אם הדיווח על המחקר של ברנדר מעדיף ווליום גבוה על דיון רציני יותר, הכתבה שהציגה את מחקרם של ד"ר דני גוטליב ואלכס פרומן גלשה לכיוון של סילוף של ממש (ושוב, מדוע אין קישור למחקר?). תחת הכותרת "מתברר שיש בישראל עוד 400 אלף עניים שלא ידענו שהם שם", מציגה הכתבה בטון קודר את ממצאי המחקר שהציג נתונים באשר לעוני בישראל כאשר הוא נמדד לפי "גישת הצריכה ההולמת".
מה אומר המחקר עצמו? המחקר אכן מצביע על כך שכאשר משתמשים במדד עוני על בסיס הצריכה ההולמת, ולטענת החוקרים זהו מדד עדיף, יש 403 אלף אנשים שהמדד המועדף מסווג כעניים, בעוד שהמדד הרשמי הנהוג כיום אינו מגדיר אותם כך. אבל, לפי המחקר, יש גם 166 אלף אנשים שהמדד הרשמי הנהוג כיום מסווג כעניים, ואילו המדד המוצע על-ידי החוקרים אינו מגדיר אותם ככאלה. כלומר, מספר העניים לפי המדד המוצע גדול ב-237 אלף ממספרם לפי המדד הרשמי, ולא ב-400 אלף.
וממילא העובדה שיש 166 אלף איש שהמדד הנהוג כיום כן מסווג כעניים, והמדד שמציעים גוטליב ופרומן אינו מסווג כעניים, מצביעה על כך שההבדל בין המדדים מורכב יותר מאשר הקביעה הנחרצת ב"כלכליסט": "יש בישראל 400 אלף איש שמוגדרים עניים, אך מה שמפריד בינם לבין עוני הוא קוסמטיקה מתימטית", כפי שהתייחסו למחקר בכתבה נוספת באותו עיתון כעבור שבוע. נוסף לכך, אילו היה מוגש לקוראים קישור למחקר המקורי של גוטליב ופרומן, הם היו מוצאים גם פסקאות כמו זו, שנעדרה משום מה מהכתבה:
"בערך מ-2005 חלה תפנית חדה לטובה בממדי העוני לפי גישת הצריכה ההולמת, שכן חלה ירידה חדה בתחולת העוני ובחומרתו. תחולת העוני נשארה אמנם בכל התקופה גבוהה מזו של המדידה הרשמית, אך חומרתה ירדה לרמה שהיא נמוכה באופן ניכר מהרשמית [...] תוצאה בולטת היא שמספר העניים ושיעורם באוכלוסייה אמנם גבוה יותר בגישת הצריכה, אך חומרת העוני בארבע השנים האחרונות נמוכה במידה ניכרת מזו הנאמדת על-ידי מדד מחצית החציון" [המדד הרשמי כיום].
שקופית אחרת בפרויקט "אז למה רע לנו כל כך" מוצאת אקדח מעשן נוסף. שכר האקדמאים, כך לפי הגרף (ולפי הכתבה שעליה הוא מבוסס), נשחק ריאלית בשנים 2001–2010 ב-7.7%. בקרב בעלי תואר שני הוא נשחק אף יותר – ב-10.5%. יש שתי בעיות עם הנתון הזה. ראשית, כל ניתוח של מגמות על פני זמן בישראל, שמתחיל בשנים 2000 או 2001, הוא בעייתי. להלן גרף המתאר את התמ"ג הריאלי לנפש בישראל מאז שנת 1995:
כפי שנראה בבירור בגרף, השנים 2000–2001, שכללו את ימי השיא של בועת ההייטק ושאחריהן החל המיתון של האינתפיאדה השנייה, היו שנים חריגות לטובה, ולכן אין פלא שכשמודדים שינויים החל משנים אלו, מתקבלת תמונה פסימית. ניתוח של שינוי על פני זמן שבוחר בשנת 2001 כשנת הבסיס הוא בעייתי. ניתוח רציני צריך לבחור כשנת בסיס את אחת השנים שלפני 1999, או לכל הפחות להסביר לקורא את הבעייתיות שבבחירת שנת 2000.
שנית, הקבוצה "אקדמאים" השתנתה מאוד על פני העשור, ולכן השוואה בין שכר האקדמאים בשנת 2000 לשכר האקדמאים בשנת 2010 היא השוואה בעייתית בין שתי קבוצות שונות מאוד. לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, מספר הלומדים במוסדות אקדמיים בשנת 2007 (אלה שיהפכו להיות עובדים בעלי השכלה אקדמית בסביבות השנים 2010–2011) גבוה כמעט ב-60% ממספר הסטודנטים בשנת 1997 (שיהפכו להיות עובדים בסביבות השנים 2000–2001) – גידול גבוה בהרבה מהגידול באוכלוסייה. המגמה הזו קיימת ברמות שונות של אינטנסיביות לפחות מאז שנות ה-90, כך ששיעור האקדמאים מכלל העובדים נמצא בעלייה כבר שנים.
כל הבעיות שנסקרו כאן אינן מקריות. בעיות מקריות מצביעות על כיוונים מקריים, ואילו כאן כולן מצביעות לכיוון אחד – ניסיון לצבוע את כל האפור במציאות בצבעי שחור כהה. נראה שזהו מקרה של אג'נדה שיוצרת הטיה בסיקור. חשוב לומר: באג'נדה עצמה יש מידה רבה של אמת: יש שפע של בעיות בסדרי העדיפויות של הממשלה, ומעמד הביניים בישראל ניצב בפני קשיים לא מועטים, מהם מתבטאים בסטטיסטיקות ואחרים לא. אבל אג'נדה ראויה היא לא תירוץ לעבודה עיתונאית בעייתית.