"הכל אישי", כך הוכתר מאמרו של עוזי בנזימן ב"העין השביעית" מה-8.9.12, שעסק ב"סיפור עלייתו ונפילתו של 'מעריב'". המאמר סקר את הנפתולים ההיסטוריים שעבר העיתון הוותיק הזה מאז הפרישה הדרמטית של קרליבך וחבריו מ"ידיעות אחרונות" ועד ההתרסקות של הימים האלה בחסותו של נוחי דנקנר.
אכן, הכל אישי. גם אצלי. הייתי עורך חדשות וראש דסק חדשות ב"מעריב" במשך יותר מעשר שנים, עד לפני כעשר שנים, אז פוטרתי על-ידי העורך הראשי דאז, אמנון דנקנר, וראש אגף החדשות דאז, רון לשם. הטענה הגלויה נגדי היתה שאיני מסתדר עם הראשים החדשים והצעירים של אגף החדשות בעיתון. אולם כיוון שבמשך תקופה של כמה חודשים פוטרו, התפטרו או התפוטרו רוב העורכים הוותיקים באגף החדשות וגם באגפים אחרים בעיתון, אני מעז לנחש שאישיותי "הלא מסתדרת" לא היתה הסיבה האמיתית, או לפחות לא הסיבה היחידה לפיטורים.
על האכזבה, התסכול והעלבון של הפיטורים כבר התגברתי מזמן, והיום אני אף יכול לומר שמעז יצא מתוק. אולם אירוע אחד שולי אינו מרפה ממני מאז, כבר יותר מעשר שנים. כשקיבלתי את מכתב הפיטורים מרון לשם, ביקשתי להיפגש עם עופר נמרודי, מו"ל העיתון. זו לא היתה בקשה יוצאת דופן, שכן נמרודי – ייאמר לזכותו – פגש ודיבר עם עובדים מן השורה ובוודאי שעם הוותיקים בהם. לחתונתו, לדוגמה, הוזמנו רבים מעובדי העיתון, ולא רק אלה שבצמרת. גם אני הייתי שם ואפילו נהניתי. משום מה, נמרודי – באמצעות מזכירתו האישית – סירב להיפגש עימי. עזבתי באותו יום את העיתון, ומאז לא נכנסתי שוב בשערי בית "מעריב".
בית "מעריב", מאי 2005 (צילום: רפי מן)
עיתון, ובעצם כל כלי תקשורת, הוא מפעל של רבים. המוצר העיתונאי הסופי אינו יכול להיות תוצר של מופע סולו. זוהי תזמורת שלמה המורכבת מקבוצות נגנים שונות, שתומכות זו בזו ומבטיחות את איכותו של המוצר שהן מפיקות. ובכל זאת, מו"ל ועורך ראשי של כלי תקשורת הם דמויות שמעצבות יותר מכל את המוצר הזה. במיוחד כשבשתי המשרות הללו מכהן אדם אחד, או שאחד מהם דומיננטי מאוד ביחס לאחר.
"מעריב" בתקופתו של נמרודי היה העיתון של נמרודי, בין אם נשא בתואר של מוציא לאור ובין אם בחלק מהתקופה היה גם העורך הראשי ואחר-כך המנכ"ל. זמן קצר יחסית לאחר שרכש את העיתון, צריך להזכיר, שינה נמרודי את הפורמט, הקטין אותו ויצר את הטבלואיד הנוכחי, הדומה ל"ידיעות אחרונות". גם אופי העיתון השתנה לאט-לאט, בהשראתו של נמרודי, לכיוון הטבלואידי של דב יודקובסקי ב"ידיעות".
המסר לעובדים היה ברור: נדמה למתחרה וננצח אותו. רובנו, העובדים, קיבלנו את המסר הזה בהבנה ואפילו בהסכמה. רצינו לשרוד. השנתיים הראשונות בהנהגתו של נמרודי הביאו לפריחה יחסית של העיתון, לעלייה בתפוצה, לצמצום הפער מול "ידיעות". המורל של העובדים הרקיע לשחקים. אולם במחשבה לאחור, נדמה לי שכבר אז, באותה תקופה רחוקה, התחילה הנפילה האמיתית של "מעריב". בדיעבד אפשר לומר, שלא היה – וכנראה גם עכשיו אין – מקום בישראל לשני יומונים ללא כל בידול ביניהם.
נקודת שבר נוספת היתה פרשת האזנות הסתר. אין בכוונתי לשרטט עכשיו את פרטי הפרשה ואף לא את ההיבטים המשפטיים והמוסריים שלה בנוגע לעופר נמרודי האיש. אולם לפרשה זו היתה השפעה גם על מקצועיותו של "מעריב" ויותר מכך, לדעתי, על היושרה שלו.
מצב שבו כלי תקשורת נאלץ לסקר פרשה שלילית שגיבורה הראשי הוא הבעלים שלו הוא בוודאי מצב מסובך, שיכול להיות גם לא הגון. מו"ל עם יושרה אישית היה צריך להרחיק עצמו מהסיקור המקצועי של הפרשה. נמרודי לא נהג כך. הידיעות, המאמרים והפרשנויות על פרשת האזנות הסתר ועל חלקו של נמרודי בה טופלו מבחינה עיתונאית (כתיבה ועריכה כאחד) שלא על-פי מהלך העבודה הרגיל.
כל טקסט כזה עבר את אישור הממונים, במקרים רבים הטקסטים הוכתבו ושונו על-ידיהם. אמנון דנקנר, שהגיע לעיתון ככוכב, "טאלנט", עבר אישית על כל הטקסטים הללו. העורכים בדסק החדשות היו למעשה רק עורכים טכניים בכל הקשור לפרשה. אפשר להבין זאת: דרושות תעצומות נפש אדירות מאדם הנמצא בלב הסערה כדי שירחיק עצמו מהסיקור שלה בכלי התקשורת שבבעלותו. לנמרודי לא היו תעצומות נפש כאלה.
יתרה מכך, דנקנר, שלאחר שוך הפרשה (או אולי עדיין בעיצומה, זכרוני בוגד בי בעניין זה) מונה לעורך "מעריב" במקומו של יעקב ארז, לא עמד בפרץ. הוא, בתפקידו העיתונאי המקצועי, לא הבהיר לנמרודי את הבעייתיות במעורבות עמוקה זו. יתרה מכך, דנקנר שיתף פעולה מרצון ואפילו מתוך התלהבות. הוא הסביר אז שבכל כלי התקשורת האחרים עושים לנמרודי עוול, ולכן בעיתון שלו יהיה סיקור מקצועי. אולם בעצם העובדה שהוא ונמרודי בחרו שלא לסמוך על השיקולים המקצועיים של צוות העריכה הרגיל ולהפקיע מידיו של צוות מיומן זה את הטיפול בחומרי הפרשה היתה משום אמירה. אחת משתיים: או שהטיפול שהוא, דנקנר, העניק לחומרים אלה לא היה מקצועי, או שכל העבודה שעשה הצוות הרגיל בנושאים האחרים, השגרתיים, לא היתה מקצועית.
מאוד יכול להיות שזה מה שנמרודי ודנקנר חשבו באמת. לראיה, תקופה קצרה לאחר תום פרשת האזנות הסתר החל גל חילופי המשמרות בעיתון. ותיקים ומקצועיים מצאו את מקומם בחוץ, צעירים וחסרי ניסיון קיבלו תפקידים בכירים ומשפיעים. הזרמת דם חדש היא תהליך בריא בכל ארגון וגם בכלי תקשורת, אולם חיסול דרסטי של כל השכבה הוותיקה במקום שילוב ראוי של ותיקים וצעירים הוא מתכון לאובדן.
אחת הדוגמאות הבולטות היתה הרחקתו של ראש אגף החדשות בעיתון, עמוס רגב, עיתונאי ועורך רב כישורים וניסיון, שהגיע ל"מעריב" מ"ידיעות אחרונות" והיום הוא עורכו הראשי של "ישראל היום". בניגוד להטיה הברורה שנוקט רגב היום ב"ישראל היום", ב"מעריב" מקצועיותו ויכולתו העיתונאית האפילו על דעותיו האישיות ונטייתו הפוליטית.
במקומו הובא ל"מעריב" רון לשם, גם הוא מ"ידיעות אחרונות", צעיר בשנות העשרים לחייו. אין רע באנשים צעירים מוכשרים, ורון לשם היה ללא ספק צעיר מוכשר ביותר, אולם לתפקיד ראש אגף חדשות של עיתון יומי חשוב דרושים, מעבר לכישרון, גם ניסיון מקצועי, ראייה רחבה, השכלה מקיפה וגם בגרות אישית מסוימת. לשם, שפרש מ"מעריב" לאחר תקופה קצרה יחסית ולאחר שגם מונה לסגנו של דנקנר, לא ניחן בכל אלה, והדבר ניכר גם בעמודי החדשות שהיה אחראי עליהם.
שלוש התופעות הללו, שהתרחשו כולן בתקופתו של נמרודי כבעלים של "מעריב" – חוסר הבידול מ"ידיעות אחרונות", חוסר היושרה המקצועית כפי שבא לידי ביטוי בפרשת האזנות הסתר, ומינוים של חסרי ניסיון לתפקידי מפתח בעיתון – היו בבחינת הכתובת על הקיר. כתובת שהיבהבה כבר אז לפני עשר ו-15 שנה, כתובת שאמרה כי "מעריב" נמצא בתהליך גסיסה מתמשך.
מהפרסומים של השבועות האחרונים אני למד שבתקופה ההיא גם הניהול העסקי של העיתון לא היה תקין, שבעצם לאורך שנים רבות הכנסות העיתון לא החזיקו אותו, ורק הנשמות שונות של כספים חיצוניים היו צינור החמצן שלו. איני מומחה גדול בכלכלה ובעסקים, אולם לא נראה לי שנמרודי (וגם לא דנקנר) יצאו קירחים כלכלית מ"מעריב".
מה שקורה היום ל"מעריב" ולעובדיו הוא ללא ספק תוצאה של הרבה גורמים ונסיבות, שלא כולם קשורים לנמרודי. אולם לי אין ספק שלנמרודי יש חלק גדול בהתפתחות הזו, בנפילה הזו, למרות שבתקופה האחרונה כבר לא החזיק במושכות. כלי תקשורת הוא ארגון, אולם לקברניט – הבעלים ו/או העורך הראשי – יש תרומה גדולה למתרחש בו, יותר מתרומתם של כל שאר המרכיבים, לטובה וגם לרעה. כן, הכל בסופו של דבר הוא אישי.
ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללת עמק-יזרעאל