צודק לחלוטין איתי זיו במאמרו "החומה המקיפה את ארץ הסלבס". הכותבים נגד שיתופו של עבריין מין מורשע בתוכנית ריאליטי אכן סייעו בעקיפין דווקא לביסוס מעמדו ולהגברת העניין הציבורי בתוכנית, ומכאן להעלאת הרייטינג שלה. ניתן אף לטעון שהכותבים, ביניהם החתום מטה, מנוצלים על-ידי מכונה תעשייתית משומנת, היודעת מתי ללחוץ על המתגים הנכונים כדי לעורר זעם ציבורי קדוש. על-פי קמפיין התגובות של ערוץ 10, שאליו הצטרף גם מגיש התוכנית בוקי נאה, כתב הפלילים הססגוני שהפך לכוכב ריאליטי, מובן כי אנשי הערוץ ידעו היטב מי הוא דודו דיגמי כשליהקו אותו ואת משפחתו לתוכנית "הכפר". נאה אף הסביר בראיון ברדיו שהם חיפשו "משפחה לא נורמטיבית".

אבל זיו לא מציע פתרון חלופי הגיוני עבור המבקרים. מה אפשר לעשות כאשר מתעוררת סוגיה עם אופי מוסרי מובהק הנוגעת לשידורים המסחריים? החוק אינו רלבנטי כאן, וגם הרשות השנייה, כך נדמה, אינה מעוניינת לנסח כללים ברורים. אם לא נכתוב, נגנה ונבקר את גישתם הבלתי אחראית של הזכייניות – הרי שהזניית המסך תיוותר ללא כל התנגדות או תגובה.

נכון, הביקורות יפעילו את מכונת היחצנות האוטומטית שהקימו חברות הטלוויזיה, ההופכת גם עיתונות נגטיבית למקדם מכירות, אבל במצב שנוצר אין ברירה אלא לשתף פעולה עם מכונה זו, בתקווה שהביקורת תחלחל אל הציבור ותשפיע על הרגלי הצפייה שלו בכיוון המבוקש. נוסף לכך יכולים הכותבים לצפות שהמפרסמים, למרות הרייטינג הגבוה הצפוי, יסלדו מהאפקט השלילי שידבק בתוכנית בעקבות התגובות הביקורתיות ויחששו לפרסם בה.

זיו טוען כי מאחורי הניסיון למנוע את הופעתו של עבריין מין בתוכנית ריאליטי עומדת ההנחה שכוכב ריאליטי הוא דמות חינוכית, וכי זו הנחה בעייתית השוללת מקהל הצופים יכולת התמודדות רציונלית עם כוכבים כאלה. אני חושב שהמצב גרוע הרבה יותר. לו היה מדובר בדמות שיש לה מעמד מחנך, הקהל אכן יכול היה להחליט באופן רציונלי אם לקבל את מסריה או לא. כך למשל, אם דיגמי היה מופיע כמרואיין, הציבור היה יכול לקבל החלטה בקונטקסט ראוי ובהיר לגבי אופיו ואמינותו.

אבל במקרה של כוכב ריאליטי מדובר במבחן שונה בתכלית. דיגמי לא ייבחן בהבעת החרטה או אמירת האמת שלו, אלא ביכולתו לבדר את הציבור טוב מספיק כדי להחזיק מעמד בתוכנית. במובן זה, לעבריין מין ("ענק מקועקע", כפי שמכנה אותו נאה בחיבה) שהגבולות המוסריים שלו מטושטשים יש סיכוי גבוה להפוך לכוכב התוכנית ומכאן לכוכב תרבות. דיגמי נבחר לתוכנית על הטיקט של עבריין מין, ויחזיק בה מעמד דווקא אם יצדיק את המוניטין שלו כאדם "לא נורמטיבי".

דווקא משום כך מצופה מהגוף המשדר להתוות לעצמו את הקווים האדומים שלו בליהוק הסטארים החדשים של הריאליטי, ואנו צריכים להמשיך לדרוש זאת ממנו (על אף שנדמה שאין לו נכונות להקשיב). אם משתתף בתוכנית ריאליטי סובל מהפרעה נפשית המתעצמת בעקבות ההשתתפות בתוכנית – לא הצופה אמור להציב את הגבולות ואין להמתין עד להדחתו על-ידי ציבור המצביעים. הערוץ המשדר צריך לקבל החלטה אמיצה, גם אם היא חותרת נגד האינטרסים הכלכליים שלו. כך זה עובד בארה"ב, שם מבינים ערוצי טלוויזיה שלפעמים עדיף להקריב נכסי רייטינג זמניים למען שמו הטוב של הערוץ לאורך זמן.

התחושה הזאת גוברת כאשר שומעים את הקולות השונים העולים מתוך ערוץ 10. בעוד שפרנסי הערוץ דבקים בתגובה עניינית ופורמליסטית (שעיקרה: אין מניעה משפטית ויש לאפשר לעבריין שנענש להשתלב בחברה), מרחיב נאה את הדיון למחוזות מוסריים ובאחרונה טען כי הפשע של דיגמי אינו כה חמור, וכי "ילדים מקיימים יחסי מין כל הזמן". מעבר לעיוות של המציאות (לא מדובר בשני ילדים שקיימו יחסי מין, אלא בבגיר שבעל ילדה בת 14), ניכר שנאה רואה בדיון צביעות לשמה של חבורת מתחסדים. נאה מייצג את עמדת אביר השוק החופשי, שצרכניו מסננים בין לגיטימי ולא לגיטימי אך ורק על-פי שיקוליהם הפרטיים. האם הערוץ מסכים עימו? אם כן, כדאי שמנהליו יאמרו זאת בפה מלא. כך לפחות יציבו מראה ברורה מול הציבור ויבהירו לצופים שמבחינתם, אין ולא יהיו שום קווים אדומים.