העובדה שבתוכנית הריאליטי החדשה של ערוץ 10 משתתף אדם שהורשע בבעילת קטינה עוררה בימים האחרונים מורת רוח לא קטנה. גינויים נכתבו, עצומות נוסחו. המרחב המקומי התברך בעוד "סערה ציבורית" – אותה מכניקה מדהימה ביעילותה שכמו פועלת מאליה, ושכל משתתף בה ממלא בלהיטות תפקיד שנדמה כי נכתב עבורו מראש. אולי זו גם הסיבה שבעטיה המתנגדים להופעתו של דודו דגמי ב"הכפר" לא שמו לב לכך שבעצם התנגדותם הם דווקא מסייעים לבצר את מעמדו; כלומר, את המעמד העקרוני של משתתף הריאליטי.
אין כאן שום כוונה להמעיט בחומרת המעשים של דגמי. גם לא פורמליזם נוסח "מה רוצים ממנו, הוא כבר שילם את חובו לחברה". ובכל זאת, אף אחד הרי לא חושב לאסור על עבריין מין שריצה את עונשו להתהלך ברחוב – אז מדוע לאסור עליו את ההופעה בתוכנית טלוויזיה? אם כבר, ברחוב מתקיימים יותר תנאים המאפשרים לו לשחזר את פשעיו.
התשובה היא שמתחת להתנגדות להשתתפותו של דגמי ב"הכפר" מובלעת ההנחה שלפיה שחקן ריאליטי הוא ישות עם מימד חינוכי; אחרת לא היתה שום סיבה לדרוש לאסור את הופעתו. ההנחה הזאת חיה בינינו כבר זמן-מה. שאבו ממנה גם סערות קודמות, שנבעו מאמירות פוגעניות אלו או אחרות של משתתפי ריאליטי אלה או אחרים. כאז כן עכשיו, לא מעט אנשים ביימו זעם ותדהמה כלפי תכנים שהופרחו לחלל האולפן, תכנים שלו היו נאמרים לידם באוטובוס, ספק אם היו בכלל מתעכבים עליהם. אז מה פשר ההילולה הנוצרת כשהם מושמעים בתוכניות ריאליטי?
ההבדל, יטענו הטוענים, הוא שלדברים שנאמרים בטלוויזיה יש יותר כוח – הם נוכחים בכל מקום ולכן מהדהדים. אבל, האם אין משמעות לשאלה מי אמר אותם? האם אין משמעות להקשר? ובקיצור: מה מקור הסמכות שהאמירות הללו טוענות לה?
הפרדיגמה של הטלוויזיה המסחרית גורסת שכוכבי ריאליטי הם אוטוריטות מעצם היותם כוכבי ריאליטי, ולכן מה שיש להם לומר לנו חשוב. הבעיה מתחילה כאשר גם התקשורת נופלת למעגליות הזאת. ברוב המקרים היא עושה זאת מסיבות תועלתניות; שערוריות מלאכותיות מעין אלו – הנובעות בדרך כלל מ"ניצול לרעה" של הסמכות – הרי מפרנסות אותה יפה. ואולם, לא תמיד המניע יצוק מציניות טהורה. בשל הכוח המונוליטי העצום שמפעילה מכונת הריאליטי – מפרסמים, זכיינים, מערך תקשורתי שלם – יש וגם מבקרי התרבות שעוד נותרה בהם ביקורתיות מאמצים מבלי דעת את הנחות המוצא שלה.
קחו לדוגמה את אריאנה מלמד. במאמר ביקורתי שיצא חוצץ נגד שילובו של דגמי בתוכנית כתבה מבקרת הטלוויזיה של ynet כי דגמי יהפוך באופן בלתי נמנע למודל הערצה, זאת משום שלכל כוכב ריאליטי נודעת השפעה עצומה רק מעצם היותו "סלב", ושבתוך תוכניות הריאליטי באשר הן "נוצרים גבולות ה'בסדר' החברתי הישראלי".
רפי גינת, מנכ"ל ערוץ 10 (צילום: משה שי)
אפילו מתוך עמדתה האופוזיציונית, הסולדת סלידת אמת מריאליטי לסוגיו, מאמצת מלמד את ההיגיון הטלוויזיוני, פעמיים: פעם אחת באותה הטענה המעגלית שכוכבי ריאליטי חשובים משום שהם "סלבס" – מושג שבעיני מלמד טעון במשמעות מיתית כמעט – ותוך התעלמות מוחלטת משאלות כגון "האם העובדה שהם סלבס משמעותה שכל הצופים בהכרח רואים בהם אוטוריטות?" או "כיצד אנשים שונים קוראים סלבס שונים?"; ופעם שנייה, כאשר היא גורסת שתוכנית הריאליטי היא הזירה שבה נקבעת הנורמה החברתית הישראלית ואין בלתה, ויתרה מכך, שגבולות הנורמה נקבעים ללא משא-ומתן וללא התערבות של גורמים חיצוניים כלשהם. הטלוויזיה נושפת בחליל, כולנו רוקדים לצליליו.
מלמד, כפי שניתן להיווכח, אימצה אלמנטים מתוך הפרדיגמה הארכי-מתנשאת של הטלוויזיה המסחרית: הצופים עשויים מקשה אחת, אין להם יכולת להעניק משמעות שונה לסיפורים שונים, הראייה שלהם בכל סלב סוג ד' כאוטוריטה היא עניין נתון, וכל מה שהם רואים בטלוויזיה הופך אוטומטית לחלק מעולמם. אגב, הראשונה להודות בכך היא מלמד עצמה, שכותבת: "המשותף לו [לקהל] הוא אותו עיסוק פסיבי ומתמשך והמוני בצפייה בתכנים הללו".
המשפט הזה נכתב מתוך עמדה ביקורתית, אבל אין שום תועלת בביקורת שבהינף סכין אחד חותכת גם את הטלוויזיה וגם את צופיה. באופן פרדוקסלי, הגם שמטרתה לבקר את המצב הקיים, היא מסייעת בשימורו לא פחות מאשר עוד תוכנית ריאליטי. מדוע? משום שהיא מעצימה את התחושה הדטרמיניסטית שהכל כבר ידוע והרשות התייתרה. לאן שלא תפנה – לטלוויזיה, לביקורת – תיתקל באותה חומה; זו המקיפה את ארץ הסלבס.
אמירה ביקורתית אפקטיבית בעניין דודו דגמי היתה עשויה להיות הענקת משמעות אמיתית ליכולת הבחירה של הצופים, ובד בבד, חידוד הבחירה של ערוץ 10 במשתתף עם עבר של עבירות מין ואלימות ככזו שנובעת מתוך ההיגיון הפנימי של הריאליטי, ושיש בה כדי לשרטט את האופק המוסרי שלו. אך טבעי הרי שתוכניות שמוציאות את פרנסתן מהשפלת אנשים לא יראו בעיה במשתתף שנהג כך בחייו הפרטיים. הרי מה ההבדל?