אם בן פְּרוּשוֹ לא היה שובר את הקרסול [כשהשתכר והתערב שהוא יכול לקפוץ מקומה 2 של המלון לבריכה]; אם ג'ים הרפר לא היה נוסע לניו-המפשיר להחליף את פרושו [כשליח הרשת לאוטובוס הקמפיין של מיט רומני]; אם לא היו מביאים את ג'רי דנטנה מוושינגטון להחליף את ג'ים; אם היו מזמינים לאולפן את מייק טאפלי [הפרשן הצבאי שג'ים נהג להזמין], ולא מקבלים את המלצת דנטנה לנסות במקומו את סיירוס ווסט..."

(מקנזי (מאק) מקהייל, המפיקה הראשית, מגוללת את השתלשלות העניינים בפני רבקה הלידיי, היועצת המשפטית של הערוץ, ואנשי צוותה)

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, אולי תחקיר הסארין בן שמונת החודשים של ג'רי דנטנה (בגילומו של המיש לינקלטר) לא היה עולה לאוויר. ואם כך, לא היתה נדרשת אותה התנערות יזומה מן התחקיר והתנצלות מביכה בפני נפגעיו ובפני הצופים, ששידר המגיש המוביל ויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) בשם רשת חדשות הכבלים הניו-יורקית הדמיונית ACN (אטלנטיק כייבל ניוז), פחות משתי יממות אחרי שידור התחקיר המטלטל.

לא שאנשי ACN הם חבורת אידיוטים, ובוודאי לא משאבת כספים למען טייקון ציני. להפך, יוצר הסדרה ארון סורקין עיצב אותם כגלקטיקוס של מחוננים, חנונים נלהבים, רציניים ואידיאליסטים. ולא שאין שם מבוגר אחראי, יש שם שלושה. מקאבוי עצמו, המפיקה הראשית מאק (אמילי מורטימר) וראש חטיבת החדשות הוותיק והמנוסה צ'רלי סקינר (סם ווטרסטון).

אפשר ליהנות מ"חדר חדשות", שהקרנת העונה השנייה שלה הסתיימה כאן לאחרונה, כאחת מסדרות העילית הטובות, המורכבות והמעשירות של השנה. סדרה שתובעת מצופיה קשב מוחלט ושתיים-שלוש צפיות חוזרות כדי להשתלט על שטף הפרטים הנגרפים בנהר האקטואליה הגועש. גם שופטי האמי חשבו כך כשהעניקו בשבוע שעבר לג'ף דניאלס בדמות ויל מקאבוי את פרס השחקן הטוב ביותר.

דניאלס הוא חנון-על וגיבור רומנטי מגושם עוד מימי "משהו פראי", ועל כן היפוכו של השחקן דניאל קרייג, הגיבור הנערץ על הבעלים של ACN, ליונה לאנסינג (ג'יין פונדה). אבל הפרשנות המבריקה של דניאלס לדמות הפרזנטור הדעתן, היהיר ונטול הביטחון – הבקי עד תום בפעולת גלגלי השיניים ומבין לרוחב ולעומק את המנגנונים שמניעים את ההוויה האמריקאית – משכנעת לא פחות מפעלוליו של ג'יימס בונד ב"סקייפול".

כמגיש מהדורה, מקאבוי הוא היפוכן של המגישות שהורגלנו בהן בעשור האחרון – הסטריליות, המטעימות, המעפעפות, הנאנחות כשהן חונקות את דעותיהן ואת יצריהן, אם יש כאלה. אפשר להכביר מלים על הליהוק, על הכתיבה המבריקה ועל הסצינות הממגנטות, אבל כאן ימוקדו הדברים בהצגת השלד התחקירי של העונה השנייה, כאפשרות לסדנה שתבחן את הקצוות הרחוקים של עיתונות התחקירים, זו ש"בונה קריירות ומחסלת נשיאים", כהגדרתו של סיירוס וסט. תחקירים שמכניסים עיתונאי להיכל התהילה של ההיסטוריה – או לפח הזבל שלה.

בונה קריירות, מחסל נשיאים

דווקא בימים שבהם עיתונות התחקירים נחלשת, אינה מגובה על-ידי המו"לים כבעבר ואינה מבוטחת ומרופדת כבעבר מפני מעידות וכשלים, רב הטעם בנסיונות לזהות את מגוון האפשרויות לטעויות בעת עבודה על תחקיר ולחפש דרכים להתגבר עליהן בתקווה למנוע כשל מערכתי שכזה. אם ללכת על כל הקופה, כדאי לעשות זאת אחרי שנבחנו כל הסיכונים והפרצות.

שבעת המקורות השונים שהיו לצוות ACN בתחקיר "מבצע ג'נואה" של הכוחות המיוחדים בפקיסטן יצרו תמונה רבת-ממדים של מה שהיה עלול להיחשב כפשע מלחמה בכל בית-דין בינלאומי וכפשע שדינו מוות על-פי החוקה האמריקאית. ובכל זאת התברר כי נקודות תורפה בכל אחד מן המקורות הפכו את תמונת המציאות המשכנעת להולוגרמה רפה שברגע האמת התפוררה ונמוגה כליל.

היצר העיתונאי הוא סם ממריץ; הסָפֵק העיתונאי הוא דאונר. הספק הוא מערכת בלימה שבכוחה לעצור רכבת דוהרת רגע לפני שתעלה על הגשר הרעוע ותיפול לתהום, אבל משיכות יתר בידית המעצור עלולות לסכן את חברת הרכבות לא פחות מדהרה חסרת מעצורים.

"אף אחד לא יכול היה להאמין לסיפור הזה בהתחלה, אי-אפשר היה להאמין, אבל אז החלו לבוא עדויות בזו אחר זו – ופתאום אי-אפשר היה להכחיש את זה", העידה מקהייל באוזני רבּקה הלידיי (מרשה גיי הרדן) ולהק היועצים המשפטיים שלה. "זה היה הדבר הכי גדול שבו עסקנו כולנו, גדול כמו מסמכי הפנטגון – ורק אנחנו ידענו על זה".

"היה לנו סיפור על כך שארצות-הברית השתמשה בגז סארין על כפר בפקיסטן, ושידרנו אותו", אמר לאחר מעשה הבוס הגדול צ'רלי סקינר להלידיי ולצוותה. "כל אחד היה עושה זאת. רבים היו עושים זאת חודשים מוקדם יותר. לולא שידרנו, היינו משתתפים בטיוח הגדול ביותר מאז... אלה הם פשעי מלחמה".

גם אם כל המידע בדוק ומאושר, הזהיר המפיק הבכיר דון קיפר (תומס סדוסקי), שידור התחקיר משמעו הפגנות המונים, שגרירויות שרופות, פיגועי נקם. מנגד, אי-שידור וגניזת התחקיר על סף נקודת האל-חזור הם אסון כשלעצמו. וגרוע משתי האפשרויות האלה הוא פרסום התחקיר ובעקבותיו פרסום הכרזה כי המערכת חוזרת בה מן התחקיר, וכי המידע שנמסר בו אינו נכון מיסודו, והוא פורסם כתוצאה של שרשרת כשלים ארגוניים וטעויות בשיקול הדעת.

מימין: ארון סורקין, ג'יין פונדה וג'ף דניאלס בהקרנת הבכורה של "חדר החדשות" בלוס-אנג'לס, 20.6.12

מימין: ארון סורקין, ג'יין פונדה וג'ף דניאלס בהקרנת הבכורה של "חדר החדשות" בלוס-אנג'לס, 20.6.12 (צילום: שאטרסטוק)

למרות היקפה הטלוויזיוני הרחב, "חדר החדשות" היא סדרה קאמרית המתרחשת ברובה באולפן השידור המוגן ומנותק מן העולם החיצון, הנשקף בעיקר ממסכי השידור. לכן אין בסדרה אזכור משמעותי של תגובות החוץ הגדול לשידור התחקיר ולהכחשות הנמרצות של הפנטגון שבאו בעקבותיו. הצופה אינו יכול לעמוד על גודל הסערה שהתחוללה מחוץ לאולפן, אם התחוללה, אלא להקשיב לדממה הדקה ששררה בתוך חדר החדשות. האם אכן הוצתו שגרירויות אמריקאיות ברחבי העולם? האם מפגינים, מקראצ'י ועד לונדון, יצאו לרחובות? האם הגיבורים המעוטרים של הכוחות המיוחדים התגודדו במחאה סביב בניין הערוץ?

רק מתוך הערת אגב למדים הצופים כי ה"ניו-יורק טיימס" אינו מפסיק לקנטר את ACN על הפרסום הכושל. נשיאים לא חוסלו – אבל הקריירות של אנשי הצוות הבכיר בהחלט תלויות על בלימה.

"אילו השתמשנו"

הנה רשימת המקורות שביססו את המידע על הפרשה:

1. המדליף, ה"whistle blower", האיש שסיפק את קצה החוט, הוא סיירוס ווסט. ווסט הוא טייס קרב בדימוס ומומחה למל"טים המנסה להשתלב במהדורות הערוץ כפרשן צבאי באמצעות מיודעו ג'רי דנטנה. וכשלא מרוצים מהופעתו הזחוחה, הפסקנית, הוא מציע לדנטנה סיפור "שבונה קריירות ומחסל נשיאים": סיפור על מבצע חשאי בשם "ג'נואה", שבמהלכו חדרה יחידת חילוץ של הכוחות המיוחדים לפקיסטן והפעילה גז סארין נגד מיליטנטים שחטפו שני לוחמים ואיימו להוציאם להורג וכנגד האזרחים התמימים שסביבם.

2. מלאכת איתור מתוחכמת חשפה טוויטים מחשבון המכונה "חאמני8", שפעל מן האזור הפגוע במועד המתאים ולפתע נדם: "וילי פיט [וייט פוספורוס, זרחן לבן] בכל מקום, זה שורף"; "מסוקים, רימונים, אנשים במסכות גז"; "עשן לבן, שני מסוקים בלי סימני זיהוי, אמריקאיים". הנחת המערכת היתה שהמצייץ המקומי האלמוני נהרג בפעולה.

3. פניות התחקירנים לכל חיילי צוות החילוץ שהשתתפו במבצע נענו בשלילה. רק אדם אחד – איש הכוחות המיוחדים, רב-סמל אריק סוויני – ניאות לדבר ואישר למצלמה שאכן היה מבצע ג'נואה, שהוא לקח בו חלק וכי במהלכו הופעל גז נגד אזרחים וכולם מתו.

4. שפּ פרסמן, איש מודיעין הצי ומקור ותיק של צ'רלי, מעביר לו רשימת חימוש של מסוק שהשתתף במבצע ג'נואה. ברשימה מופיע פריט המזוהה כ-MX76, שאינו מייצג חימוש קיים. שלושה אפסנאים אישרו שזהו שם קוד לגז סארין. צ'רלי משתכנע שהסיפור אמיתי.

5. בעקבות קצה חוט שסיפקה באקראי אחת מפעילי מחאת וול-סטריט שהתמקמו בפארק זוקוטי, ריאיינו דנטנה ומאק את ליאון דיט, מנהל ארגון לא-ממשלתי שעבד עם נציבות זכויות האדם באסלאמבאד. דיט נשלח לראיין כפריים ששרדו פלישה של כוחות אמריקאיים, וכתב דו"ח שבעקבותיו נסגר הארגון שבו עבד. הדו"ח מציג מפיהם של ניצולים תסמינים האופייניים לגז סארין, ובהם תיאור אנשים שנחנקו בקיאם.

6. גנרל סטניסלאס סטומטונוביץ', מומחה לנשק כימי ותומך בהחזקתו, מתראיין בביתו, כשמאחוריו טלוויזיה פתוחה, לדרישתו, על משחק NBA. למרות היותו פזור דעת עד כדי שיטיון, הוא נזהר שלא לומר דברים מיותרים. הגנרל בדימוס מציין בשיחת הכנה כי לארה"ב יש נשק כימי, אף כי התחייבה להשמידו. הוא מכריז כי לדעתו נשק כימי אינו שונה מכל נשק אחר בשדה הקרב נטול המוסר של ימינו. כמכור לצפייה בכדורסל, הוא מסביר: "אם הקולע לסל שולף סכין, מותר להגנה של הקבוצה היריבה לשבור לו את היד – כי זה כבר לא כדורסל". הגנרל מאשר שהמסמך של פרסמן הוא רשימת חימוש אותנטית למסוק תקיפה מבצעית. הוא אינו מוכן לאשר שום דבר מסווג, אך מוכן להתראיין בכובע מצחייה, בפרצוף מוצלל ובערבול קול.

עם תחילת הראיון, כשמסך הפלזמה ממשיך לשדר כדורסל, הגנרל דורש להוציא מן החדר את המפיקה מאגי ג'ורדן (אליסון פיל) בטענה שבואה לא תואם מראש. מכאן ולאורך כל הראיון רק הוא ודנטנה נמצאים בחדר. סטומטונוביץ אישר למצלמה כי ג'נואה היה מבצע לחילוץ שני אנשי כוחות מיוחדים משטח האויב. בתשובה לשאלת דנטנה אמר: "זה נכון ומוסרי להשתמש באמצעים שעומדים לרשותנו כדי לחלץ שבויים". בתשובה לשאלה ישירה מצד דנטנה, האם השתמשו בסארין, השיב: "אילו השתמשנו בסארין, כך היינו משתמשים בו…", ופירט את אופן השימוש.

7. דנטנה עורך את הסרט מחדש: מוחק את "אילו" ומחבר את "השתמשנו בסארין" ל"זה נכון ומוסרי...". הסרט הערוך מובא בפני צוות המערכת, ובו נשמע כאילו סטומטונוביץ מאשר במו פיו את השימוש בסארין במבצע ג'נואה. צ'רלי אומר שזה לא מספיק. צ'רלי מזכיר כי הגנרל נראה בשיחת ההכנה כמי שאיבד את צלילות דעתו, ומבקש מקור נוסף.

8. איש הכוחות המיוחדים, שהיה ראש הצוות במבצע, הוא הרמן ולנצואלה. ולנצואלה התקשר מיוזמתו, לאחר שסוויני הפנה אותו, ואישר את המידע שמסרו ווסט וסוויני. אחרי עדותו למצלמה של ולנצואלה, צ'רלי נותן אישור לפרסום.

9. ויל אינו מופתע. לדבריו שמע אותם דברים ממקור מהימן שנמצא איתו בקשר.

שלושה צוותים אדומים

רשת החדשות ACN איננה מוצגת כיומון צמחוני ולא כבלוג של חבורת חובבים. לתחקיר בהיקף כה רחב, שנפרש על פני חודשים רבים, היו שלוש מערכות בקרה: שלושה צוותים מקצועיים מקבילים מבין אנשי המערכת, שלא היו מעורבים כלל בעבודת התחקיר, והוזמנו לעיין בחומרים שנאספו ולחפש בהם פרכות ופרצות. הצוותים האדומים, קראו להם, על משקל הכדוריות האדומות בדם. שני הצוותים הראשונים דרשו מידע נוסף. הצוות השלישי, בו השתתף צ'רלי סקינר, אישר לאחר הריאיון עם ולנצואלה את שידור הכתבה.

"שעה וחמש דקות לאחר השידור [ש-5.8 מיליון איש צפו בחלקו האחרון, פי ארבעה ממספר הצופים הממוצע], היה ברור שיש לנו בעיה", אמר צ'רלי לרבקה, "שום דבר מכל זה אינו נכון". ג'נואה היה מבצע אמיתי ומוצלח, אבל בגז סארין לא השתמשו בו כלל. חליפות המגן נועדו להגן על החיילים במקרה שמיליציות מקומיות ישתמשו בנשק ביולוגי. פצצות הזרחן נועדו לסמן את המטרה. הבלוגר חאמני8 לא מת במקום, אלא נגמר לו הכרטיס המשולם מראש לנייד.

קריירות מתחסלות, לנשיאים שלום

זמן קצר לאחר המפולת התגלו הכשלים במלוא חדותם. הנה רשימת ההחמצות:

1. לא נלקחה בחשבון העובדה שסיירוס ווסט, איש שאפתן (שנתפס כחותר להגיע לתוכנית ריאליטי או לקונגרס) יעשה הכל כדי להישאר בעמדת הפרשן הצבאי של הרשת. לא הועלתה ההשערה כי הוא תפר סיפור כדי לתחזק את דנטנה, כך שדנטנה ימשיך להזמין אותו לפרשן.

2. דייוויד, בנו של המקור המיתולוגי של צ'רלי, שפ פרסמן, היה נרקומן בגמילה שהועסק כמתמחה ב-ACN. הוא פוטר כעבור שלושה חודשים בגלל בעיית משמעת ולימים מת מעודף סם או התאבד. שפ נשבע לנקום בצ'רלי על שלא מנע את הפיטורים. הוא חיכה להזדמנות, וזו הגיעה כשדנטנה החל לרחרח במפקדת הצי בקשר למבצע ג'נואה.

3. סוויני התברר כמי שנפצע וספג פגיעה מוחית במהלך שירותו בעיראק, מה שגרם לו לאובדן זיכרון. סוויני שיקר בקשר לסיבה שבגללה קיבל את אחד משני עיטוריו, כדי להסתיר את הפגיעה המוחית, מחשש שדבריו יידחו על הסף. סוויני העיד על פצצות זרחן וציין כי מישהו אמר לו שזהו גז סארין.

4. איש בצוות התחקיר ובצוותי הבקרה לא הציע לבדוק אם המקור של צ'רלי (שפ) והמקור של ויל אינם אותו אדם. הצוות הסתמך על כל אחד מהם בנפרד, כאילו מדובר בשני מקורות שונים. כשניעורו הספקות ויל התקשר למקור, וזה הציע לו לדבוק בגרסת התחקיר. לצ'רלי אמר שפ, הייתי הורג אותך, אבל ידעתי שתחקיר כושל יהרוג אותך יותר טוב ממני.

5. מגי לא נכחה בשעת הראיון עם סטומטונוביץ. כיוון ששמה לא הוזכר מראש, ביקש ממנה הגנרל לצאת מן החדר בעת הצילומים, כך שהוא ודנטנה שהו בו לבדם.

6. ולנצואלה, כמתברר, נחלץ לעזרת חברו לנשק סוויני. לא היה בידיו כל מידע משל עצמו, ובניתוח נוסף התברר כי את כל מה שאמר שמע מסוויני או למד מן השאלות המנחות של מאק בקדם-ראיון שערכה איתו.

7. איש לא הכיר את ג'רי דנטנה לפני בואו מהמשרד בוושינגטון לניו-יורק. איש לא זיהה את האמביציה הקיצונית, האישית והפוליטית של דנטנה להשתלב במטה הערוץ בניו-יורק. איש לא העלה בדעתו להטיל ספק באמינות הראיון עם הגנרל. איש לא העלה על דעתו כי דנטנה, ששהה לבדו עם הגנרל בכל מהלך הראיון, היה יכול לבשל אותו לאחר מכן.

בין עריכה לבישול

דנטנה פוטר על-ידי מאק במעלית, מיד לאחר שהתגלה בישול הראיון עם סטומטונוביץ. זו לא היתה עריכה: עריכה באה לחזק ולהבהיר דברים שנאמרו, בישול בא לתת משמעות אחרת, ואף הפוכה, לדברים שנאמרו. דנטנה תבע את הרשת על פיטורים שרירותיים. לטענת באי-כוחו, השתמשו בו כשעיר לעזאזל וגילגלו עליו כשלים מערכתיים.

קל לנחש את הלך הרוח ששרה על דנטנה כשבישל את ההקלטה. שמונה שנים שימש מפיק במשרד הוושינגטוני של הרשת, שעל אף חשיבותו, היה שלוחה בלבד. קל להבין את סינדרום ממלא-המקום שניכר שהוא סובל ממנו. יד המקרה זימנה לו עמדה בכירה בליבת מערכת החדשות בניו-יורק, והוקצה לו חלון זמנים צר כדי להתבסס בה ולשכנע את הממונים עליו שהוא חיוני להם גם לאחר שובו של ג'ים הרפר מאוטובוס הקמפיין של רומני. קצה החוט שהביא, על השימוש בסארין במבצע ג'נואה, הוכיח את עצמו. עצם הכנת התחקיר איפשרה לדנטנה להישאר בניו-יורק ולא לחזור לוושינגטון גם אחרי שג'ים חזר לתפקידו.

והנה מתלבשת לו על הכוונת מטרה התואמת להפליא את השקפת עולמו הליברלית. סיפור הסארין נוחת אצלו על קרקע תחוחה. הוא מאמין בכל לבו שזה מה שקורה מחוץ לארה"ב בעיראק, אפגניסטן, גוונטנאמו, וגם מבית – האזנות המוניות ומעצרים שרירותיים. הוא מאמין שמאז ה-11 בספטמבר אמריקה מתפרקת מערכיה ההומניסטיים. הרצון להוכיח את אמונותיו לעצמו והשאיפה להראות את צדקתו לכולם – היצר העיתונאי הבסיסי ביותר – עיוורו לרגע את עיניו. אפשר אפילו להבין את הסבריו למעשה הבישול עצמו. מנגנוני שכנוע פנימיים גרמו לו להקריב ערך עיתונאי פעוט כמו אמת ודיוק כדי להציל את התחקיר מגניזה. הנה הוא יושב לראיון חייו מול הגנרל שאמור לספק את העדות המכרעת, וזה מתעקש לתמרן במלים ולא לומר דברים כפשוטם. דנטנה רחוק מרחק מלה אחת מן ההוכחה הניצחת – "השתמשנו" – והיא לא נאמרת. לבסוף היא נאמרת כהתניה. "אילו השתמשנו...".

דנטנה בישל שתיים-שלוש שניות בסך-הכל, מעין מכה קטנה במכשיר כדי שיפעל כמו שצריך. הכל עמד לרדת לטמיון – והוא ברוב תושייה הציל את התחקיר מגניזה. הוא האמין בכל לבו – ולו על סמך העדויות התומכות – שגז סארין אכן הופעל, וכל מה שנדרש כדי לפרסם זאת ברבים הוא תיקון העריכה הקטן שעשה. זה היה הפשע העיתונאי המושלם. הוא לקח סיכון – וזכה לתהילה. תהילה בת פחות מיממה.

במסגרת סדנת התחקירים שאולי תוקדש פעם לאפיזודת ג'נואה ב"חדר החדשות", הייתי שואל עיתונאים: עם יד על הלב ועם מצפון על היצר: איך היית מתנהג, איך היית מתנהגת, בנסיבות שבהן נמצא דנטנה?

רוח פנים, רוח גב

איך היה נראה העולם אילו מאק לא היתה מתעקשת לבדוק את התזמונים שעל מסך הכדורסל בראיון עם הגנרל, וחושפת הוכחה ניצחת לכך שהקטע נערך ובושל?

השאלה הזו נשאלת כאן, בעולם האמיתי, ולא באולפני HBO. דנטנה, מן הסתם, היה מתעקש לדבוק בגרסתו ובנצחונו, אך קרוב לוודאי שהנושא היה נשאר תלוי בלימבו של אי-ודאות, בשביתת הנשק הנצחית שבין האשמה להכחשה. במלחמת גרסאות, דו"חות, דו"חות נגד, תביעות לשון הרע והליכים משפטיים.

דווקא בבישול הראיון הביא דנטנה לקביעה פסקנית, גם אם הפוכה מזו שקיווה לה. דווקא במעשה הפשע העיתונאי שלו, הוא גימד את שאר הגורמים שלא נסגרו היטב ויצרו תמונת שווא של מציאות שלא היתה. פשע הזיוף האפיל על כל החורים שהותירו הצוות הלבן והצוותים האדומים בתחקיר. במעשה הבישול שלו הביא דנטנה להתנערות פומבית, פסקנית, גורפת, מן הקביעות שבתחקיר. המשחק הוכרע, הרשת רעדה, גיבוריה הצטלקו, דנטנה הימר בגדול והפסיד הכל. הנשיאים נותרו על מושבם.

בטלוויזיה, כמו בעולם האגדות בכלל, יש סוף מהיר לכל מעשה. המציאות, לעומת זאת, מתנהלת בעצלתיים. חודש ימים חלף לפני שהנהלת CNN התנצלה לפני 15 שנה על מקרה דומה להפליא ל"מבצע ג'נואה". ההתנצלות באה בייסורים, לא לפני שנזק רב נגרם לכל הצדדים, אך בכך העניין רק התחיל. פרשת "מבצע טֵיילווינד", שהתרחשה לפני 33 שנה, לא הסתיימה בקלות טלוויזיונית שכזאת. הפצע נשאר פתוח ומודלק, והדיון ניצת מחדש בעת הקרנת סצינת "ג'נואה" שיצר ארון סורקין בעקבות הפרשה ההיא.

"עמק המוות" עודנו בחיים

ב-2 ביולי 1998 פירסמה רשת CNN הודעה שראשיה חוזרים בהם מן ההאשמות שהעלו בתחקיר על אודות מבצע טֵיילווינד (רוח גב) שנערך ב"עמק המוות" בלאוס. בתחקיר נקבע כי צבא ארה"ב השתמש בגז סארין בפעולה של הכוחות המיוחדים בלאוס, בכפר ששימש מקלט לעריקים במהלך מלחמת וייטנם. זה היה התחקיר הראשון שהושק בפורמט המשותף לרשת ולמגזין "טיים", תחת השם "ניוז-סטנד", ב-7 ביוני 1998. דו"ח הבדיקה המצורף להודעת ההתנצלות כלל 54 עמודים, שנכתבו על-ידי עורך-הדין הניו-יורקי פלויד אברמס כבוחן עצמאי ועל-ידי היועץ המשפטי של הרשת דייוויד קוהלר, והפנטגון קיבל את הדו"ח בברכה.

בהודעת ההתנצלות שהפיץ המנהל הראשי של CNN טום ג'ונסון נאמר, בין השאר:

"[...] אנו מתנצלים בפני צופינו ובפני עמיתינו ב'טיים' על השגיאה. CNN חייבת התנצלות מיוחדת לאנשים המעורבים במבצע 'טיילווינד', חיילים על הקרקע, טייסים ואנשי צי שהיו מעורבים בפעולה. המערכת העיתונאית של בקרות ואיזונים, אשר שירתה את הרשת באופן יוצא מן הכלל, כשלה במקרה זה. הכשל הוא של עורכים, מפיקים וכתבים, האחראים להפקת התחקיר, שידורו ותכניו. אנו נוקטים צעדים נמרצים לחיזוק המערכת, כדי להבטיח ששגיאות מסוג זה לא יתרחשו בעתיד".

בו ביום גם ה"טיים", השותף לפרסום, הלך בעקבות הרשת וחזר בו. עו"ד אברמס עורר ביקורת רבה על כי הציע ל-CNN לחזור בו מן הסיפור אף כי ידע שעלול להיות בו גרעין של אמת. אולי, הוסיף, יימצא בעתיד מידע נוסף בנושא.

שני מפיקים בכירים ב-CNN, אפריל אוליבר וג'ק סמית, פוטרו בעקבות הפרשה. המגיש המיתולוגי של התוכנית, פיטר ארנט, ננזף ועזב את הרשת כשהוא מאוכזב מהעדר הגיבוי. אוליבר וסמית פירסמו דו"ח נגדי בן 77 עמודים המבקר קשות את הדו"ח המקורי. לימים תבעו את טיים-וורנר ותביעתם הוסדרה מחוץ לבית-המשפט, כשכל אחד מהם קיבל כמיליון דולר.

הביקורת המוטחת בארון סורקין היא כי ב"חדר החדשות" הוא פישט את המקרה ההוא והוריד את האחריות מן הבכירים אל אנשי הדרגים הנמוכים. סורקין אישר בשעתו כי שניים מאלה שהיו אז בלב הפרשה, נשיא CNN ריק קפלן והפרשן הבכיר ג'ף גרינפילד, הם אלה שהציגו באוזניו את פרשת "טיילווינד". יש בלוגרים שרואים בסורקין את מי שמייצג ב"חדר חדשות" את צד הבכירים בפרשה.

הרי לנו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. אם יש ממנו לקחים, הנה אחד מהם. ראוי כי אנשי תקשורת הצופים ב"מבצע ג'נואה" הבדיוני יתוודעו ל"מבצע טיילווינד" האמיתי, שצלליו עודם מהלכים בינינו. ואחרי שכל עיתונאי ועורך יכיר היטב את שתי הפרשות, כדאי לעורר דיון נוסף – לא רק בשאלות הפרקטיקה בשני התחקירים, אלא גם בשאלת ההבדלים בין בידור טלוויזיוני, מעשיר ככל שיהיה, לבין מציאות עיתונאית מרה וכאובה.