הביקורות על תוכניות הריאליטי המציפות את מסך הטלוויזיה שלנו מוצדקות בדרך כלל. הרדידות, המציצנות והסִרסור ברגשות האנושיים האינטימיים ביותר – כל אלה נדמה שמתמצים ביצירת אשליה ממוסחרת של "ריאליטי", שמטרתה לסייע לנו לברוח מהתמודדות עם מציאות חיינו הלא מתוסרטת.

אולם "מחוברים", שמשודרת בימים אלה, היא תוכנית דוקו-ריאליטי שהדבר האחרון שהיא עושה הוא לברוח לאשליה. ביקורתו של איתי זיו על התוכנית מחמיצה, כפי שקורה בדרך כלל כשגבר מבקר תכנים העוסקים בחומרים מתוך עולם החוויה הנשית, את הערך החברתי של עיסוק בנושא מהותי המושתק בדרך כלל – מוסד האמהות והקשר שלו לדיכאון בקרב נשים.

הפרקים הראשונים של "מחוברים" חושפים בפני הצופה את מוסד האמהות במערומיו, באופן ששובר דוגמות ושקרים אנדרוצנטריים. נתי קלוגר, למשל, חושפת את אומללותה ומצוקתה הגדולה כשהיא מגלה שהיא בהריון. גופה הופך מנוכר לה כשהוא מתגייס, כנגד רצונה, למשימה שהיא לא בחרה בה. ובעוד בן-זוגה (הגברבר אוהב הכיבושים שמתוודה שאשתו לא מספיקה לו, כי אותה הוא כבר כבש) מנסה להיות סבלני לגחמותיה ההיסטריות (הרי רחם, הורמונים והיסטריה הם שילוש שגברים כה נהנים לגחך עליו), היא צוללת לתהומות של ייאוש, מתענה ומתפתלת בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו.

והסיטואציה הזו הרי מוכרת לכל-כך הרבה נשים שאינן מעיזות לדבר – הסלידה העזה מהתובענות החונקת והבלתי נגמרת של התפקיד האמהי, העומדת בניגוד לציפיות החברתיות המשעבדות. נתי חשה שהיא על סף צלילה לדיכאון, ולכן בוחרת בהפלה יזומה, לאכזבתו של בעלה.

שירלי ברנר, אמא אחרת, מתמודדת עם כשלון קריירת המשחק שלה בעקבות לידת בתה השנייה. גם היא חשה כצוללת לתוך תחושות דכאוניות, נבלעת בתוך תובענות התפקיד האמהי, שגזל ממנה את שמחתה ואת הצלחתה, ונאבקת קשות על הישרדותה הרגשית.

דמות אמהית אחרת, שמוצגת בפני הצופה על-ידי בנה, היא אמו של ליאור דיין. מנקודת מבטו של הבן, האם, קרוליין לנגפורד, מתוארת כאמא נוראה ששונאת את בנה ושסיפרה כי בעת שהיה תינוק רצתה לזרוק אותו מהחלון. בסופו של דבר ליאור ננטש על-ידי אמו, נטישה שיצרה אומללות גדולה בחייו. אולם, מי טרח להבין אז, ומי טורח להבין גם היום, את אומללותה של אשה המאבדת ביום אחד, יום לידת ילדיה, את החופש ואת הזכות שלה לדאוג לעצמה, למימוש אושרה ולצרכיה?

אל מול הדילמות הנשיות הללו עומדת דמותה של אילון, יוצרת להקת מיומנה, אשה בת 42, שכדי לשמור על החירות היצירתית שלה – על "סוס הבר" של נשמתה – בחרה לוותר על זוגיות ואמהות. אילון נעה בין הציפיות החברתיות לקולות הביקורתיים המופנמים, אך מקפידה לא לנהות אחריהם, לא לאבד את קולה האותנטי ולדייק בשאלה שהיא מפנה לעצמה: האם היא באמת רוצה להיות אמא, עם כל המשמעויות המשעבדות שבמלה הראשונית והטעונה כל-כך?

איתי זיו טוען בביקורתו ש"מחוברים" נעדרת רצון לומר דבר-מה בעל משמעות, ושהיא מייצגת את הלא-מודע הפרטי והמנותק של יוצריה בברנז'ה. ובכן, ייתכן שהתכנים שמעלה "מחוברים" אינם משמעותיים לעולם המודע או הלא-מודע של זיו, אולם הם בהחלט משמעותיים בחיי הריאליטי האישי והקיבוצי של נשים באשר הן נשים. "מחוברים" מנכיחה דילמות קיומיות נשיות שלרוב מושתקות בשדה השיח החברתי הישראלי, ולכן היא מסמך דוקומנטרי מרתק וטלוויזיה במיטבה.