חלומות באספמיה

הכותרות הראשיות בכל העיתונים דומות הבוקר, שכן במהלך סוף-השבוע הגיעו ארצות-הברית ורוסיה להסכמה כי הנשק הכימי שברשות בשאר אסד יושמד בתוך שנה.

"המוצא הטוב ביותר", היא הכותרת לטור פרשנות מאת עמיר רפפורט ב"מעריב", שחלקו מתפרסם בשער העיתון. לדבריו, ההסדר בוודאי טוב לרוסיה, כיוון שהוא "מקבע את מעמדה כמעצמה כמעט שוות משקל לארה"ב". מנגד, טוען רפפורט, ההסדר טוב גם לארה"ב, כיוון שמנע הסתבכות במלחמה נוספת במזרח התיכון תוך מציאת פתרון דיפלומטי לבעיית הנשק שברשות אסד. "ומה בישראל?", שואל רפפורט, ומשיב כי כאן ישנם אופטימיים ופסימיים. האופטימיים מקווים שסוריה אכן תאבד את הנשק הכימי שברשותה. הפסימיים מעריכים שהתנהלות ארה"ב תעודד את איראן להמשיך בתוכנית הגרעין שלה וכי ממילא מלחמת האזרחים בסוריה תימשך בלי כל קשר להסדר הנשק הכימי.

"ישראל היום" נמנה על מחנה הפסימיים. לכותרת הראשית שבשער עיתון זה, "הדיל הכימי", מצטרפות שתי כותרות של טורי פרשנות. "בינתיים, הכל דיבורים והבטחות" ו"עתידו של בשאר אסד עוד לפניו".

"לו יהי? לא יהיה", מעריך הפרשן הבכיר בעיתון דן מרגלית. "בין אופטימיים לנצח לבין פסימיסטים לעד אני נוטה לפי שעה אל ה'חשדהו' ולא אל ה'כבדהו', אבל משאלת הלב היא כמובן - לו יהי". "העיקר שאובאמה מברך על ההסכם", כותב בלעג עורך חדשות החוץ של העיתון, בועז ביסמוט, ומוסיף: "עכשיו הוא באמת יכול לעבור לטפל בנושאי פנים, ואם גם שם יתעוררו בעיות מורכבות, הוא תמיד יוכל לצלצל לפוטין". עמדות דומות עולות גם מהסיקור החדשותי של "ישראל היום" את ההסכם (כותרת הידיעה המרכזית: "נחתם - ולא נשלם").

"הדרך שבה [אנשי 'ישראל היום'] מפרשים את אחד מחמשת העקרונות המוצהרים שלהם, "לזכור שאנחנו ישראלים", מובילה לאבדון עיתונאי", כותב הבוקר עוזי בנזימן באתר זה, בעקבות ניתוח סיקור החינמון את המשבר בסוריה.

בין האופטימיים אפשר למנות את רונן ברגמן, שכותב בשער "ידיעות אחרונות" כי "ההסכם בין ארה"ב לרוסיה מביא בשורה מצוינת לישראל: שתי המעצמות הסכימו להסיר את אחד האיומים המרכזיים שריחפו מעלינו 30 שנה". לדבריו, "אם לפני שלוש שנים היה ראש הממשלה נשאל אם יסכים להתערבות בינלאומית בסוריה שתכריח אותה, תחת איום בפעולה צבאית, להתפרק מהארסנל הכימי שלה בלוח זמנים קצרצר - מה היה נתניהו אומר? ראש הממשלה היה טוען שמדובר בחלומות באספמיה". בהמשך מונה ברגמן כמה מכשולים בדרך לפירוק הנשק. הטון הכללי בסיקור ההסכם בעיתון זה חיובי (כותרת הידיעה המרכזית: "גמר חתימה").

בטור הפרשנות המוביל ב"הארץ" מנתח צבי בראל את ההסכם מבלי להתייחס כלל לזווית הראייה הישראלית. בראל כותב על יחסי ארה"ב-רוסיה בעקבות ההסכם, על יחסי רוסיה-סוריה, על שיטות ההשמדה השונות של נשק כימי, ועל מלחמת האזרחים הסורית. התיבה "ישראל" אינה כלולה בטורו. השאלה "טוב ליהודים?" אינה נשאלת. טור נוסף, מאת ברק רביד, מוקדש כולו לזווית הישראלית. בניגוד לעמיתיו בעיתונים האחרים, רביד שם את הדגש על דרישה שעלולה לבוא היום מצד שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בפגישתו הצפויה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: "אני צריך את עזרתך, עשוי קרי לומר לנתניהו. [...] אנחנו צריכים שתתנו כתף ותאשררו את האמנה למניעת הפצה של נשק כימי".

על משת"פים וסוכנים

עוד ב"הארץ", חמי שלו מתאר את ההסכם כניצחון גדול עבור ישראל, שלדבריו "דומה כעת למי שזכתה בפיס כלל בלי לקנות כרטיס". שלו מתעכב בטורו על מצבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וכותב כי תדמיתו הציבורית אמנם בשפל המדרגה "אבל במבחן התוצאה הוא משיג ציון מעולה [...] מבחינת השקפת עולמו היסודית של אובמה, הניתוח אולי נכשל, אבל החולה הבריא לגמרי".

ב"ידיעות אחרונות" מצטרפת אורלי אזולאי לשלו, ואף מרחיקה לכת. "את האיום במלחמה הפך נשיא ארה"ב לאביזר משמעותי בארגז הכלים הדיפלומטי שלו. עתה הוא עומד לקצור את הפירות", כותבת אזולאי. "אם סוריה תציית למעצמות ונשקה הכימי יושמד, תהיה זו הוכחה נוספת לתפיסה שהציג אובמה לאורך נשיאותו: עדיפה תבונה פוליטית על פצצה, גם היא חכמה ומונחית לייזר [...] אם ההסכם שנחתם אתמול ייצא אל הפועל, ניתן יהיה לקבוע כי אובמה הוכיח שיש רגעים במדיניות חוץ שבהם עדיף לטעון את האקדח, לכוון אותו בין העיניים של היריב - ולהתאפק. אסד פירפר ראשון, ובדיפלומטיה המתוחכמת הזו מתכוון אובמה לעשות אותו דבר לרוחאני".

ב"ישראל היום" מחזיקים בעמדה הפוכה, כמובן. הפרשנים הקבועים של העיתון מבקרים את אובמה, וכשחקן חיזוק מובא פרשן מן החוץ. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה, מאת אלי לאון, המתמצתת מאמר פרשנות שפירסם בארה"ב צ'רלס קראוטהמר. לפי הידיעה, המאמר שחיבר קראוטהמר מבקר בחריפות את הנשיא אובמה. כותרתו: "פירות של חוסר יכולת אפית".

אמנון לורד (צילום: זאב גלילי, cc 3.0)

"רק פרשנים בודדים בתקשורת האמריקאית, שהיו שפוטים של הנשיא ברק אובמה, ממשיכים לתרץ את ההתנהלות המדינית שלו בחודש האחרון בנושא סוריה ולטעון שהוא פועל נכון", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון".

לורד מצטט ממאמר שפירסם נורמן פודהורץ בשבוע שעבר (כן, לפני ההסכם הרוסי-אמריקאי), ובו נטען כי הכישלון של ממשל אובמה בסוריה הוא למעשה "הצלחה אדירה באסטרטגיה של אובמה להחליש – כן, להחליש! – ולפגוע בארצות-הברית ומדיניות החוץ שלה". לורד מקדם את הדעה כי ממשל אובמה נוקט "חבלה מכוונת" במדיניות החוץ של ארה"ב וטוען כי "בתשוקתו להסיג את אמריקה למען שוויון הכוחות בעולם וכביטוי ליחסיות המוסרית, הפך אובמה למשתף-פעולה עם מנהיגים שאחראים – כל אחד לפי מידתו – לפשעים נגד האנושות".

זאת ועוד, לורד מקדיש כמה מלים בהמשך מאמרו למה שהוא מתאר כקמפיין דיסאינפורמציה רוסי שנועד להשפיע על דעת הקהל בעולם המערבי וטוען כי "עושי דברה של רוסיה מושתלים היטב בכלי תקשורת מערביים" (שלו? אזולאי? ואולי, כסוכן כפול – מי היה יכול לנחש – קראוטהמר?).

ובינתיים, מתחת לפני השטח

העובדה שאין לדווח עליה בכל הדיון על נשק להשמדה המונית שברשות סוריה ואיראן, העובדה המוכחשת באמצעות עמעום, מבצבצת הבוקר אל מפלס הפרסומים המפורשים. בראש שער "הארץ" מדווח אמיר אורן על פרסום בכתב-העת "ביולטין אוף דה-אטומיק סיינטיסטס", ולפיו ברשות ישראל כ-80 ראשי קרב גרעיניים, ועוד חומר בקיע המאפשר ייצור 115–190 ראשי קרב גרעיניים. המידע החדש, שגם מובלט בכותרת, הוא שישראל הפסיקה לייצר פצצות גרעין חדשות בשנת 2004.

יום אכיפורים

לפני 20 שנה ויומיים, ב-13 בספטמבר 1993, לחצו ידיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אשף יאסר ערפאת. הבוקר מוקדשת הכפולה המרכזית של "מעריב" לדיווח מאת אסף גבור והצלם יוסי אלוני מהעיר הפלסטינית הראשונה שזכתה לעצמאות חלקית – יריחו.

חגיגות עם בואם של שוטרים פלסטינים ליריחו, 13.5.94 (צילום: יוסי זמיר)

בבית-קפה מקומי פגשו גבור ואלוני בכמה ממאוכזבי ההסכם. "נעשה רק יותר שחור וגרוע", אומר להם אדם המזוהה בשם עאבד. "לפני ההסכם היינו יכולים להיכנס לאוטו ולנסוע לתל-אביב או לירושלים בלי בעיות, בלי גבולות ובלי שום אישורים. בעקבות הסכם אוסלו נסגר העולם שלנו. אנחנו כמו זבובים חופשיים בתוך צנצנת".

חברו לשולחן, אבו-אבראהים, אומר: "מאוסלו לא התקדמנו אפילו סנטימטר. ההפך. רק התרחקנו". אבו-חליל מתלונן על המסים הגבוהים של הרשות וטוען: "הביאו לפה אנשים זרים, קראו להם הרשות הפלסטינית ואמרו להם: 'בואו קחו את הכסף של המסכנים'". אבו אל-עאבד, שהיגר לסעודיה זמן קצר אחרי חתימת ההסכמים, מגדיר זאת כך: "אוסלו אחו-שרמוטה, בגללו עזבתי את הבית. זה שקר, אין בו כלום".

במדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסמים שני מאמרים על הסכם אוסלו והשלכותיו. ח"כ זאב אלקין קובע כי את הסכם אוסלו יש לבחון לפי מידת הביטחון של אזרחי ישראל. "מתוך כ-1,800 ישראלים שנהרגו כתוצאה מפעולות טרור פלשתיני בכל 65 שנות המדינה, כ-1,200 נהרגו מאז חתימת הסכמי אוסלו (פי 1.5 לעומת התקופה שלפני החתימה)", הוא כותב. "הנתון הזה מדבר בעד עצמו". מנגד, ח"כ איתן כבל טוען כי יש לבחון את ההסכמים "לא כהסכמים טכניים בין ישראל לאש"ף, אלא כרעיון, כתפיסה". לדבריו, מבחינה זו הסכמי אוסלו הפכו את הפתרון הדיפלומטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני ל"כמעט קונסנזוס בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית".

מאמר אחר במדור הדעות של "ישראל היום", מאת פרשן הבית דרור אידר, מזכיר גם הוא את הסכמי אוסלו. אידר מציין 20 שנה "לאופוריה ששטפה את מוחנו באדיבות השופרות הידועים לעייפה, לסתימת הפה לכל מי שביקר את ההסכם ומנה חסרונותיו, 20 שנה לנהירה אחר משיח השלום שהכזיב".

אולם מיד בהמשך המאמר של אידר מתבררת דווקא תועלת שצמחה מן ההסכם לישראלים המחזיקים בדעותיו. בלב המאמר של אידר עומדת הטענה כי הכיבוש הישראלי, או "אכיבוש" כפי שאידר מכנה אותו דרך קבע, אינו קיים. טענה זו מתבססת קודם כל על האמונה שארץ-ישראל הובטחה לעם היהודי על-ידי בורא עולם והיתה בשליטת היהודים כבר לפני כמה אלפי שנים, אך בשנים האחרונות הטענה בדבר חוסר קיומו של הכיבוש קיבלה חיזוק אמפירי בעקבות שינויי הריבונות שהביא עימו הסכם אוסלו. 

"מאז אוסלו רוב מוחלט של הפלשתינים אינו תחת שלטוננו והוא נהנה מאוטונומיה כמעט מלאה", כותב אידר, ובכל זאת דורש מתומכי ההסכם, לרגל 20 שנה לחתימתו ולרגל יום הכיפורים, לבקש "סליחה ומחילה מאזרחי ישראל".

לצונו של אדם כבודו

בכל העיתונים מתפרסמת הבוקר הידיעה המסורתית שמסכמת את מספר הנפגעים במהלך יום הכיפורים. לפי הידיעות השונות, השנה הוזעקו צוותי מד"א לטפל ב-2,566 בני-אדם, שמהם פונו לבתי-החולים 1,973. בכל העיתונים מדווח על כך, אולם רק ב"ישראל היום" נכתב כי "במהלך יום כיפור פונו על-ידי מד"א מספר סמלי במיוחד של 1,973 בני-אדם לבתי-החולים".

למי שלא הבין: 1,973 הוא גם מספר בני-האדם שפונו לבתי-החולים ביום כיפור וגם השנה (למניינם) שבה התרחשה מלחמת יום כיפור.

בכלל, עורכי "ישראל היום", ובעיקר מי שערכו אתמול את מדור חדשות החוץ של העיתון, מאוד התלהבו מהעובדה שיש בשפה העברית מלים בעלות יותר ממשמעות אחת. ידיעה על יעדי הנסיעות של ישראלים לחו"ל בחופשה הקרובה קיבלה את הכותרת "חו"למים בספרדית", פרפרזה על שירו של שלמה יידוב משנת 1988, וזאת משום שלפי הידיעה, העיר ברצלונה תהיה אחד היעדים הבולטים.

במדור חדשות החוץ עוד שפע של שעשועי מלים. ידיעה על גרירת הספינה קוסטה-קונקורדיה, שטבעה בתחילת 2012, מקבלת את הכותרת "שוטי שוטי גרירתי", קריצה לפזמון ששר שלמה ארצי בשנת 1969, כששירת בלהקת חיל הים. ידיעה על תצלום שיגור טיל של נאס"א, שבו נראית צפרדע מעופפת באוויר, קיבלה את הכותרת "הצפרדע עפה על טיל", רמז לביטוי העגה "עלה על טיל", ביטוי שב"מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, שיצא לאור לפני שמונה שנים, מוגדר "מיושן".

ההומור של עורכי "ישראל היום" מגיע לשיא תחכומו בכותרת לידיעה מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, ולפיה פיפה מידלטון, אחותה של מלכת אנגליה העתידית, החלה לפרסם טור קבוע ב"דיילי טלגרף". הכותרת שנבחרה לידיעה זו שאבה את השראתה מהביטוי "נותן את הטון" ונוסחה כך: "פיפה נותנת את ה(מידל)טון".

בשולי החדשות

כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב" מציגה פן לא ידוע של האימה בסומליה. לפי הכתבה, מאת כתב "פורין פוליסי" ג'יימס רינל, "שיעור האנשים החולים במחלות נפש בסומליה הוא הגבוה ביותר בעולם. לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי, לפחות שליש מתושבי המדינה, המונה 10 מיליון בני-אדם, סובלים מהפרעה נפשית כזו או אחרת.

"[...] לסומליה אין שום יכולת להתמודד בעצמה עם כמות כל-כך גדולה של אזרחים הסובלים ממצוקה נפשית. הפסיכיאטר היחיד במדינה, שגם למד את המקצוע וקיבל הכשרה לבצע את עבודתו, נהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים. כיום אנשי הצוות המנוסים ביותר במוסדות לחולי נפש [...] קיבלו הכשרה של שלושה חודשים בלבד על-ידי ארגון הבריאות העולמי. רוב העובדים במקום הם מתנדבים שלא קיבלו שום הכשרה".

ענייני תקשורת

בשער האחורי של "הארץ" מדווח שלמה פפירבלט כי ממשלת ונצואלה יזמה מהדורת חדשות יומית בשם "חדשות האמת", שתופק על-ידי צוות מיוחד מטעמה ותחויב בשידור בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו. פפירבלט מדווח כי המהדורה תנוהל על-ידי שר התקשורת והמידע ארנסטו ויז'אחס, וכי היא תשודר פעמיים ביום. "לצד שני קריינים שיגישו את התוכניות, יתארחו בהן גם פקידים הממונים ישירות על הנושאים השונים המדווחים", כותב פפירבלט. "צו נשיאותי מיוחד אינו מותיר לערוצים השונים אפשרות לסרב לשדרן".