עלינו!

"אסד מסכים לפירוק ארסנל הנשק הכימי; מחלוקת על נוסח החלטת מועצת הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוסרת מידע דומה: "סוריה: נוותר על הנשק הכימי". לפי כותרת המשנה: "נשיא רוסיה הודיע אמש כי הוא מקווה שאסד יסכים להשמדת הנשק הכימי בתמורה להתחייבות שארה"ב לא תתקוף. סוריה אישרה: מקבלים עמדת הרוסים. אובמה: נותן צ'אנס לדיפלומטיה".

הכותרת הראשית של "מעריב" מתמקדת בזווית הסורית שב"ישראל היום" אוהבים להדגיש – דהיינו, זו האיראנית. "האסטרטגיה החדשה של איראן: מאמץ דיפלומטי לפשרה בסוגיית הגרעין". לפי ההפניה לידיעה של אלי ברדנשטיין: "שבוע לפני הגעתו של נתניהו לאו"ם, שם ינאם נגד פרויקט הגרעין, נערכים בטהרן למסע הסברה מדיני בניו-יורק. בתוכנית: מפגש של שר החוץ האיראני עם שגרירי האיחוד-האירופי ונאום ראשון של רוחאני בעצרת האומות-המאוחדות. המטרה: מו"מ על עסקה".

מתחת לכותרות ולצד דיוקנה עטוי הרעלה של סגנית שר החוץ האיראני, מדפיסים בשער "מעריב" חלק מטור מתורגם מה"וושינגטון פוסט" מאת דניס רוס, "שליחו של הנשיא קלינטון למזרח התיכון, [ש]כיהן בתפקידים בכירים במחלקת המדינה תחת הנשיאים בוש ואובמה". רוס לוקח עוד צעד אחד קדימה את שרשרת הספקולציות הנקשרות בזיקה שבין התגובות למאורעות בסוריה ופרויקט הגרעין האיראני, וקורא לתקוף את סוריה כדי להציל את איראן מתקיפה, וזאת לפי הרצף הלוגי הבא: הימנעות מתקיפה אמריקאית בסוריה תשכנע את נתניהו כי אובמה לא יתקוף בשום מקרה את איראן ולכן נתניהו ייזום מתקפה ישראלית.

ב"ישראל היום" מקדישים את העמודים הראשונים של העיתון לטעימות מגליון יום כיפור, ואת החלק החדשותי של העיתון פותח דווקא מאמר פרשנות של בועז ביסמוט, הכתב המצטלם של העיתון. ביסמוט אינו מחדש בכך שהוא מקדיש את טורו למהלומות מילוליות בנשיא האמריקאי, אבל כן מחדש באופן שהוא עושה זאת, המעיד אולי על חלחול והפנמה של דף מסרים מורכב יותר מזה שאליו רגילים בחינמון. אובמה עדיין מוצג כהססן, מוג לב וטיפש, אולם גם זוכה למחמאה מסויגת אחת או שתיים המיוחסות לדמויות אנונימיות שאינן בועז ביסמוט ("יהיו, מן הסתם, כאלה שיראו ניצוץ של גאונות, ואולי אף יותר מזה, בהתנהלות המתוחכמת של אובאמה סביב ניהול משבר הנשק הכימי בסוריה") ולאזכור לכך שכשלונו של הנשיא האמריקאי "לא פחות חשוב לנו", כלומר לישראל.

הציטוט של ביסמוט שעורכי הדף בוחרים להדגיש הוא זה: "כאן בישראל אנחנו לא מעוניינים לראות את איראן מסכימה להתפרק מנשקה הגרעיני, אבל אחרי שעשתה שימוש בפצצה אחת, עלינו!". באופן אירוני משהו, ההסטה המסוימת בעמדתו של "ישראל היום", מבקרהו החריף ביותר של אובמה ומי שבעליו תמך בסכומי עתק במתחרהו במירוץ לנשיאות, באה במקביל לשינוי ולהסלמה ביחסם של העיתונים האחרים לנשיא האהוד בדרך כלל. שלשום היה זה נחום ברנע, היום ב"הארץ" מדפיסים על השער שתי הפניות שליליות ביחס לאובמה, למאמרים של חמי שלו ("אובמה והקונגרס, בינתיים, נותרו במצב של לימבו") ועמוס הראל ("אובמה שוב נראה כמי שמשאיר את שר החוץ שלו, ג'ון קרי, לבד על הקרח").

אגב, הכותרת של "מקור ראשון" היא "קרי: 'לא נחכה לאסד הרבה זמן"; פוטין: 'באיומים לא יתקדם כלום'".

יום-כיפור

גם היום נמשך העיסוק העיתונאי במלחמת יום-כיפור, לקראת יום הצום שיחול בסוף השבוע ויציין 40 שנה לפרוץ המלחמה, והיום מצטרף גם "הארץ" אל הטבלואידים עם גיליון של מוסף "ספרים" המציע כמה ביקורות הקשורות במלחמה. "לא, זה לא היה מחדל מודיעיני", כותב יוסי שריד בפתח המוסף, "[...] זה היה ליקוי מאורות כללי", ושאר המאמר גם הוא ברוח זו. לא כך שני הטקסטים האחרים במוסף העוסקים במלחמה: מאמר הביקורת של מרדכי נאור מתייחס להיבטים צבאיים-טקטיים שלה, והטקסט הנוסף, של עורך המוסף בני מר, הוא הערה מהורהרת על תצלומי מלחמה.

למעשה העיסוק של "ספרים" (המוסף היחיד בעיתונות העברית כיום המוקדש לביקורת ספרות) במלחמה נדמה כמעט מאולץ, ומיתוגו ככזה הוא כמעט מגוחך (לשונה של ההפניה בשער העיתון היא "אחרי 40 שנה: הספרים של מלחמת יום-הכיפורים. יוסי שריד, מרדכי נאור ועוד. האם "ועוד" הוא שם העט של בני מר?). זו נטייה הפוכה לאופן שבו מסקרים הטבלואידים את ציון ה-40 המתקרב. כך גם היום נמשך רצף השערים של מוספו היומי של "ידיעות" העוסקים במלחמה, ו"ישראל היום" מקדיש לה את כותרתו הראשית.

זו חלוקה התואמת את תדמיתם של העיתונים השונים ביחסם לאתוסים של לאומיות וצבאיות. "הארץ", המפגין באופן עקבי גישה ביקורתית ביחס לאתוסים הללו, אינו ממהר להתרגש ולחגוג את ימי הציון הקשורים אליהם, ואילו הצהובונים הנוטים לאמץ אותם אתוסים אל לבם נוקטים גישה הפוכה, מדגישים את ימי הציון ומשתמשים בהם כמקדמי מכירות (ההתנהלות הזו בולטת היום במיוחד ב"ישראל היום", שמפקיע את הכותרת הראשית ואת רוב עמוד השער לטובת מודעת קידום עצמי של גליון יום-כיפור).

שערי "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מן השבוע האחרון

אלא שמעבר למה שנראה מובן מאליו, אפשר להבחין בהבדלים מעניינים יותר בין העיתונים. למעשה, במשולש "הארץ"–"ישראל היום"–"ידיעות אחרונות", רק "ישראל היום" ממלא את התפקיד הקלישאי שנתפר לו. עורכי החינמון מדגישים בסיקור שלהם את הצדדים הסנטימנטליים וההירואיים של המלחמה (היום הכותרת הראשית היא "חורבן בית שלישי? לא מקבל", אתמול הפנתה כותרת בשער לידיעות על הצלחות מודיעיניות וצבאיות), מעדיפים עיסוק בשכול ובהקרבה אישיים על פני עיסוק במחדלים מערכתיים (שלשום עסקה הכותרת התורנית בשער בנשותיהם של שבויים משוחררים, ביום ראשון היא הפנתה את הקוראים לאוסף סיפורים ותצלומים אישיים באתר העיתון) וכאמור, אינם מהססים להשתמש ברגש הלאומי כאמצעי לקידום עצמי.

"הארץ", לעומת זאת, אינו מתמקם במשבצת שנתפרה לו מראש. העיתון אינו מציב מול הסיקור האלבומי של הקולגות סיקור רטרוספקטיבי דעתני וביקורתי, הוא פשוט ממשיך להתנהל באופן כמעט שגרתי. בין מבקריו של העיתון יהיו אולי מי שיתלו זאת בהתרחקות של ראשיו לא רק מהאתוס הלאומי, אלא גם מהחבר'ה עצמם שמרכיבים אותו לאום, אבל ייתכן גם שמדובר פשוט במחסור במשאבים או בהחלטה לגיטימית של מערכת העיתון שלא לתת לתאריכים מיוחדים לפגוע בשגרת הסיקור האקטואלי.

[תוספת, 11.9: אחרי פרסום הסקירה העירו לי מ"הארץ" כי משתמע שהעיתון כלל לא עסק בציון ה-40, בעוד ביום שישי התפרסם פרויקט עיתונאי בנושא. כוונתי הצנועה היתה לסיקור בשבוע שבין כסה לעשור (גם "ידיעות אחרונות" וגם "ישראל היום" עוסקים באופן אינטנסיבי במלחמה ההיא גם לפני השבוע הנוכחי), ואם הובן אחרת התנצלותי שלוחה לאנשי "הארץ"].

מעניינת הרבה יותר היא הגישה של "ידיעות אחרונות". כמו תאומו ויריבו, גם ב"ידיעות" סוחטים עד תום את ההזדמנות שמציע התאריך המיוחד, אולם בניגוד לחינמון, ב"ידיעות אחרונות" בולט הקו המפוכח של הסיקור, שמוביל השבוע המוסף היומי "24 שעות". "כל המחלקה מתה לשווא" היא הכותרת הראשית של המוסף היום, המובילה לכתבה על "הקרב הכי מיותר של יום-כיפור"; "זה מה שנשאר" היתה הכותרת אתמול, על חפצים שאספו חיילים "ששרדו את התופת"; "אלם קרב" היתה הכותרת שלשום, שהפנתה לסיקור יומנו של חבר מטכ"ל בזמן המלחמה, שכתב על "הפנים החיוורות של משה דיין, הדיכאון של אלי זעירא"; "הפצע נפתח" היתה הכותרת ביום ראשון, ראיון עם טייס שאיבד אח, אב וחבר טוב, וכעת מדבר "כדי להסביר לאנשים צעירים שמלחמה היא דבר נורא".

כמובן, גם ב"ידיעות אחרונות" ניתן למצוא סיקור אלבומי בדמות פרויקט תצלומים ברוח פייסבוק (קוראים מוזמנים לזהות את עצמם בתמונות) וידיעות צ'יזבט למיניהן, אבל הטיפול העקבי והנוקב של "24 שעות" מלמד כי ב"ידיעות אחרונות" קיימת עדיין היכולת להציע עיתונות מורכבת ומרובדת, כזו שיש בה עומק מתחת לפני השטח הצהובים, כזו שלבריכת המים הרדודים שלה יש גם שיפוע בקצה – כזה ש"נוסחת יודקובסקי" המפורסמת התיימרה ליצור. ההבלחה הזו מאירה גם באור עגום את גודל ההחמצה של דור העורכים הנוכחי של העיתון, שנזהר מלהרטיב את אתם יודעים מה.

ציטוטים

"רק המתים ראו את סוף המלחמה", נכתב היום במוסף "24 שעות" כליווי לכתבה התורנית על מלחמת יום-כיפור, במסגרת הנוהג הקבוע במוסף ללוות כתבות בציטוטים. הציטוט מיוחס לפילוסוף היווני אפלטון, אך למעשה את האמרה טבע הפילוסוף, הסופר והמשורר בן המאה ה-20 ג'ורג' סנטיאנה. לפי ההשערה, הגנרל האמריקאי מק'ארתור הוא שהנחיל את הייחוס המשובש, שהפך לנפוץ בקרב חיילים אמריקאים. גם ב"ישראל היום" מספקים היום לקוראים ציטוט אמריקאי במסגרת סיקור מלחמת יום-כיפור. "המלחמה, אם לתרגם חופשית משפט אמריקאי ידוע", כותב אהרון לפידות, עורך בכיר ב"ישראל היום", בטור הפותח היום את הגיליון, "היא אירוע המבדיל בין גברים לנערים".

אופטימיות

"1 מכל 8 ישראלים שילם שוחד תמורת טיפול רפואי" היא הכותרת המהממת בראש שער "דה-מרקר". לפי רוני לינדר-גנץ, "ביטוחי הבריאות הפרטיים לא פתרו את הבעיה החמורה. מחקר חדש חושף: הרפואה השחורה נפוצה מאוד במערכת הבריאות בישראל". "תרומה לבית-החולים, תשלום דיסקרטי או מתנות לרופא: הרפואה השחורה בישראל חיה וקיימת", נכתב בכותרת הכתבה בכפולת העמודים הפותחת את העיתון.

"המדינה 'גילתה' 64 מיליארד שקלים, הגזירות לא ישונו", נכתב בכותרת על שער "מעריב", המובילה לסיקור של יוסי גרינשטיין ויובל גורן. "הארגונים החברתיים נגד משרד האוצר: בגלל טעות בחישוב, 40 אלף ילדים יירדו אל מתחת לקו העוני". "כלכלנים: אפשר לשכוח מהורדת מסים למרות הצמצום בגירעון", נכתב בהפניה על שער "גלובס על הבוקר" המצורף לעיתון. כותרת הידיעה עצמה, של אדריאן פילוט, היא "אין מספיק נתונים כדי לקבוע אם יש מקום להפחתת מסים". הכלכלנים המצוטטים מתחת לכותרת הם גל הרשקוביץ, מישל סטרבצ'ינסקי ועומר מואב. "באנו לשנות!… את הנתונים", אומרת דמותו המצוירת של שר האוצר יאיר לפיד בקריקטורה היומית של יונתן וקסמן ב"כלכליסט".

"הרצון לשמור על יציבות הבנקים עולה הרבה כסף לנוטלי המשכנתאות", נכתב מעל לכותרת הראשית של "כלכליסט": "ההגבלות על המשכנתא מייקרות אותה בעשרות אלפי שקלים". הכותרת הראשית של "גלובס" עוסקת בנחשף בפרוטוקול חקירתו במשטרה של אלי לנדאו בפרשת הקלטת של יוסף פריצקי, "שמעלה שאלות קשות על אישור העסקה שגרמה לישראל נזק של 15 מיליארד שקל": "על הידידות של לנדאו ושביט והקשר למחדל הגז המצרי".

"מתווה בן-דב להחזר חוב: אופטימיות", קוראת כותרת במרכז שער "כלכליסט". "בעל השליטה בסקיילקס מציע מתווה חדש להסדר חוב בחברה. הוא אמנם כולל דחיית תשלומים למחזיקי האג"ח ולא תספורת ישירה, אבל מבוסס על תחזית אופטימית מאוד של תזרים מזומנים", מבארת כותרת המשנה. "הפועלים מסרב לאשר לבעלי האג"ח של אי.די.בי פיתוח קבלת כספים", נכתב בכותרת ידיעה של מיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר". בעלי האג"ח מבקשים לשחרר לטובת הנושים 75% מ-800 מיליון השקלים שהופקדו אצל המשקיף מטעם בית-המשפט, אך "בנק הפועלים טוען כי אין ודאות לגבי העסקות להשקעה באי.די.בי פיתוח והן בבחינת 'כסף רחוק על עץ גבוה'".

"טירקל יאשר את כל המועמדים", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון" מתחת לתמונותיהם של המועמדים למשרת נגיד בנק ישראל, צבי אקשטיין, ויקטור מדינה ומריו בלכר.

תוגת האייפון

אתמול השיקה חברת אפל דגם חדש של הטלפון הסלולרי שלה, אייפון. כרגיל, כאילו לפי פקודה או אינסטניקט גופני, העיתונות נדרכה כקפיץ לקראת המאורע ושיחררה סיקור מובלט מיד לאחריו. הפניות לידיעות על הגאדג'ט החדש מופיעות על שערי "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "כלכליסט" ו"דה-מרקר" (ידיעה בעניין נעדרת כליל מהמוסף "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב").

"אפל הציגה לראשונה אייפון מוזל המיועד לשווקים מתעוררים" היא כותרת הדיווח של "דה-מרקר". "'אומה אחת, רצון אחד, מטרה אחת'. הסיסמה הזאת מתארת את קהילת צרכני אפל יותר מאשר את אלה של כל מחשב אחר", כתב כאן בזמנו נועם יורן.

ענייני תקשורת

"הארץ" מקדיש את מאמר המערכת שלו, תחת הכותרת "די ל'תביעות המשתיקות'", לניצחון החלקי של אנשי השמאל שנתבעו על-ידי תנועת אם-תרצו תביעת דיבה. טור אחר במדור הדעות, של אבי שילון, מוכתר בכותרת "זה לא פשיזם".

"המשרד לענייני ירושלים והתפוצות, בראשות השר נפתלי בנט (הבית-היהודי), מתכוון לפרסם מכרז לשכירת יועץ תקשורת ויחסי-ציבור בעלות של 959 אלף שקל, לתקופה של שנה", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר". ידעתם שיש משרד ממשלתי לענייני ירושלים והתפוצות? לא ידעתם. איך תדעו אם לא ישכרו יחצן במיליון שקל?