כאשר ישב משה דיין, שר החוץ בממשלת מנחם בגין, במזנון הכנסת ורמז לעיתונאי שהיתה לו יד בהחלטת נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, לבוא לישראל, הוא חשף קצה של סוד כמוס: קדמה להודעה הדרמטית, שעליה בישר הנשיא המצרי בפרלמנט בקהיר שבוע לפני כן, סדרה של מגעים חשאיים שהוסתרו היטב מהתקשורת הישראלית.
בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1977 ניהל דיין שיחות כמוסות עם חסן אל תוהאמי, יועצו הקרוב של סאדאת, שבהן הוכשרה הקרקע לביקורו של השליט המצרי בירושלים. התוצאה המוצלחת הצדיקה את הצנעתו של המהלך מעין הציבור: היתה לה תרומה רבה בהשגת ההבנה בין שתי המדינות לפתוח במו"מ גלוי שהביא, כעבור שנה ורבע, לחתימת הסכם השלום ביניהן.
כאשר זרק דיין את העצם לעיתונאי, לא היה בכך כדי לשבש את המהלך המדיני עצמו: נחיתתו של סאדאת בנתב"ג עמדה לצאת אל הפועל בתוך שלושה ימים, הוא ובגין החליפו בפומבי הודעות חיוביות, ההכנות לקראת הביקור היו בעיצומן. ההדלפה הקטנה של דיין נועדה לקבע בתודעת הציבור את חלקו בקידום ההישג ההיסטורי – כסף קטן במונחי אגו של פוליטיקאים ישראליים.
ההדלפה גם לא חשפה באותה שעה את ממדיו הדרמטיים של התהליך החשאי שניהל דיין: טיסות בתחפושת למרוקו, פגישות מוסוות בארמונו של המלך המארח, ובעיקר – הנחת היסודות להסכם שנחתם רק שנה וחצי לאחר מכן, ושאילו לא הונחו לא היה התהליך מותנע כלל. ביקורו של סאדאת הוציא את המו"מ לאור ושוב לא ניתן היה להסתירו מהעיתונאים ומהציבור. להיפך, התקשורת שימשה כלי בידי הנושאים ונותנים מכל הצדדים המעורבים.
ההתנהלות התקשורתית לפני 36 שנה רלבנטית למה שמתרחש בגזרה המדינית בימים אלה. זה שבועיים שבין ישראל לרשות הפלסטינית מתנהל מו"מ מדיני. הוא מתקיים מאחורי פרגוד עבה של חשאיות. הנפשות הפועלות – צוותי המו"מ מישראל, מרמאללה ומארה"ב – שומרים על שתיקה והתקשורת אינה מצליחה, לפי שעה, לפרוץ אותה. הציבור מקבל דיווחים לאקוניים בלבד על מקום ומועד המפגשים – וגם זאת לפעמים רק בדיעבד.
דומה שקיימת הסכמה בלתי כתובה בין המדינאים לעיתונאים להניח למו"מ להתנהל, בשלב ראשוני זה, ללא סיקור תקשורתי ממשי. כאילו מוסכם על הכל שסקרנות תקשורתית מועדת לשבש את המגעים המדיניים ולסכל את הכוונות הטובות (המוצהרות) של יוזמיהם לעשות הפעם מאמץ עליון כדי לסיימם בהצלחה.
זו, כמובן, הנחה נאיבית: טיבו של מו"מ על סוגיה כה נפיצה שהוא מושך אליו התעניינות עיתונאית – בין אם עניינית ובין אם אינטרסנטית – ואפשר להעריך בביטחון שהדלפות יבואו גם יבואו. אך לפי שעה עוצמת התקשורת את עיניה כאילו החליטה להעניק ימי חסד לנושאים-ונותנים. זה קצת מוזר, אבל ניתן להבנה בנסיבות הקיימות: אולי התקשורת אדישה למו"מ משום שמסביב הומה הסער, אולי היא מלכתחילה ספקנית לגבי סיכויי הצלחתו, אולי היא מגלה כלפיו יחס פטריוטי כמו בתקופת חירום. דבר אחד ברור: נצירת המידע במקרה זה היא התנהלות עיתונאית חריגה.
גם מי שמגלה הבנה לצורך של המדינה לשמור, לעתים, על סודות וגם מי שמגלה סלחנות לכשלונה של התקשורת לחשוף אותם (או, לחילופין, לנכונותה לא לדווח עליהם), חייב לזכור כי תנאי הכרחי להצלחתו של המו"מ הישראלי-פלסטיני הוא הבאתו לידיעת הכלל. המו"מ הישראלי-מצרי הסתיים בהסכם שלום רק מפני שהתקשורת עקבה באופן צמוד אחר פיתוליו ותהפוכותיו.
שיחה אינטימית בין ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת, בארוחת ערב לכבוד האורח במלון קינג דיויד בירושלים, 19.11.77 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
השיחות החשאיות של דיין-תוהאמי היו החריג: המגעים המדיניים שהתפתחו מהם נחשפו, פחות או יותר, בזמן אמת. זה אמנם הכביד מאוד על הנושאים-ונותנים, אבל זה היה כורח המציאות: חברה דמוקרטית אינה יכולה להפקיד את גורלה בידי קומץ של בעלי תפקידים ונבחרי ציבור; עליה להיות מעורבת בתהליך המו"מ כולו, להיחשף לקשייו, למחירו, לנקודת המבט של הצד שני, וגם לברכה הגלומה בהצלחתו.
סודות רבים נחשפו לעיתונאים במהלך 17 החודשים שבהם התנהל המו"מ הישראלי-מצרי. פרסומם גרם לא פעם לכעס ותסכול אצל הנושאים ונותנים, ונתפס לא פעם כהערמת מכשולים בדרך להשגת היעד. הסיקור הצמוד אפשר לציבור הישראלי להתוודע לתככים בצמרת השלטונית, ליצרים המפעילים את עמדותיהן של חלק מהנפשות הפועלות, ולמידת שיקול הדעת של מנהיגי המדינה. לא תמיד התמונה שנגולה היתה נעימה למראה אך יתרונה המכריע היה באותנטיות שלה: כזו היא המערכת השלטונית וככה מתנהלים ענייני המדינה. הנגזרת של המעקב העיתונאי הרצוף היתה - שיתוף הציבור בתהליך והזדהות רובו הגדול עם הכרעות ההנהגה.
לא כך היה בהסכם אוסלו. המהלך הזה נרקם בחדרי חדרים, מבלי שהציבור והמערכת הפוליטית תתוודע אליו. הוא הונחת על הציבור כעובדה מוגמרת מבלי שתפתח כלפיו, בתהליך הדרגתי, אמפתיה. בעיני יוזמי הסכם אוסלו, ההתנהלות החשאית היתה אילוץ בלתי נמנע. לשיטתם, לא ניתן היה להתניע את המהלך ולהשלים אותו ללא מעטה החשאיות. התוצאה הבעייתית מעידה, אולי, שליווי תקשורתי מתמיד חיוני ליכולתה של חברה דמוקרטית לקבל הכרעות קשות.
זה לקח שכדאי לזכור עם פתיחת המו"מ הישראלי-פלסטיני.