בכיר חמאס ח'אלד משעל במסיבת עיתונאים בקהיר, 19.11.12 (צילום מסך: ערוץ 10)

אסור להכליל, אני יודע, אבל כל מי שצפה במסיבת העיתונאים של ח'אלד משעל בקהיר ביום שני (19.11.12), בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", כמו גם בלא מעט מסיבות עיתונאים אחרות של מנהיגים ערבים, ראה יער של עשרות מיקרופונים, בשלל צבעי הקשת והלוגואים, פזורים על השולחן אל מול פניו של הדובר. מה, חולפת בכל פעם מחדש המחשבה, אי-אפשר להתחבר לקונסולה מרכזית ולמיקרופון ראשי אחד?

אין ספק שהתמיהה הזו היא שאלה מעט הומוריסטית ובוודאי שולית לעומת השאלות הקיומיות והרות הגורל העולות מן הדם והאש ותמרות העשן. ובכל זאת, בתוך ים המלל הפרשני השוטף אותנו באולפני החדשות ("מה לעשות עם חיות המחמד בזמן אזעקה"), אפשר לנסות להתייחס גם אליה ברצינות, מתוך הפריזמה של ביקורת תקשורת ולימודי תרבות.

התשובה הראשונה שקופצת, זו המייחסת לעולם הערבי פיגור טכנולוגי ותקשורתי, נפסלת מיד. ראשית, אין פיגור כזה. המרחב הערבי זרוע תחנות טלוויזיה, רדיו ואינטרנט המשדרות בעזרת מיטב הטכנולוגיות העדכניות. שנית, אין צורך בתחכום מדעי מיוחד כדי להעמיד על השולחן מיקרופון ראשי אחד שיספק את שירותיו לכל הרשתות.

לא נראה גם שיש פה בעיה של ארגון. תנועת חמאס מוכיחה בתקופת שלטונה בעזה, וגם בעימות הנוכחי עם ישראל, כי היא ארגון מסודר למדי, ובוודאי שהיא יכולה לארגן מסיבת עיתונאים ראויה. הדבר נכון שבעתיים לתנועה גדולה כמו האחים-המוסלמים במצרים ולשלטונות במדינות ערב האחרות. איכשהו נראה כי אין מדובר בשליטה מוגבלת של המארגנים על אירוע המעורר עניין רב, בחוסר סדר ובבלגן, אלא בסדרה של החלטות תרבותיות, מודעות ולא-מודעות.

אולי תהיה בכך פרשנות-יתר מעט ספקולטיבית, אבל נדמה שאפשר לראות כאן שני דברים: ראשית, יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.

במובן זה, הזירה התקשורתית היא המשכה של פוליטיקת הכיכרות באמצעים אחרים. המטרה היא להמחיש ויזואלית ופיזית שהמנהיג אינו נואם לחלל ריק, אלא מצליח לגעת ולהגיע לערב רב של קהלים ומאזינים. מה שחשוב כאן הוא להדגיש את המאסה שנאספה, את ההמונים שכמו נוכחים. לפיכך, מיקרופון אחד בלבד היה נתפס כמעט כעלבון – מעין קריקטורה רזה וחיוורת של מה שמסיבת עיתונאים אמיתית ומוצלחת צריכה להיות.

שנית, ניתן לראות בכך מטפורה טובה למדי לפיצול בעולם הערבי. אמנם כל רשתות התקשורת, מכל המדינות הערביות, נאספות ומדווחות על אותו אירוע – אבל אף אחד מהמשתתפים אינו מוכן לוותר לרגע קט על מקומו ולהיעלם מן המסך. כל אחד מהארגונים הנוכחים מבקש להדגיש באופן סמלי ועד כמה שרק ניתן את דריסת רגלו, את כוחו ואת השפעתו. כל אחת מרשתות התקשורת הללו מייצגת את אחד הלאומים, המיעוטים, התנועות או השליטים במזרח התיכון, וכל אחד ואחד מאלה מבקש להדגיש ויזואלית שהוא אינו מוכן לכוף את ראשו בפני אף כוח אחר.

מה שחשוב להבין מכל זה הוא ששימושים בטכנולוגיה ובמדיה הם תמיד תלויי תרבות. גם בפינות של התרבות הנראות לכאורה נידחות ושוליות במיוחד ניתן לזהות את ההבדלים בין חברות, הנה: אפילו השימוש במיקרופונים במזרח התיכון הוא מעט אחר מאשר במקומות אחרים. אחת המסקנות העולות מכך היא כי הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות.

ד"ר רוני צירינסקי הוא בוגר התוכנית ללימודי מדע, אמנות ותקשורת והמרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד