זה היה צפוי: הסיפור שהתפוצץ ביום שישי בערב בארצות-הברית על התפטרותו של ראש ה-CIA, הגנרל דייוויד פטראוס, עשה כותרות כמעט בכל רחבי העולם. ולא פלא. יש בו את מיטב המרכיבים של "סיפור" עיתונאי – דמות ידועה, קצין מוערך בתפקיד בכיר, סוכנות ביון, התפטרות מפתיעה, וכן, גם התבלין שעיתוני איכות מחפשים לא פחות מצהובונים: מין. רומן חשאי שנחשף. חפש את האשה.
כמה שעות אחר-כך, כשאתרים בארצות-הברית החלו לחשוף את זהותה של האשה שעימה ניהל פטראוס רומן מחוץ לנישואים, על פי הודעתו-הודאתו, התברר כי במושגים עיתונאיים מדובר בסיפור עסיסי שבעתיים. האשה שבה מדובר היא ככל הנראה כותבת הביוגרפיה שלו, פאולה ברודוול.
בשנה האחרונה, כחלק ממסע הקידום לספר "הכל בפנים: חינוכו של הגנרל דייוויד פטראוס", התראיינה ברודוול בשורה של תוכניות טלוויזיה ועיתונים וסיפרה על יחסי האמון שהצליחה ליצור עם הגנרל בעת כהונתו כמפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן. הספר, אגב, הוא שיר הלל למנהיגותו. השאלה היחידה שעולה לאחר קריאת הספר, אמר הסטיריקן ג'ון סטיוארט שריאיין אתה, היא אם פטראוס הוא מצביא מדהים, או אולי מדהים ביותר.
הסיקור התקשורתי של הפרשה, בארצות-הברית וברחבי העולם, הוא רק בראשיתו. מדי שעה נוספים פרטים, ובשבועות ובחודשים הבאים ניחשף ללא ספק ל"סיפורי צבע" על היחסים בין הגנרל לביוגרפית שלו, לכמה מהמסרונים הלוהטים שהחליפו ביניהם, וגם לשיווק האגרסיבי המוכר של "ראיון ראשון" עם מישהו מגיבורי הפרשה.
אבל במאה ה-21 תקשורת אינה רק תוכנית טלוויזיה, כותרות של עיתונים, מאמרים והגיגים של שדרני רדיו. המרחב הציבורי פתוח לכל דיכפין, בטוקבקים וברשתות החברתיות. הצצה ראשונה של שבת בבוקר בטוקבקים בכמה אתרי חדשות בארץ ובחו"ל מרתקת לא פחות מקריאת הדיווחים על הגנרל והסופרת.
גנרל דייוויד פטראוס מעיד בפני הקונגרס (צילום: מייקל רוהל, אוניברסיטת ניו-מקסיקו, Talk Radio News Service, רשיון cc-by-nc-sa)
גנרל דייוויד פטראוס מעיד בפני הקונגרס (צילום: מייקל רוהל, אוניברסיטת ניו-מקסיקו, Talk Radio News Service, רשיון cc-by-nc-sa)
הקריאה בטוקבקים הללו ממחישה עד כמה עמוק הסקסיזם בחברה האנושית. הנה מה שפרץ בשטף מן המקלדות של גברים ונשים למקרא הפרשה, ובעיקר למראה תמונותיהן של שתי הנשים, האשה הולי פטראוס והביוגרפית ברודוול. מרבית ההערות המביכות/פוגעניות הופנו לעברה של גב' פטראוס. לא די לה שנחשפה ברבים פרשת בגידתו של בעלה זה 37 שנה, אילו היתה קוראת עברית היה עליה להיחשף גם לקביעות הבאות, שהועלו באתר החדשות הפופולרי ynet (נכון לשבת בבוקר):
"נו, טוב, תסתכלו על רעייתו" (החתימה: "בזיזינה"); "שוב תסמונת האשה החוקית המזכירה סופגניה והמאהבת המזכירה דובדבן בשיא פריחתה" ("חיים"); "עם אשה כזאת הוא היה צריך לקבל פטור" ("צדק חברתי"); "זה מה שקורה כשגבר מתחתן עם אשה בת גילו או מבוגרת ממנו, עוברות השנים והיא נראית כמו אמא שלו. גברים מזדקנים לאט יותר. מה אתם רוצים מהחיים שלו" ("רוי רוג'רס, תל-אביב"); "אם אשה כזאת, ברור שיבגוד... היא נראית כמו דודה של אמא שלו" (בלי שם); "דחוף סטייליסטית, מעצב שיעור ודיאטנית" (בלי שם); "אם האוכל תפל, מחליפים תפריט" (בלי שם); "פטראוס, ראיתי את אשתך. לא מאשים אותך" ("פטר והזאב"); "זו סבתא שלו" ("אילן"); "צודק 100%, אשה כמו מסטיק, הטעם נגמר, נהיית דביקה" ("אשרות, הרצליה"). והיו גם כמה גולשים שמצאו דמיון בין דמותה של הגברת פטראוס לזו של אשתו של פוליטיקאי ישראלי שהורשע בעבירות מין.
אלא שגם הביוגרפית, בוגרת בית-הספר לקצינים בווסט-פוינט, הכותבת במקביל גם עבודת דוקטורט על מנהיגותו הצבאית של הגנרל, אינה יוצאת נקייה. "אין משהו שאשה לא מוכנה לעשות כדי לקדם את עצמה" (ללא שם); "ככה זה נשים, לא מספיק לה להיות יפה עם דוקטורט בהרוורד, חייבת על הדרך גם לבגוד בבעלה עם גבר נשוי המבוגר ממנה מאוד. כל זאת בשביל ספר. ואחרי שסיימה את הספר סיימה את הרומן" (ללא שם); "לפי הסרטון רואים שהיא פלרטטנית. גם לפי הדיבור וגם הקריצות שלה" (ללא שם"); "מה לא עושים כדי לקדם ספר סוג ז'?" ("נתן"); "איך קוראים לניצול מיני של גבר בכיר כדי להתקדם?... הגבר תמיד אשם. נקודה. החפצה של גבר כדי לכתוב ספר. זה הכי לגיטימי בעולם. מיין קמפף לגזע קנאיות הפין, לנקמניות המצליחניות. הפתייניות הפריג'ידיות, שהכל יכולות לעשות טוב יותר, מאחורי גבו של גבר חזק. ולרוץ בוכיות כל הדרך לבית-המשפט. מי הנאיבי ומי הנצלן(ית)?" (ללא שם); "תמיד נופלים עם השרמוטות הללו. מה, לא למדתם?" (בלי שם).
השטף נמשך לא רק בעברית. גם באנגלית. באתר ה"וושינגטון פוסט" עסקו רוב התגובות בהקשרים הרחבים של הפרשה, ובעיקר באחריות ה-CIA למחדל האבטחה בבנגאזי, על רקע רצח ארבעה אמריקאים ובהם שגריר ארה"ב בלוב, ולשאלה העקרונית אם בגידה באשה מחייבת פרישה מתפקיד ממלכתי. אבל היו גם מגיבים לא מעטים, שתחת כינויים שלא חושפים את זהותם ייחסו את האירוע, שוב, בעיקר למראה האשה החוקית. "תעזבו את כל תיאוריות הקונספירציה", קבע הגולש Geotype, "תביטו בתצלומים של האשה ושל הפילגש – והכל ברור". ואחר כתב: "אחרי שראיתי את התמונות של אשתו אני יכול להבין מדוע הוא סטה מדרכו. ואל תהיו נאיביים לחשוב שזו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת". "אני לא רוצה להיות בוטה, אבל אשתו אשמה... קודם כל תורידי 50 קילוגרם", כתב אחד הגולשים בטוקבק מפורט על אחריותה של הרעיה. בטרם הספקתי לסיים את קריאת הטקסט הוא נמוג לפתע מהמסך, ותחתיו הופיע המסר: "התגובה נמחקה על-ידי מנחה בשל הפרה של כללי הדיון באתר".
הולי פטראוס, אגב, ממלאת גם היא תפקיד בממשל אובמה. היא פקידה בכירה בסוכנות הממשלתית להגנה על צרכנים בתחום הפיננסי. הסוכנות הוקמה לפני כשנה וחצי, כחלק מהרפורמות שנעשו בעקבות המשבר הכלכלי. פטראוס עוסקת שם בהגנה של זכויותיהם של אנשי צבא בכל הקשור לבנקאים, חברות אשראי ועוד.
פאולה ברודוול (צילום מסך)
מה אפשר ללמוד מהשיח התקשורתי הזה?
ראשית, שלתנועה הפמיניסטית, כמו לארגונים אחרים העוסקים בזכויות האדם, לא משנה מאיזה מגדר, יש עוד מלאכה רבה מאוד. התרבות האנושית הטמיעה ברבים מאיתנו, גברים ונשים כאחד, סטריאוטיפים שקשה מאוד לעקור. הטוקבקים לידיעות על פרשת פטראוס מעידים על עומקן של התייחסויות חברתיות אלה. כמה מהן, כמובן, העמיקו חדור בעשורים האחרונים בסיוע אמצעי התקשורת.
שנית, שהשאלה המוכרת, האם יש צורך והצדקה ל"קווים אדומים" בעידן הטוקבקים והרשתות החברתיות, טרם קיבלה מענה. מרגע שהגולש אינו צרכן פסיבי אלא משתתף תורם תוכן, ממידע דרך אמירה דעתנית ועד לביטוי של רגשותיו, לא ברור אם אפשר או ראוי להטיל עליו הגבלות כלשהן, של טעם טוב, אתיקה או חוק.
ושלישית, זוהי עוד עדות לשינוי המשמעותי שחל בעצם המושג "תקשורת המונים" בעידן הדיגיטלי. בעבר, עיקר כוחם של אמצעי תקשורת היה ביכולת לחדור מהמרחב הציבורי לתוככי המרחב הפרטי. ההיסטוריון אריק הובסבאום ז"ל תיאר כיצד הצליח הרדיו להבקיע אל תוך כל בית בבריטניה ולהפוך בכך את הסמלים הממלכתיים – משפחת המלוכה, ההמנון, החגים הלאומיים – לחלק מחייהם של האזרחים. כך גם הצליחו דיקטטורים לעשות נפשות לאידיאולוגיות המדכאות שלהם. בניטו מוסולוני קנה את לבן של נשות איטליה לתורתו הפשיסטית, כפי שתיארה זו החוקרת ויקטוריה דה-גרציה, בעיקר באמצעות שידורי הרדיו, שלהם הקשיבו מיליוני אזרחיות בעת שעסקו בעבודת הבית.
ואילו העידן הדיגיטלי יצר גם זרימה הפוכה, מלמטה למעלה. כך יכול "האזרח הקטן" להפיץ את דעותיו ותפיסותיו – שוביניסטיות וחסרות סובלנות ככל שיהיו – לא רק במעגלים סגורים וקרובים. הוא אינו צריך להסתפק בהבעת דעתו על קלסתרה העגלגל של אשת הגנרל רק ליד שולחן בחדר האוכל הצבאי במילואים. גם לא רק לגלגל בדיחות בשיחת גברים על בירה בפאב השכונתי. עכשיו הוא יכול לככב מול פני האומה, באתרי אינטרנט, מול קהל אינסופי. והכל באופן אנונימי, בלי לקחת כל אחריות על מה שנאמר.
כשמדובר בפוליטיקה, במובן הרחב של המונח, זו בהחלט מציאות דמוקרטית מבורכת. לכל אזרח ואזרחית יש קול לא רק בקלפי, אלא גם ברשת, במרחב הציבורי. אבל כאשר הדיון הפומבי הופך לשיח טעון סטריאוטיפים פוגעניים, מעליבים ורדודים, מותר להתגעגע לפעמים לימים שבהם לא כל גרעפס בפאב היה הופך לנחלת הציבור. לעידן שבו איש לא היה מתיישב לנסח את דעתו המלומדת על משקלה של גב' פטראוס, או על עיצוב שערה, כמכתב למערכת. ואם היה עושה זאת, חזקה על עורך מדור המכתבים שהטקסט היה משוגר היישר לפח האשפה.