הסדרה "השד העדתי" של אמנון לוי, העוסקת בשסע האשכנזי-מזרחי, מצוינת, וזה אינו עניין של מה בכך. זו הפתעה משולשת. אל"ף, משום ש"הפנים האמיתיות", הרצועה הקבועה של לוי שתחת המטרייה שלה הופקה התוכנית, נוטה על-פי רוב לרדידות ולפומפוזיות באריזה של תוכנית תחקירים. בי"ת, כיוון שהעיסוק בנושא עצמו כרוך כמעט תמיד בגישה פטרונית, בוודאי כשהוא נעשה דרך עיניו של גורם הגמוני כמו הטלוויזיה המסחרית. וגימ"ל, בשל נדירות האירוע: שעה של טלוויזיה מעניינת ומרתקת בלב הפריים-טיים היא כמעט בגדר דבר והיפוכו. ציפור חד-פעמית בשמי הכלום.

איך קרה כדבר הזה? בשל צירוף של כמה סיבות שאנסה למנות, ולמרות סממנים מלודרמטיים מסוימים, כמו פסקול סנטימנטלי ומכונת שיווק היסטרית, שכנראה הפכו בינתיים לבלתי נמנעים כמו הלוגו של הערוץ בפינת המסך.

"השד העדתי" נפתחת במעין חקירה רפלקסיבית שנועדה להצדיק בפני יוצריה את עצם העיסוק בנושא השחוק לכאורה, כשבפועל הנמענים האמיתיים הם כמובן הצופים. זהו תעלול חביב המסייע לחשוף את הפער בין המציאות כפי שהיא נתפסת על-ידי אנשי תקשורת שבעים ומנותקים כמו גיא מרוז, אורלי וילנאי-פדרבוש ויעל דן, שלוי שואל לדעתם בנושא והם ממליצים לו בחום לרדת ממנו, לבין המציאות המתווכת על-ידי יוצרי הסדרה, המורכבת ומסובכת הרבה יותר. במובן זה, ההצבעה באופן צלול על סוגיה כאובה, שהפכה כזאת בין היתר בשל אותה הכחשה המכסה אותה, היא הנדבך הראשון בכוחה של הסדרה, בבחינת "ניכרים דברי אמת".

לוי מפתיע כשהוא מרחיב את המהלך הרפלקסיבי מעיסוק בשאלת ה"אם" לכדי עיסוק בשאלת ה"איך": כיצד יש ליצור תוכנית בנושא כה נפיץ. אין זה משנה אם הוא שואל את השאלה מתוך כוונה פרקטית, כלומר מנסה ממש לדלות טיפים ממרואיינים (לא סביר), או באופן דקלרטיבי בלבד (סביר בהרבה); עצם העלאתה היא בגדר חתירה תחת האתוס הפריים-טיימי, המבכר הצגת תמונת עולם הרמטית, אטומה, כזאת המכסה כל סדק שביקורת עצמית יכולה, חס וחלילה, לחלחל דרכו.

את התשובה הטובה ביותר לשאלה של לוי מספק פרופ' יהודה שנהב, שממליץ לו "לצאת למרחב", לשמוע את שיש למזרחים להשמיע. בסיוע עריכה ממזרית נוצר רושם כאילו לוי אכן מממש את עצתו של שנהב אחד לאחד, ועל-ידי כך הוא זוכה באפיון חשוב של הסדרה: רצון אמיתי לשמוע, ולא רק להשמיע. או ליתר דיוק: להקשיב. רוב הזמן לוי ממש מקשיב למרואיינים שלו, ולא באופן המעושה, הנדהם מעצם התדהמה האצורה בעמדת השומע, אילנה דיין סטייל.

והקשב משתלם. גם בשל המימד המוסרי המובלע בפעולה, אבל בעיקר בזכות היותה מעשה עיתונאי מהמעלה הראשונה. לוי, פשוטו כמשמעו, נחשף לחומרים מהממים. כאשר שלושה ילדים מזרחים אומרים שאין להם ספק שהאשכנזים יותר חכמים מהם, ושככל הידוע להם, הם גם מדברים בשפה אחרת, אין טעם לדבר על עריכה מניפולטיבית: הדברים הם בעלי ערך בפני עצמם, גם אם הם אינם מייצגים מבחינה סטטיסטית (וסביר שהם מייצגים הרבה יותר ממה שרוב האנשים, שהעניין אינו נוגע להם ישירות, מעדיפים לחשוב).

מתוך "השד העדתי"

כדי לפרוש תמונה רחבה יותר, "השד העדתי" מציגה מהלך משלים, מרשים בהיקפו, של ביסוס מחקרי-סטטיסטי חזק של טענותיה, מתוך ספרות ענפה שנכתבה בנושא. זהו יתרון מובנה הנודע עבור מי שעוסקים בנושא שמבעבע כבר שנים ארוכות בשלל זירות, דוגמת האקדמיה, אך בושש להגיע לפריים-טיים. החומרים כבר קיימים, צריך רק לאוורר אותם בשמש. וכך, במקום לדחוף סלבריטאים שיספרו על הפער העדתי מנקודת מבטם, שאמורה לעניין רק מתוקף העובדה שהם סלבריטאים וחרף העובדה שבמרבית המקרים הם זחוחים ועילגים – האוטומציה של "תוכניות תחקירים" מעין אלו – לוי הופך את החוקרים לסלבס שלו. כוכב האקדמיה הרג את אורלי וגיא.

ואולם, ייתכן גם שהבחירה הזאת היא בכלל כורח המציאות. כאשר סלב ממוצא מזרחי (או אשכנזי) מגיע לגדולה במונחי זכייניות ערוץ 2, הוא בדרך כלל רואה בכך הוכחה לצדקתה ותקפותה של השיטה הקפיטליסטית; התנאים קיימים, צריך רק לשחק יד נכונה. מסר זה עולה בקנה אחד עם כל אות ואות בטקסט שמייצרת הטלוויזיה המסחרית, וזהות האינטרסים הזאת היא חלק מהסיבה לפולחן הכוכבנים האובססיבי שהיא מקדמת. בא אמנון לוי ואומר: לא, התנאים לא קיימים. כלומר הם כן קיימים, אבל אם תממש אותם, זה יהיה כרוך בניכור וניתוק משתקים. כל קומה שתעלה תרחיק אותך מהנשארים למטה. lose lose situation.

זהו מסר חתרני במונחים של טלוויזיה מסחרית, וברור שכדי למלל אותו, סלבים מן המניין לא יעזרו. הוא זר להם. על כן מקודמים החוקרים למרכז הבמה, אבל חשוב מכך, הסיפור האישי של לוי עצמו הולך ותופס נפח משמעותי.

על-ידי חשיפת סיפורו האישי מאפשר לוי דיבור חדש-כמעט על מזרחיות, או לפחות חדש בנוף הטלוויזיוני: דיון פסיכולוגי שמחזיק את ההשתכנזות בשני קצותיה, החיובי והשלילי. מעבר לכך, הוא יוצר תמונת ראי מעניינת לעולם המושגים שרווח עד היום בנושא מצוקותיו של הדור השני – זה של ניצולי השואה. אצל לוי, גם המזרחים מדברים על הקשיים שנבעו מילדות בצל ההגירה, ובמונחים שכמה מהם היו מזוהים עד כה עם הצד השני של המפה: השתיקות, הניכור, ההשלמה.

הדיבור המורכב מתאפשר בזכות העובדה שלוי מגלם בדמותו אידיאל עיתונאי נחשק: הוא אוחז בהיכרות אינטימית עם הנושא, שניכר שהפך למכונן בסיפור חייו, אבל בניגוד לנטייה הקיימת במקרים כאלה, הוא אינו מספסר בו במחיר זול. החלק האוטוביוגרפי בסדרה מאופק, כתוצאה מהעובדה הפשוטה שהיחס של לוי לנושא מאופק. הוא לא מגזים רגשות ולא מביים תחושות. הוא מכניס אותנו לביתו, המעוצב בטעם טוב ויקר, כדי להמחיש לנו שהעובדה שיש לו בית כזה היא בדיוק חלק מהמורכבות שעוסקת בה הסדרה; נפרדות העולמות בין בן להוריו לאחר שהתנתק מהמעמד הכלכלי-חברתי שלהם. ובישראל, מעמד חברתי-כלכלי הוא עניין עדתי – כפי שהסדרה של אמנון לוי מיטיבה להסביר.

וזה, אם כן, המסר החתרני השני שנושאת עימה "השד העדתי". הוא מדובר אמנם תחת כל עץ רענן, ובשנה-שנתיים האחרונות ביתר שאת, אבל לא בטלוויזיה המסחרית. מדוע? בשל קוד ההפעלה הפנימי שלה – אותו טקסט קפיטליסטי שהיא משננת מבוקר עד ליל. לכאורה, אם היא חפצת חיים, היא הרי אינה יכולה להרשות לעצמה לומר לאחוז נכבד מצופיה: "הלו, קומו מהכורסה, תתחילו להפוך ת'מדינה". הם הרי צריכים להישאר לפרסומות. אבל אמנון לוי כן אומר את זה, או לפחות רומז, ואפילו מצביע על מהדורות החדשות, כמו אלו ששודרו בערוץ שלו כמה דקות לפניו, כעל אחד מהגורמים הדכאניים. אם תרצו, הצעת הגשה נאה למהפכה.