סוניה מרמרי משלנו??? זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש למקרא הראיון שקיים חנוך מרמרי עם רעייתו, סוניה, שלפתע פתאום, לשם הראיון, ולשם הוכחת התיזה של המראיין והמרואיינת, הפכה לאזולאי. אז סוניה מרמרי, בשמה המלא, שעשתה חייל בתקשורת הישראלית, וחנוך מרמרי, שהגיע אל פסגת מגדל השן כעורך "הארץ" – שניהם, אגב, היו בוסים שלי – יצרו יחד מסמך עיתונאי שהפך ויראלי, ושימש לכמה מחברי מסמך נגד היצירה התיעודית שיצר אמנון לוי בסדרה "השד העדתי".

אהבתי את המאמר, לא רק בגלל הכותב, ולא רק מפני ששמחתי לגלות שסוניה "משלנו", אלא בעיקר משום שמרמרי-אזולאי עשו כמעשה בלעם: באו לברך, יצאו מקללים. לאורך הראיון כולו הוצג דיסוננס שהוכיח דווקא את התיזה של אמנון לוי: ההבדל המהותי בין המוזיקה הרכה של אזולאי – "הכל סבבה איתי, אל תדברו איתי על אפליה" – לבין תיאור המציאות הקשה שעלה במלים הוכיח שגם אצל אנשים כמו המרואיינת, שנלחמו והצליחו, הצלקות לא הגלידו.

אז אחרי שהמוזיקה עשתה טוב לכמה מכחישי-אפליה, כדאי שנקשיב גם למלים של סוניה אזולאי: "שידרגת את חיי", היא אומרת בתחילת הראיון, בתודה צינית-שובבית, לבעלה העיתונאי, וכל קורא ספרדי – וסלחו לי שאיני מוכן לקחת על עצמי את הכינוי "מזרחי"  – מיד אמר לעצמו: "כן. הוא שידרג. הרי אף פעם לא נדע כיצד היו נראים חייך האישיים, ובוודאי המקצועיים, אילו היית נותרת אזולאי". ובהמשך אזולאי עצמה תודה בכך, כשתגיד לבעלה: "זהו שם שמסגיר הוויה שלמה שממנה ניסינו להיחלץ". בהמשך היא גם תגיד בגילוי לב: "כשמילאתי טפסים בשנות נעורי היה לי קשה לכתוב 'מרוקו' [...] רציתי למחוק את השנתיים הראשונות בקזבלנקה מקורות החיים שלי".

כן. כל ספרדי בן דורה של אזולאי, ושלי, ושל הורי, רצה בתקופה מסוימת של חייו למחוק את הסממן האתני מתעודת הזהות שלו, לא כי הרגיש רע איתו, לא כי התבייש בו, אלא כי ידע שהסביבה המערבית, ובכוונה איני משתמש במלה "אשכנזית", תתייחס לפרטים הביוגרפיים הללו בזלזול. במידה רבה, אזולאי, כמו אמי – שנולדה באלג'יר למשפחת אלימי ונישאה לאבי ממשפחת פינטו – הפנימה עם הגירתה לישראל שאת העבר יש להשאיר בעבר, ואת מרוקו, או אלג'יר, יש להותיר לשיחות משפחתיות פנימיות. כפי שהשכילה אזולאי לנסח במדויק: "הייתי ילדה שכבר בגן חובה הרגישה באופן עמום שהיא זרה ותהתה מה צריך לעשות כדי להתקבל".

ואיך אזולאי ידעה את זה? כי אזולאי, כמו גם מי שגדל בישראל בשנות ה-70, הכיר את המציאות שבה יש חברים מבית-הספר שלא הלכת אליהם הביתה, או כפי שהיא העידה: "היינו חברות טובות, אבל אסור היה לה להביא אותי הביתה". אחר-כך, בראיון, היא תספר גם על הסב שמראהו גלותי, שהתביישה בו, ואת שתי האנקדוטות תלווה במגננה "לא חוויתי תחושות קיפוח" (דבריה של האשה שהיא היום, לא הילדה שהיתה פעם), וזאת משום ש"הם" היו לא פחות מסכנים ומטורללים מאיתנו.

סוניה אזולאי מדברת דברי טעם, היא מדברת על הזכות של כל הספרדים לא להיכלל באותה רובריקה. היא מדברת על התיעוב שבמושג "מזרחי", מושג שנטמע רק כי עיראק-איראן-לבנון הם ממזרח לאירופה, ומאז כולנו, תימנים, צפון-אפריקאים, סורים, הפכנו לחבילה אחת. היא מסרבת לראות את עצמה חלק מהכישלון: היא לא כמוהם, לא כמו הוריה, או סבה שבו התביישה – היא עשתה את זה, והנישואים לגבר ממוצא אירופי, ההצלחה בתקשורת הישראלית והולדת ילדים מעורבים מעידים על ההצלחה שלה.

אבל יש משהו חשוב יותר מהצלחה אישית, וזו שותפות הגורל – ובכך אני בוחר בדרכו של אמנון לוי ולא של סוניה אזולאי. שותפות גורל עם אנשים חומים שלא התאהבו בגבר יפה עיניים, שלא היתה להם עוצמה פנימית ללכת לעבוד ב"חדשות", וכאלה שלא יכלו בתירוץ חוקי לשנות את שם משפחתם ובכך לשנות את הדרך שבה מסתכלים עליהם.