יש פה איזו דילמה מוסרית ומצפונית מאוד קשה, כי הסיפור של הניצולים, כל אחד מהם, הוא חד-פעמי, קורע לב, מסמר שיער ומאוד-מאוד קשה לעמוד בו. זאת דרמה מאוד-מאוד גדולה. תמיד. יחד עם זאת, הסיפורים דומים זה לזה. הם לא... כצופה, כקהל, עוד סיפור זוועה זה לא מה שאנחנו חושבים שנכון עכשיו להביא. אנחנו כן מחפשים זוויות חדשות לעיסוק בשואה. מקומות אחרים שבהם היא משפיעה עלינו (מנהל ערוץ תעודה)
סקנדל "מצב האומה", שהוביל לפתיחת הליך הפרה מצד הרשות השנייה נגד רשת, השימוש הפוליטי התדיר שעושים נבחרי ציבור בזכר השואה, שלא לדבר על האזכור הכמעט אגבי של השואה בהקשרים "חילוניים" לחלוטין – הם כולם דוגמאות בולטות לנוכחות הטראומה הלאומית בשיח הישראלי התקשורתי היומיומי. לצד נוכחות זו, התקשורת הישראלית צריכה בכל שנה להיערך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה (להלן יום השואה) הקבוע בלוח השנה. ביום זה עליה לעצור את מרוצת היומיום ולהפנות את מבטה, במודע, אל העבר.
האופן שבו התקשורת הישראלית מתמודדת עם אתגר ההנצחה ביום השואה עמד במוקד פאנל אקדמי שהתקיים השבוע במסגרת הקונגרס העולמי למדעי היהדות. במסגרת הפאנל הצגנו את הממצאים המרכזיים שעלו מתוך מחקר מקיף, שנתמך על-ידי הקרן הלאומית למדע. המחקר בוחן את האופן שבו כלי התקשורת הישראליים המרכזיים – העיתונים היומיים, הרדיו והטלוויזיה – ייצגו ועיצבו את הזיכרון הציבורי של השואה ביום השואה החל מן העשורים הראשונים לקיום המדינה ועד ימינו.
המחקר בוחן את פעולת כלי התקשורת ביום האבל הטעון, שבו עליהם לחרוג באופן משמעותי מדפוסי הפעילות המקובלים שלהם, בעיקר בכל הנוגע להיבט המסחרי של פעולת התקשורת. כבר בשנת 1959, כשנחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות הלימוד; הדגלים של הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום [הדגשת המחברים] ובבתי-השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו".
כלומר, המדינה עצמה התייחסה לרדיו (ומאוחר יותר גם לטלוויזיה) כאל מכשיר שלו מקום מרכזי בעיצוב התודעה הלאומית, הניצב באותה דרגת חשיבות כמו ריטואלים מדינתיים מסורתיים. בהמשך הוסדר ונקבע האיסור על שידור פרסומות בתקשורת האלקטרונית ביום השואה, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל ותשעה באב.
מהדורות החדשות: גשר בין חולין לקודש
ביום השואה, מקומות הבילוי סגורים על-פי חוק, כך שהציבור הופך במידה רבה לקהל שבוי של התקשורת, העסוקה רובה ככולה בהנצחת השואה. על אף שבעידן המקוון אפקט הקהל השבוי מתעמעם, לתקשורת הממסדית יש עדיין תפקיד מרכזי בכינון הריטואל החברתי, בתיחום גבולות הריטואל וב"ניהול הרגשות" של הציבור.
כך, לדוגמה, מהדורות החדשות של ערב יום השואה מסמנות ומאפשרות את המעבר מן השגרה החילונית אל הריטואל הלאומי המקודש: במרבית המקרים, מהדורת החדשות של ערוצי הברודקאסט מוקדמת ל-19:30 ומקוצרת לחצי שעה, וזאת כדי לאפשר את המעבר הסימולטני של ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10 לטקס פתיחת יום השואה במוזיאון יד-ושם ב-20:00.
ישראלים עומדים בצפירת יום השואה סמוך למבשרת-ציון, 12.4.10 (צילום: אנה קפלן)
גם מבנה מהדורת החדשות משרת את המעבר באופן מובהק: הרוב הגדול של האייטמים החדשותיים עד להפסקת הפרסומות האחרונה (בערוצים המסחריים) עוסקים בענייני היומיום – המתיחות בגבול הצפון, שביתות, מחאות וכיו"ב. לעומת זאת, הרוב המוחלט של האייטמים המשודרים לאחר הפסקת הפרסומות האחרונה (עד סיום יום שואה) עוסקים בהנצחת זכר השואה.
יותר מכך: רוטינות העבודה החדשותיות (עובדתיות, חיפוש מתמיד אחר "זווית חדשה", התמקדות באנשים חיים הפועלים בהווה וכו') הופכות את האייטמים הללו לגשר מחבר בין החולין לקודש בכך שהם עוסקים, לכאורה, בכאן ובעכשיו (משפחתו המורחבת של ניצול השואה חוגגת ערב שורשים בקיבוץ, אלופי המטכ"ל מסיירים ביד-ושם), אך מעוגנים תמיד במוראות האז והשם.
מהדורת החדשות החותמת את יום השואה פועלת בכיוון ההפוך והמשלים כשהיא מסייעת להחזרת הצופים לשגרה. התקשורת גם מסייעת לריכוך המעבר, כמו למשל בעת שידור תכוף של סרטים על אודות מלחמת העולם השנייה (שאינם עוסקים בשואה) בערב שלאחר סיום יממת האבל.
וכך ממלאים אמצעי התקשורת תפקיד כפול: מצד אחד, הם משמשים זירה עבור סוכנים פרטיים ומוסדיים המבקשים לקדם את פרשנות זכרון השואה שלהם באמצעות המדיה; מצד שני, הם עצמם משמשים שחקן באותה הזירה, כסוכני זיכרון פעילים.
שואה בעיתונים: לכל אחד יש נארטיב
ניתוח גליונות יום השואה של העיתונים היומיים שהופיעו מאז תחילת שנות ה-50 מעלה את הפרדוקס הבא: כמעט תמיד נטו העיתונים להציג את השואה כאירוע בלתי נתפס, שלא ניתן לתארו או להסבירו. ואולם, בה בעת כל עיתון הסביר מדוע מוראות השואה ולקחיה מחזקים את השקפת עולמו.
כך למשל "דבר" הציג את השואה כחלק מהנארטיב הציוני של "משואה לתקומה"; "על המשמר" מיסגר את השואה כמאבק בין הקומוניזם והסוציאליזם לבין הפשיזם הקפיטליסטי; "המודיע" הציג את השואה לא כניסיון להשמדת היהודים, אלא כניסיון להשמדת היהדות; ו"הארץ" הציג זיכרון החורג מן המסגרת הפרשנית הציונית, שלפיו השואה היא חורבן יהדות אירופה ועל כן הקמת מדינה ישראל אינה משמשת לה תחליף ראוי.
צפירת יום השואה בירושלים, 12.4.10 (צילום: מרים אלסטר)
מבחינת הכותבים המרכזיים בעיתונים, האנשים שלהם הוענקה הסמכות לעצב את זכרון השואה בעיתונות הכתובה הם בראש וראשונה הניצולים. אלא שכאן ניכר שינוי לאורך השנים: בעוד שבעשורים הראשונים הוענקה סמכות הסיפור רק לניצולים שסיפורם האישי סימל והידהד את הלקח האידיאולוגי הקולקטיבי (פרטיזנים, מנהיגים ציונים), הרי שבשנים האחרונות נפתחה אפשרות הסיפור בפני מגוון רחב יותר של ניצולים.
עוד עולה מהמחקר כי הסמכות העיתונאית-מקצועית היא מקור הסמכות החלש ביותר ביום השואה, ורישומה ניכר בעיקר ב"הארץ" (כתב החינוך שאינו ניצול מסקר את טקסי יום השואה בבתי-הספר וכו'). "הארץ" הוא גם מי שעיצב את גרסת הזיכרון הביקורתית יותר, המאתגרת את נארטיב השואה הלאומי-ישראלי-ציוני.
הרדיו: מקום מרכזי ל"תפילות חילוניות"
ברדיו בולטת נוכחות המוזיקה המלווה את יום השואה. בהקשר זה נבחנו כ-17 אלף השמעות שירים במהלך ימי השואה בשנים 1993–2002. מרשימה זו התברר "פסקול הזיכרון", קרי רשימת השירים המושמעים ביותר בשידורי יום השואה.
אחד הממצאים הבולטים הוא שרוב השירים המושמעים ביותר ביום השואה אינם עוסקים ישירות בשואה. "העיירה בוערת" או "שיר הפרטיזנים", למשל, נעדרים לגמרי מן הרשימה, המורכבת ברובה משירים שנוצרו בישראל בשנות ה-70 וה-80 ואין להם נגיעה ישירה לשואה.
שלושת השירים המושמעים ביותר ב"פסקול הזיכרון" של יום השואה הם "הליכה לקיסריה", "עץ השדה" ו"דמעות של מלאכים" – שירים שהם בגדר "תפילה חילונית", ושהקשר שלהם לזכרון השואה נובע בעיקר מהעיסוק המורכב שלהם בתהיות קיומיות על אודות מקומו של האדם מול אלוהיו הפרטי או הטבע (מובן שבמקרה של "הליכה לקיסריה", השיר המושמע ביותר ביום השואה, סיפור החיים הטרגי וההירואי של חנה סנש משחק תפקיד מרכזי בבחירה).
חיילים ישראלים עומדים דום בצפירת יום השואה, 2.5.11 (צילום: אדי ישראל)
כמה מהשירים המושמעים ביותר נכתבו על-ידי משוררים קנוניים ובוצעו על-ידי מוזיקאים מוערכים (שרבים מהם, דוגמת יהודה פוליקר, חווה אלברשטיין ושלמה ארצי, הם בני הדור השני). ואולם, מעל לכל, שירי יום השואה מתאפיינים בטון מלנכולי ובריתמוס מינורי, כך שהאווירה שהם יוצרים ולאו דווקא הטקסט שלהם (כמו במקרה של שירי אהבה נוגים המושמעים ביום השואה) היא הטון היוצר ומשקף את הציבוריות הישראלית באותו היום.
בדיקה של שידורי הרדיו האזורי מראה כיצד, לצד הנארטיב הלאומי האחיד, מתפתחות גם גרסאות מקומיות לאופני ההנצחה המסורתיים: רדיו קול-רגע מביא קולות של ניצולים מאזור הזיכיון; רדיו תל-אביב השמיע במשך השנים גם שירים שקטים בלועזית, שנעדרו מהפסקול העברי האחיד של כל שאר התחנות; ורדיו קול-חי מספק את הגרסה הדתית-חרדית ליום השידורים באמצעות עיסוק נרחב בשאלות של אמונה, תוך הבאת סיפורים על אודות קהילות שנחרבו.
דוגמה מעניינת במיוחד לדפוס האבל הייחודי של רדיו קול-חי, המשלב בין האמונה הדתית לבין המחויבויות החוקיות של התחנה, היא ההחלטה לשדר את צפירת יום השואה ברדיו, כשברקע הקריין מקריא מזמורי "תהילים".
הטלוויזיה: שואה ליהודים בלבד
באשר לטלוויזיה, בחינת שידורי זמן צפיית השיא בערב יום השואה בערוצים 1 ו-2 בשנים 1994–2009 מגלה חלוקת עבודה הנצחתית משמעותית: בעוד שכל מהדורות החדשות נסמכות על הפקה ישראלית, וכך גם הרוב המוחלט של סרטי התעודה, הרי שהדרמות המשודרות בערב יום השואה הן תמיד הפקות זרות.
לחלוקה זו יש הסברים כלכליים ואחרים, אך תוצאתה היא ביסוס התחושה שזכרון השואה ה"אותנטי", שאינו מתוסרט, נמצא כולו בחזקת הפרשנות הישראלית לאירוע ההיסטורי. ככלל חושף המחקר מורכבות באשר לגרסת הזיכרון הטלוויזיונית של השואה: מחד, בין כל 290 הפריטים הקשורים לשואה (החל מאייטם חדשותי בן דקה וכלה בסרט "הפסנתרן") ששודרו לאורך 16 שנים בשני הערוצים, לא נמצא ולו אחד שהתמקד בקורבן רדיפות הנאצים שאינו יהודי.
מאידך, הניתוח חושף את המפנה הדרמטי באופן שבו התרבות הישראלית תופסת את ההתנהגות ה"ראויה" לנרדפים היהודים במהלך השואה: מרבית הפריטים שהתמקדו באירועים שהתרחשו בזמן המלחמה עסקו במאמצי הישרדות ובריחה של יהודים או ברדיפתם והשמדתם על-ידי הנאצים.
יום השואה, 1.5.08 (צילום: נתי שוחט)
רק 5.8% מהאייטמים התמקדו בהתנגדות יהודית חמושה בגטאות או בקרב קבוצות פרטיזנים. נתון זה מנכיח באופן מובהק את השינוי הגדול שחל בתרבות הישראלית באשר לשאלה מהי גבורה בהקשר של זכרון השואה.
הראיונות שערכנו עם מנהלי ערוצים, עורכים בכירים ומקצועני תקשורת אחרים חשפו את מורכבות המחויבויות הסותרות שעימן מתמודדים מעצבי לוחות השידורים של יום השואה, כפי שניתן לראות למשל בציטוט הפותח.
דוגמה נוספת למורכבות הזו ניתן לראות באופן שבו אנשי התקשורת אומדים את הצלחת השידורים ביום זה: סוג ראשון של מדדים להערכת הצלחה ביום השואה הוא אותם מדדים הנהוגים בכל יום שידור – רייטינג גבוה (שכזכור, אינו מניב רווח כספי), ביקורות משבחות וכך הלאה. סוג שני של מדדים שונה באופן מובהק מהאופן שבו מעריכים הצלחה ביום שידורים רגיל; במסגרת זו, כמה מהמרואיינים ציינו ערכים חינוכיים והנצחתיים כקני מידה להצלחת עבודתם ביום השואה.
המימד האידיאולוגי
ואולם, המדד המעניין ואולי החשוב ביותר לאומדן הצלחה ביום השואה הוא מידת הדמיון בין השידורים ביום זה לשידורי יום הזיכרון לחללי צה"ל. בתוך הייררכיית ההנצחה התקשורתית תופסים אנשי התקשורת את יום הזיכרון לחללי צה"ל כיום אבל שפשוט יותר לבנות את לוח השידורים שלו, וככזה שמצליח לעניין ובעיקר לרגש יותר את קהל צרכני התקשורת.
"החומרים [של יום השואה], איך שלא תסתכל על זה, הם יותר ארכיוניים וכאילו יותר היסטוריים", הסביר לנו מנהל ערוץ לילדים. "לעשות את הראיון עם הסבא והנכד זה בתפיסה פחות, איך להסביר את זה... כאילו יום הזיכרון, גם אם זה יום בשביל להיזכר במי שנהרג בעבר, זה עדיין עושה תחושה של יום אקטואלי. זאת אומרת, יש משהו ביום הזה שאפשר לייצר אייטמים כאילו מהיום".
אומדן ההצלחה של שידורי יום השואה ביחס לשידורי יום הזיכרון מדגיש את המימד האידיאולוגי המוטמע בתוך מה שנתפס כמקצוענות תקשורתית גרידא: הצימוד התכוף בין שני ימי הזיכרון הללו מחדד את נארטיב-העל הציוני, הקושר בין יום השואה ליום הזיכרון כשני פרקים באותו הסיפור. יתר על כן, השימוש בפרקטיקות תקשורתיות דומות לעיצוב שני ימי השידורים מסייע לטשטוש ההבדלים ביניהם, וכך השואה הופכת לעוד אירוע בכרונולוגיה הישראלית, וחללי המלחמות מצטרפים לשרשרת הארוכה של קורבנות יהודים שנרדפו בגולה בשל יהדותם.
אם נחזור לשאלה הפותחת – כיצד מתמודדים אמצעי התקשורת, המקדשים את שיח ההווה, עם יום שבו הם חייבים להתמקד בעבר – הרי שהמחקר מצביע על האופנים שבאמצעותם התקשורת מנציחה את העבר על-ידי עיסוק בהווה. בעיקר בולט הדבר בסיקור התקשורתי התכוף של אירועים שהתרחשו לאחר השואה, ובמרכזם הקמת מדינת ישראל ושגשוגה בהווה.
כך קורה שבסופו של דבר, מי שעומדים במרכז העיסוק התקשורתי ביום השואה אינם הנספים, הניצולים או ילדיהם של הניצולים, כי אם מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. זאת תופעה מובהקת של "זיכרון מהופך", שבו הנצחת החורבן "אז ושם" מתבצעת על-ידי הדגשת ה"כאן והעכשיו", ויש לה השלכות אידיאולוגיות ומוסריות מובהקות: היא נוטלת מן התקשורת את עוקצה הביקורתי ומעצימה את התחושה כי השואה היא טראומה הנמשכת אל תוך ההווה הישראלי.
ד"ר אייל זנדברג הוא מרצה בכיר בבית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה; ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה; ד"ר מוטי נייגר הוא דיקן בית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה