עובדי הפצה של עיתון "מעריב" שיבשו בבוקר שישי את חלוקת העיתון ברחבי הארץ. העיתונים הופצו למנויים ולבתי-העסק עם הכותרת הראשית בלבד, ללא מוספי סוף-השבוע. ערימות עיתונים שעיתונאי "מעריב" עמלו על תוכנם במשך כל השבוע נזרקו לפח.
זה קרה, מי עוד זוכר, בסוף יולי האחרון, לפני ששלמה בן-צבי נכנס לתמונה. ועד עובדי ההפצה יזם את השיבושים, בטענה כי הנהלת העיתון חזרה בה מהסכמים קודמים ומההתחייבות למתן פיצויים מוגדלים לעובדים שיפוטרו אם המהדורה המודפסת תצומצם. באותם ימים, הסולידריות בין קבוצות העובדים השותפות להוצאת העיתון לא עיניינה את ועד עובדי ההפצה.
ארבע קבוצות עובדים שותפות להוצאה לאור של "מעריב" המודפס. לצד המערכת העיתונאית, הכוללת כתבים, עורכים, מפיקים, צלמים, גרפיקאים ומגיהים, ישנם עובדי הדפוס, עובדי ההפצה והמינהלה, הכוללת את המחלקה המסחרית, מחלקת השכר, מחלקת המחשוב והמשק.
הפגנת עובדי "מעריב", גשר מעריב, תל-אביב. 20.9.12 (צילום: "העין השביעית")
שלוש הקבוצות האחרונות חיוניות להפקתם של העיתונים, להבאתם אל המנויים ולהשאת רווחים, אולם חברי המערכת העיתונאית הם לב לבו של המוצר. הם היוצרים מדי יום את רוח העיתון ותכניו. הם הנושאים בנטל השליחות העיתונאית ומיישמים בעצם קיומם את התפקיד הדמוקרטי החשוב של תקשורת – לדווח, לפרש, לחקור, לחשוף את הנסתר, להיאבק בעוולות ולספר את סיפורה של החברה הישראלית.
קבוצת העובדים העיתונאים היא אחת הקבוצות החלשות המועסקות בעיתון. המערכת העיתונאית היא מערכת פגיעה ונטולת ביטחון בשל אופיה הייחודי: רק עיתונאים חשופים לתביעות לשון הרע, רק עבודתם היא מסביב לשעון, אצל כמה מהם תוך סיכון הגוף והנפש. רק בקרב עיתונאים (כתבים וצלמים) מונהגת צורת העסקה של פרילנסרים חסרי זכויות, ורק מעמדם עלול להיפגע אם עמדותיהם בענייני פוליטיקה, כלכלה וחברה אינן הולמות את אלה של המו"ל.
בשל המשבר בתעשיית התקשורת, בשנים האחרונות נפגע עוד יותר מעמדם של העיתונאים, בעיקר בעיתונים המודפסים. בכל סדרת קיצוצים היתה מערכת התוכן הראשונה להדק את החגורה, אינטרסים מסחריים השתלטו על סדר היום, כתבות נפסלו ומאמרים צונזרו. המנכ"ל הפך לדמות הדומיננטית על חשבון העורך הראשי.
מעל כל אלה מרחף הצורך בהסתגלות של העיתונות המסורתית לעידן הווירטואלי והדיגיטלי, והמשמעויות הנגזרות מכך באשר להעסקתן של כמה מהקבוצות האמורות.
עם הקמתו של ארגון העיתונאים החדש, לפני כשנה, הוקמו וחוזקו ועדי עיתונאים בעיתונים, וגם ב"מעריב" קם ועד כזה. צעירים אידיאליסטים ביקשו להניע את חברי המערכת להתארגנות, אולם בגלל משטרת מחשבות שהונהגה בעיתון, דאגה של בעלי תפקידים למשרתם, אדישות אופיינית של עיתונאים לגורלם וסיבות נוספות, לא היתה היענות גדולה לקריאה (גם מצד כותבת שורות אלה). היוזמים בחרו לפיכך את עצמם כ"ועד זמני", וכעבור זמן קצר הפכו למנהיגי המאבק העיקש למען תשלום חובות העבר לעובדים ונגד סגירת העיתון.
אלא שמשלב מוקדם של המאבק דווקא קולם של העיתונאים, כקבוצה מובחנת ומובדלת בעיתון, בקושי נשמע. יו"ר ועד העיתונאים מונה לעמוד בראש הוועד המשותף של עובדי "מעריב", ובהעדר ועד מינהלה פעיל במיוחד, הוא היה הכתובת גם למצוקות של עובדים אלה. באמצעי התקשורת הוא הוזכר פעם אחר פעם כיו"ר ועד העובדים ולא כיו"ר ועד העיתונאים. עדכוני ועד העיתונאים נשלחו לכלל עובדי "מעריב", ומתחילת המאבק לא אורגנה פעם אחת אסיפה של חברי המערכת העיתונאית בלבד לצורך תיאום ציפיות, גיבוש מטרות ושמיעת הערות. אסיפה כזו התקיימה רק לאחר אישור עסקת המכירה לבן-צבי ולאחר פיטוריהם של אנשי המינהלה. כך גם בנוגע להחלטה להשבית את העיתון.
באף ראיון לאמצעי התקשורת לא ביטאו חברי ועד העיתונאים את מצוקותיו הייחודיות של הסקטור שהם אמורים לייצג. כמעט שלא נשמע בפומבי קולו של הוועד בהיבט העיתונאי, והוא נמנע מלהצהיר כי יתמוך בכל הצעה שמתחייבת להעסיק מקסימום עובדים עיתונאים. לעומת זאת, המשפט "2,000 עובדים הולכים הביתה" הפך בהנהגת ועד העיתונאים לאחת מסיסמאות המאבק.
הסיבה לכך, על-פי חברי הוועד, היתה שחלק הארי של המאבק – על כספי הפיצויים והפנסיה – משותף לכלל העובדים, ומסיבות טקטיות היה הכרחי לייצר סולידריות בין הסקטורים. אלא שגם כאשר עבר המאבק לפסים אחרים, הקשורים בזהותו של העיתון ובגודל המערכת, גם אז לא נעשתה הפרדה בין הדרישות והאינטרסים של הקבוצות השונות. מי שבקי בהיסטוריה של "מעריב" יודע שסולידריות עם העיתונאים לא ממש עמדה לנגד עיניהם של עובדי המינהלה, הדפוס וההפצה בהזדמנויות שונות בעבר.
וכך, הסכם העברת השליטה ב"מעריב" לידי איש העסקים שלמה בן-צבי היטיב אולי את מצבם של עובדים ב"מעריב" החדש, אבל ספק עד כמה היטיב עם העיתונאים. ההבדל העיקרי בין הצעתו הראשונה של בן-צבי לזו שהתקבלה אחרי תיקונים שהכניסו בה הנאמנים לא נגע לעיתונאים כלל, אלא בנכונות להתקשר עם עובדי דפוס והפצה.
נוסף על כך, לאורך הדיונים כרך בן-צבי את המערכת העיתונאית עם אנשי המינהלה, בלי לנקוב במספר העיתונאים שבכוונתו להעסיק. ברגע האמת העדיף למלא את המכסה הכללית שהתחייב לה באנשי מינהלה, על חשבון עובדי המערכת העיתונאית. בעוד חצי שנה יוכל המו"ל לפטר 10% מכוח האדם ששכר, ובהעדר התחייבות הנוגעת לכך, כל המפוטרים עלולים להיות מבין העיתונאים שנשארו.
למרות זאת תמך ועד העיתונאים במכירת העיתון לאיש העסקים ואף חגג "הסכם קיבוצי היסטורי" שנחתם איתו, ולפיו מתחייב בן-צבי להעסיק את העובדים שייקלטו מחדש באותם התנאים למשך 18 חודשים.
התמונות של חברי הוועד המחויכים בבית-המשפט לאחר אישור העסקה שוב הסיטו את תשומת הלב הציבורית מהצפוי לקרות בתוך שבועיים (ואכן קרה בשבוע שעבר): פיטורים של עשרות עיתונאים, לרוב ללא קשר לכישוריהם, שיתקשו למצוא עבודה בשוק העיתונות הנוכחי. אותה שעה גם לא היה ברור מה יהיה אופיו של העיתון תחת שליטתו של בעלי "מקור ראשון", דבר שעשוי להשפיע רק על קבוצת העיתונאים.
למען ההגינות יש לציין את העבודה הקשה שהשקיעו חברי הוועד בימי המאבק, את העובדה שהקימו ועד כשאף אחד אחר לא העז, שהיו כתובת לשאלות בימים של אי-ודאות ושהובילו מהלך קולקטיבי של תביעות חוב נגד הבעלים הקודמים של העיתון. ברור כי כוחו של הוועד להשפיע על אופי העסקאות היה מוגבל, בין היתר בגלל מצבו העגום של העיתון.
עיקר המאבק של עיתונאי "מעריב" היה אמור להיות על תודעה, על תשומת לב של הציבור, של הנאמנים ושל בית-המשפט. היתה כאן הזדמנות לנהל קרב על הגנת אחד העיסוקים והמוצרים החשובים במדינה, וזו התנפצה על מזבח סולידריות רומנטית.
הילה קובו היא סטודנטית לתואר שני במשפט ובתקשורת ועורכת המקומון "זמן תל-אביב" מדצמבר 2010 עד ראשית נובמבר 2012