בשנים האחרונות אנו עדים לוויכוח מרתק בין שתי אסכולות תיאורטיות. הראשונה מבקשת להציב במרכז העשייה התקשורתית את בעל המקצוע, את המומחה. חוקרי תקשורת כמו אנדרו קין טוענים שהרגע שבו התרבות הולכת לעזאזל הוא הרגע שבו אנחנו מחליטים שלמומחה אין שום עדיפות על פני כל אדם אחר – בין אם המומחה הוא מו"ל של הוצאת ספרים ובין אם הוא בעלים של חברת תקליטים, עיתונאי או עורך בכלי תקשורת.

בצד השני נמצאים חוקרים כמו קליי שירקי ויוחאי בנקלר, שרואים בדמוקרטיזציה של הידע וביכולת של כל אדם להפוך מצרכן ליצרן את אחת ההתפתחויות החיוביות של העידן הדיגיטלי, שהוציאה את המונופול על הידע מקבוצה קטנה של אנשים ושמה אותו בידיהם של מיליוני בני-אדם שעושים איתו דברים מדהימים.

שתי הסיעות מספקות הוכחות לכך שהאופן המועדף עליהם לייצור תוכן עדיף על פני האופן האחר. קין מצביע על בטהובן או המינגוויי, שירקי ובנקלר מצביעים על ויקיפדיה.

אבל ככל שחולף הזמן אני מבין שאחד הדברים שקובעים אם התוכן הוא איכותי וראוי אינו קשור בהכרח לרמת המקצועיות או החובבנות ואפילו לא לרמת המחויבות של מי שיוצר אותו. אחד הדברים שקובעים אם התוכן הוא איכותי הוא המרחב שבו הוא מיוצר, וכאשר אני מדבר על מרחב אני מתייחס לשטח שלו: כמה מרחב יש לך.

אנחנו לא תמיד מודעים לכך, אבל למרחב, או להעדרו, יש תפקיד מרכזי בחיים שלנו. כאשר אתה חי בדירה קטנה אתה נאלץ לקבל החלטות שמצביעות באופן מיידי על סדרי העדיפויות שלך, מה חשוב יותר בעיניך. אם אתה מגיע לדירה קטנה ובמקום רהיטים כל מה שאתה רואה הם מדפי ספרים, אתה יכול להבין מה חשוב בעיני הדייר. אם אתה מגיע לדירה קטנה ואתה רואה רק מדף ספרים אחד, הרי שגם הבחירה של הספרים על אותו המדף חושפת מידע מעניין על בעל הבית.

משחר ההיסטוריה היה המרחב הפיזי שבידי יצרני התוכן סופי. כאשר אתה מחליט לצייר ציור, גם אם הוא "קרב ווטרלו", ציור ענק שגובהו יותר מחמישה מטרים וחצי ורוחבו יותר משמונה, המקום הוא סופי ואתה חייב לקבל החלטה: מה נכנס ומה נשאר מחוץ למסגרת. כאשר אתה כותב רומן אתה צריך להחליט אילו תיאורים הם חשובים ואילו אינם מקדמים את העלילה ויישארו רק בגרסת הטיוטה.

עובדת חיים זו נכונה גם בכל הקשור לעיתונים: כיוון שהעיתון מודפס על נייר ונייר עולה כסף ובשלב מסוים צריך להתחיל להדפיס עליו כדי שיגיע בזמן למנויים, המרחב הוא סופי. תוצאה ישירה של מגבלה זו היא שכל עיתון, כל עורך, כל עיתונאי, צריכים כל יום, כל היום, לענות על שאלה אחת: "מה יותר חשוב?". התשובה שנותן כל עיתון שונה – "יתד נאמן" יחשוב שדבר חשוב הוא דברי ההספד שנכתבו על רב זה או אחר, בעוד ש"ישראל היום" יחשוב שדבר חשוב הוא מעשה צדקה של אשת ראש הממשלה – אבל שניהם שואלים את השאלה כי הם חייבים לשאול אותה, כי אין להם ברירה: הם פועלים בעולם שיש בו מגבלה.

אבל באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט, המרחב הוא אינסופי. פייסבוק לא אומר לך, המשתמש, "אתה יכול להעלות רק חמישה, רק עשרה, רק עשרים סטטוסים ביום". מבחינתו שתעלה אחד כל דקה. הוא לא מגביל אותך בגודל התמונות, במספר הקישורים או במספר המלים. אין שום הגבלה, על שום דבר, בשום רגע. כיוון שאין הגבלה, אין צורך לשאול את השאלה "מה יותר חשוב?".

את התוצאה אנחנו חווים כל שבוע. קחו למשל דוגמה קטנה מהשבוע החולף. במשך 24 שעות נדמה היה שכל משתמשי פייסבוק בישראל התעסקו בדבר אחד: הבקשה של ח"כ רות קלדרון לחדר איפור במשכן הכנסת. במשך שעות לכל מי שאני מכיר היה משהו לומר על שיחת מסדרון אקראית שניהלה קלדרון עם מנכ"ל הכנסת. בעיותיה האמיתיות של ישראל היו כלא היו: הגירעון, המצב הבטחוני, החינוך המידרדר, העוני ואפילו סתם בעיות יומיומיות כמו מינוי מושחת ברשות מקומית, התעמרות באזרחים במחלקת הגבייה של רשות השידור ואפילו העדר תשתיות מספקות לספורטאים צעירים – זה בכלל לא משנה מה; על סדר היום של פייסבוק השתלטה רות קלדרון, חברת-כנסת מהשורות האחוריות בכהונתה הראשונה, נטולת כל תפקיד מיניסטריאלי, רות קלדרון ושיחת המסדרון שלה עם מנכ"ל הכנסת.

אינני תמים. ברור שהסיפור על קלדרון הוא מטפורה למשהו גדול יותר, אבל בעולם של מחסור, של הגבלות על המרחב, כמה מקום היינו נותנים לסיפור האווילי הזה, כמה תשומת לב היינו מקדישים לו, כמה זמן היינו מבזבזים עליו?

זה היה הרגע שבו התגעגעתי, ממש התגעגעתי, לעיתון ולמגבלות המודרניסטיות שלו, עיתון שצריך להחליט מה חשוב ומה לא חשוב, עיתון שעם קצת מזל יחליט שהסיפור על קלדרון מתאים ל"בוקסה", מסגרת קטנה של לא יותר מ-100 מלה, והלאה, לנושאים קצת יותר חשובים.

אז בסוף-השבוע פתחתי, בגעגועים עזים, כמה עיתונים ונתקלתי בכתבה ב"כלכליסט" שנפתחה כך:

גילוי נאות: אני מכיר את גליה מאור היטב. ריאיינתי אותה עשרות פעמים, הן לעיתון והן לספר שכתבתי על בנקים בישראל. אני מחשיב אותה לחברה טובה, ואף יותר מכך. הכרנו בפורום הבנקאים, באחד הרגעים השקטים יותר של אחד מימי הדיונים העמוסים, ובמהלך השנתיים שעברו מאז ראיתי אותה נהפכת מבנקאית צעירה שהתקדמה בכוחות עצמה ל"גליה מאור", הבנקאית המפורסמת, המדוברת, המצולמת, האהובה והמושמצת במדינה – שכל קשר בינה לבין מאור האמיתית היה רופף, במקרה הטוב.

מה זה? אתם עושים צחוק? מי זה כתב החצר העלוב הזה? איך יכול להיות שעיתון מטיל על עיתונאי שכתב ספר על גליה מאור, שמרעיף עליה כאלו מלות אהבה, לראיין אותה?

סתם. כתבה כזו לא באמת הופיעה ב"כלכליסט". אני מתנצל בפני "כלכליסט". אבל הנה משפט שהופיע גם הופיע ב"דה-מרקר" בכתבתו של אשר שכטר על דפני ליף:

גילוי נאות: אני מכיר את דפני ליף היטב. ריאיינתי אותה עשרות פעמים, הן לעיתון והן לספר שכתבתי על המחאה. אני מחשיב אותה לחברה טובה, ואף יותר מכך. הכרנו ברוטשילד, באחד הרגעים השקטים יותר של היום השני למחאה, ובמהלך השנתיים שעברו מאז ראיתי אותה נהפכת מהצעירה האלמונית שהקימה אוהל ברוטשילד ל"דפני ליף", האדם המפורסם, המדובר, המצולם, האהוב והמושמץ במדינה – שכל קשר בינו לבין ליף האמיתית היה רופף, במקרה הטוב.

מסתבר שגם "דה-מרקר" וגם שכטר סבורים שאין בעיה שעיתונאי שכתב ספר על ליף יראיין את ליף. אחרי הכל, הוא פירסם גילוי נאות! אם מישהו היה מעז לפרסם טקסט שכזה ב"מעריב" על נוחי דנקנר, היו שוחטים אותו; אם מישהו היה מעז לפרסם טקסט שכזה ב"ידיעות אחרונות" על יאיר לפיד, היו קורעים אותו לגזרים; אבל מה שאסור לכל שאר העיתונים לכתוב על כל שאר האישים, ל"דה-מרקר" מותר כאשר מדובר בדפני ליף. ל"דה-מרקר" מותר לשלוח מעריץ שמעיד על עצמו שליף היא חברה טובה שלו ("ואף יותר מכך") כדי לראיין אותה לכתבה בעיתון. ב"דה-מרקר" קוראים לזה "עיתונות".

הדוגמה האקראית הזו המחישה לי שהבעיה שלנו היא לא שהתקשורת מופקת על-ידי חובבנים, אלא שהיא סובלת מזיהום בלתי נסבל שהופך את הצריכה שלה לבלתי אפשרית. פייסבוק נגועה בלהג בלתי פוסק, בהתלהמות אלימה ומכוערת ובהתעסקות בטפל. כאשר אתה פונה אל התקשורת המסורתית, הממוסדת, המקצוענית, אתה נתקל בזיהום מסוג אחר – ערימה של אינטרסים מגויסים שאף אחד אפילו לא טורח, ולו למראית עין, לנסות להסתיר אותם: "ישראל היום" מקדיש כמעט מדי יום טור נלעג ל"אימפריית הרשע" של "ידיעות אחרונות", "ידיעות אחרונות" מקדם את בכיר כותביו לתפקיד ראש הממשלה, ו"דה-מרקר" שולח חבר טוב של דפני ליף ("ואף יותר מכך") כדי לראיין אותה.

כאשר הבחירה היא בין דירת הפייסבוק האינסופית שמלאה בהגיגים טפלים וממוחזרים לבין דירת העיתונות המסורתית זעירת הממדים שעמוסה עד התקרה באינטרסים וקשרים בלתי ראויים, אין פלא שבסופו של דבר הישראלים נאטמים, מעדיפים תוכניות ריאליטי שמטמטמות את הנשמה ומגלים אדישות כלפי מה שקורה סביבם.