חוסר הזהירות, הנמהרות, ה"אינסטנטולוגיה", כפי שהגדיר זאת כאן היטב אבנר הופשטיין, הביאו על ורדה רזיאל-ז'קונט פרשייה מתוקשרת נוספת והקימו עליה קול צעקה מוצדק. לרפרטואר המוכר של "תזרקי אותו", "תתאבד", "תתגרש" ודומיהם נוספה "ההיסטרית" – עניין שיש בו לא מעט אירוניה ופרדוקס בהקשר הנוכחי, בהתחשב בשורשיה המקוריים של המלה ביוון הקדומה ובמשמעויות הפסיכולוגיות שיוחסו לה עם צמיחת מקצוע זה בעת החדשה.
ברם, הצעקה שקמה על רזיאל-ז'קונט מתעלמת שוב ושוב מהאשמים האמיתיים בדפוס הקלוקל הזה – מי שבנו את המודל העסקי המצליח של תחנות הרדיו שבבעלותם סביב הרעיון של קרבות רחוב באולפני שידור.
אלי עזור, מבעלי רדיו ללא הפסקה (צילום: משה שי)
רדיו ללא הפסקה, תחנת הרדיו המשדרת את תוכניתה של רזיאל-ז'קונט, היא מתחנות הרדיו הפופולריות בישראל. היא עמוסה בתוכניות מלל המציעות תמהיל של דמגוגיה, דעה קדומה, בורות וחוסר ידיעה או אי-הבנה והתעמקות בעובדות, קוצר רוח והתלהמות במינונים משתנים, הנמזגים זה אל זה בחדוות יצירה גדולה. חוט השני הזה עובר מתוכנית לתוכנית וממגיש למגישה. רדיו ללא הפסקה הוא למעשה זירת קרב ללא הפסקה, שבמרכזה גלדיאטור המוביל את השידור ונלחם מול כל העולם כדי לא לשעמם אפילו לרגע. נשקו: הפרובוקציה.
במציאות כזו חוטפים את ציווי ההתנצלות (כמו במקרה של רזיאל-ז'קונט), או את הקנס (כמו במקרה האחרון של נתן זהבי), וצוחקים כל הדרך לבנק עם עוד כמה אחוזי האזנה, תחרויות נושאות פרסים, שיווק מוטמע אגרסיבי וגודש אינטרסים מסחריים נוספים.
במציאות כזו מלבים את היצרים ואת הריב אפילו בין הגלדיאטורים עצמם, וכך אפשר למצוא מעל גלי האתר ומחוצה להם, בבתי-המשפט, את בן כספית מתכתש עם רון קופמן בסגנון ביבים, את נתן זהבי ויורם שפטל מחליפים ביניהם כתבי בית-דין עמוסי אמרות כנף ומחמאות אישיות, ואת משה פרימו ומאיר איינשטיין צווחים זה על זה במלוא גרון ואחר-כך על המרואיין התורן, שצועק עליהם בחזרה.
לפעמים אין אפילו צורך במערכות שידור והגברה; הווליום חזק דיו כדי להגיע ישירות לבתי המאזינים. גם בתוכניות המתונות יותר ואצל המנחים המתלהמים פחות אפשר למצוא את הקו הזה, הטובל ביוהרה פופוליסטית וציניות יודעת-כל, ושחוסר ההקשבה והעדר הסבלנות הם מאפייניו הבולטים.
מן היציע צופים כל העת ומוחאים כפיים הקיסרים הרדיופוניים, בעלי הבית. המושכים בחוטים אינם חשופים לאש הביקורת הציבורית ואף נהנים ממנה ומתוצאותיה. מי שחוטף את הפגיעות המוניטיניות ונאלץ להתנצל הוא הפרונט-מן הגלדיאטורי. הוא המושעה משידור, הוא החשוף לתגובות והוא זה שנשרט בסופו של דבר גם מציפורניו של הגלדיאטור היריב, שעובד לא פעם גם הוא בשירות אותו קיסר.
האם בסעיפי החוזים עם אותם שדרנים מוסכם כי הקנסות המוטלים על התחנות בגין חטאיהם מגולגלים רובם ככולם עליהם? אם זה המצב, הרי שגם נזק כספי אין כאן לתחנה. ואולי ההסכם מנוסח מספיק עד שהוא גם שולל תשלום מהמגיש בתקופת ההשעיה, ואז בכלל החגיגה בעיצומה.
למרות הביקורת הציבורית שצצה מעת לעת, התופעה לא נמוגה, אלא רק הלכה והתעצמה. אף קנס לא הצליח למגר אותה, בדיוק כפי שקנסות על מכירת חמץ בפסח לא הפחידו את מוכרי החמץ התל-אביבים. הדרך המוצלחת יותר להילחם בתופעות פסולות כאלה של אינסטנטולוגיה דמגוגית ומלאת אוויר חם, שלא לומר נזקנית ופוגענית, היא ליצור תמריץ כלכלי שלילי אמיתי למובילי המדיניות הזאת, אלה שמרוויחים ממנה יותר מכל.
יש להביא ליצירתה של רגולציה יעילה המכוונת את חציה למעצבי המדיניות ולא למבצעיה ותוצריה. עיקר הביקורת והסנקציה צריך להתמקד במנהלי ערוצי השידור באופן אישי ובבעלי השליטה בו. רק כך ניתן יהיה לסדוק את המודל הכלכלי הזה של "יורים וצוחקים". אפשר לחשוב על צעדים שונים שיעבירו את המסר, כמו הפסקת כהונה, איסור על אחזקת כלי תקשורת מעבר למספר עבירות מסוים, הטלת קנסות משמעותיים יותר, איסור חלוקת דיבידנדים והגדלת מחויבויות תוכן למשדרי איכות כתגובה על מקרים פסולים שאיתר הרגולטור.
על אף שהאחריות והצורך לפעול נמצאים בעיקר בידי הרגולטורים ובעלי העניין עצמם, יש כאן גם כמובן אחריות של הציבור לשלומו. התוכניות הללו אינן פופולריות במקרה; הציבור הרחב אוהב אותן ושמח להיות חלק מהקרב המתמשך הזה, עד שהוא הופך באופן אקראי לקורבן שלו כשהוא עולה לשידור או כשמקריאים את מכתבו ברדיו ומשפילים אותו בפומבי.
כמו שאנו מצופים לנהוג אחריות בסוגיית המזון שאנו אוכלים ולרסן הרגלי חיים מזיקים אחרים, יש לנו אחריות בנוגע למה שנכנס לנו דרך האוזניים. אחרי הכל, המחוקק כבר הכיר באחריותנו למה שיוצא לנו דרך הפה, ואפילו הגדיר לה סייגים פליליים.