ורדה רזיאל-ז'קונט מתארחת בתוכניתו של נמרוד הראל בערוץ 10 (צילום מסך)
אחרי שהרשתות החברתיות עלו באש מרוב זעם, ובעקבות דרישה של הרשות השנייה, התנצלה אתמול ורדה רזיאל-ז'קונט על הביקורת המזלזלת שהטיחה בבחורה שכתבה לה מכתב ובו התוודתה כי היתה קורבן לנסיון אונס של חבר. "יכול להיות שטעיתי והחוויה שלה היתה אונס", אמרה המגישה במהלך שידור תוכניתה הפופולרית ברדיו ללא הפסקה. "אני מודה שאני לא יודעת הכל, ואני רוצה להתנצל שלא הבנתי נכון [...]. זהו, בזה אני מסכמת את מה שיש לי לומר על הנושא".
אפשר כמובן לברך על ההתנצלות. קשה יותר דווקא להתעלם מהמשפט "אני מודה שאני לא יודעת הכל". נדמה שהוא מקפל במלואו את ממדי השקר שמאחורי ה"טיפולים" בשיטת האינסטנט, ברדיו ובטלוויזיה ("אינסטנטולוגיה" נקרא להם), שיש להם עוצמה אדירה בארץ ובעולם, ושרזיאל-ז'קונט היא התגלמותם המוצלחת (ולכן המסוכנת) ביותר, דווקא משום שהיא כה אינטליגנטית, רהוטה ומוכשרת.
רזיאל-ז'קונט "מודה" שהיא "לא יודעת הכל", אך מי שהקשיב אי-פעם לתוכניתה הגיע למסקנה שונה בתכלית. מי שמתיימרת לבצע אנליזה מהירה, שיפוטית ולעתים קרובות משפילה של בני שיחה, כל זאת בלי להיפגש איתם ולפעמים אפילו בלי לשמוע את קולם (במקרה המדובר הפנייה הגיעה במכתב), עושה זאת דווקא משום שהיא חושבת שניחנה בכישרון ייחודי, במתת אל המקנה לה יכולת לבחון כליות ולב בכל מקרה ומקרה, ותמיד באופן הנחרץ ביותר.
מבחינה זו רזיאל-ז'קונט רשאית להיות מופתעת מהרעש הציבורי סביב פרשת ה"את היסטרית" שפרצה בעקבות ההנחיות המוזרות שמסרה לקורבן נסיון האונס ("את צריכה לצאת עם הרבה גברים, את צריכה להשתחרר קצת מבחינה מינית"). לכאורה היא פעלה כאן בדיוק בתבנית הקבועה שלה, זאת שהקנתה לה תהילה רבה כ"דוגרית" ו"אחת שלא משחקת משחקים".
אין במובן זה הבדל רב בין המלצותיה "להתאבד" לנודניקים המתקשים במערכות יחסים לבין המלצתה המפורסמת לאב לנשוך את בנו הצעיר כדי שילמד לא לנשוך ילדים אחרים, לבין ההתייחסות המזלזלת לבחורה מפוחדת שעברה תקיפה מינית. אלה גם אלה דוגמאות החותרות תחת אחד העקרונות הפסיכולוגיים הבסיסיים ביותר: לנסות לעזור למטופל, לא להשפיל ולרמוס אותו.
מי כאן היסטרית
רזיאל-ז'קונט אינה היחידה כמובן. בארה"ב אופרה וינפרי שיכללה את האינסטנטולוגיה לרמות של אלוהות, וגידלה בתוכניתה את ד"ר פיל, שהמיר את הפינה המצליחה אצלה על "יחסים ואסטרטגיות לחיים" לתוכנית טלוויזיה מצליחה משלו. ברדיו האמריקאי אפשר להיתקל בעשרות דוגמאות ל"טיפולים" כאלה, למשל התוכנית בסינדיקציה של ד"ר ג'וי בראון, פסיכולוגית קלינית שנחשבת אחת הוותיקות בתחום, או תוכניתה הפופולרית של ד"ר לורה שלזינגר, שמצהירה כי היא לא רק מסייעת למאזינים להתגבר על בעיות, אלא גם משתמשת בעצותיה הפסיכולוגיות כדי "להטיף ולחנך לערכים" ברוח ימנית-שמרנית.
הדמות של המטפל הנפשי ברדיו העניקה השראה גם לאחד הסיטקומים המצליחים בהיסטוריה, "פרייז'ר", שגיבורו הוא פסיכיאטר רציני ומתוסבך מסיאטל, המטפל במאזיניו דרך הרדיו. בארץ מטפח אלון גל (שיצר מעין ז'אנר של "תראפיה מוניטרית") קריירה טלוויזיונית מפתרון בעיותיהם הפסיכולוגיות של בני זוג, אגב חיטוט בחשבון הבנק שלהם.
מניפולציות רגשיות אינן זרות לאופרה, לקקנות אינה מפריעה לד"ר פיל, והתנשאות מתחסדת אינה זרה לאלון גל. אבל רזיאל-ז'קונט אינה מתחסדת ואינה מתחנפת, ובכך היא שונה מהדמויות הללו. היא דוחפת את גבולות הז'אנר למחוזות כמעט הזויים, וזה סוד הצלחתה. במקום להכיר במגבלה המקצועית שהמדיום מציב בפניה, היא חותרת כנגדה.
לכן, בניגוד לרופא טלוויזיוני שיבין שבמקרים רבים מוטב לשלוח את המאזין ל"טיפול רפואי אמיתי", תעדיף רזיאל-ז'קונט לרשום את המרשם בעצמה. ה"טיפים" הפסיכולוגיסטיים שלה מבצעים בשידור חי האחדה בין כל בני-האדם: נשים וגברים, ילדים וזקנים, חזקים וחלשים, עניים ועשירים. כולם ביחד, וכל אחד לחוד, צריכים להתעשת ולהפסיק להיות קורבנות. כאשר המאזין מסרב או אינו מסוגל לבצע את ה"טיפ", אולי כיוון שיש לו בעיה אמיתית, שדורשת טיפול אמיתי, שולפת רזיאל-ז'קונט את המתכון הסודי: "תתאבד". היא אינה מתכוונת, כמובן, ברצינות שיתאבד, אלא מנסה להגחיך אותו כדי שיבין כמה שהוא "היסטרי".
מובן שההיסטרית האמיתית בתוכנית של רזיאל-ז'קונט היא רזיאל-ז'קונט עצמה. היא זאת שמגיבה בהיסטריה לכמה מהשאלות הטריוויאליות למדי של כמה ממאזיניה, משום שכמה מהמאזינים הללו אינם מביאים עימם את הנדוניה המתאימה לתוכנית ("אמא שלי לובשת בגדים לא יפים", התלוננה פעם מאזינה, וחטפה מיד מטר של כינויי גנאי מהמגישה).
כדי שהמאזינים לא יחליפו תחנה, רזיאל-ז'קונט מרגישה צורך להסתער על המאזין, לפגוע בו, להשפיל אותו ולרדד אותו (ואת עצמה), ובכך להפוך את האייטם ליותר אטרקטיבי. אם המאזינה היא "טיפשה", "ילדותית", "קטנונית" ו"היסטרית", סימן שטוב שיש לנו את ורדה רזיאל-ז'קונט, היחידה שנמצאת שם כדי להגיד לה האמת בפנים.
כשהיא אינה משחקת את הפסיכולוגית התוקפנית מהרדיו, רזיאל-ז'קונט לאו דווקא מאמינה בנבחנות כתראפיה. "אני לא מתיימרת לשום אינטואיציות", אמרה לנמרוד הראל כשהשתתפה בתוכניתו בערוץ 10. "[אין לי] יומרה להיות בעל יכולת רנטגנית ולהבין את הבן-אדם עוד לפני שפתח את הפה, אני ממש ההפך". נראה כי רזיאל-ז'קונט הרדיופונית מתחזה למה שהיא אינה באמת מאמינה בו – לאורקל יודעת-כל, המסוגלת לארוז למאזין טיפול פוטנציאלי של שנים בשקיק עצות פסקניות בנות כמה שניות.
נזיפה במקום הסדרה
שתי טענות עיקריות מופנות בדרך כלל לרזיאל-ז'קונט ובני-דמותה בתקשורת. הראשונה מתייחסת לתרומתם לרדידות השיח. רזיאל-ז'קונט נוטלת נושא רציני ומשטיחה אותו עד עפר. כשהטענה הזאת מופנית ללהטוטני העצות במדיה, היא נדמית סתמית בעידן הריאליטי. עבור קהל שנפשו ושכלו מעוצבים באמצעות תוכניות כמו "האח הגדול", האינסטנטולוגיה היא המשך ישיר של החוויה התקשורתית.
הטענה השנייה מתבססת על העובדה שאיננו יודעים באמת מי הם המשתתפים בתוכנית. כמה מהם עלולים להיות מדוכאים באמת, גבוליים בתגובותיהם, במצוקה נפשית קשה. אחרים אינם מעודכנים דיים כדי להבין שתוכנית רדיו, פופולרית ככל שתהיה, אינה יכולה לשמש תחליף לאנליזה ממושכת או אפילו לטיפול תרופתי.
הטענה השנייה היא זאת שהיתה צריכה להטריד את פקידי הרשות השנייה ולהניע אותם לקבוע כללי אתיקה ברורים עבור הסוגה הזו, במקום להסתפק בנו-נו-נו ודרישת התנצלות במקרה ספציפי. בהחלט ייתכן שעבור מאזינים הפונים לרזיאל-ז'קונט מדובר באורקל אמיתית, מוצא אחרון לפני ייאוש מוחלט. אם היא מבטלת את מצוקתם כהיסטריה אגוצנטרית או ממליצה להם, בליצנותה, "להתאבד", בל נתפלא אם יום אחד המלצתה תתגשם.