אנשים לא כותבים, הם מדברים באמצעות מקלדת.

(דורון רוזנבלום ל"תיק תקשורת")

שלוש בריכות טבעיות

הנה חיזיון עיתונאי שעתיד לא להתרחש: בראיון שלא ייערך בשנת 2053 עם פובליציסט מיתולוגי, הוגה וכותב ששמו לא יהיה דורון ולא רוזנבלום, יתבקש המרואיין להיזכר איך התחילה קריירת הכתיבה שלו, וכך ישיב: "הכל התחיל לפני 40 שנה, במיזם הכתבים הצעירים 'קוקה-קולה סאמר לאב 2013', מיזם משותף ליצרנית המשקאות הנצחית ולעיתון של מה שהיתה אז המדינה.

"בין השאר נהנינו אז", ייזכר הלא-פובליציסט הקשיש, "משלושה ימים של מסיבות, משלוש בריכות טבעיות, ממתחמי יופי, ספא וגיימינג, ומתחרויות ספורט, כשעל הבמה הופיעו הדג-נחש ואמנים אחרים... הייתי אז בין בוגרי כיתות ט' עד י"ב, עם כשרון כתיבה, חלמתי לגלות את עולם העיתונות, ונעניתי להזמנה לכתוב טור אישי או טקסט, עד 100 מלים. לבקשת המארגנים ציינתי תחומי עניין וניסיון קודם (אם יש) – והתקבלתי. העיתון הבטיח להכשיר 16 כתבים צעירים שיזכו לאירוח במתנה במחנה הקיץ של קוקה-קולה – והנבחרת, כלומר אנחנו, השתתפנו בכתיבת מוסף מיוחד 'לקראת פתיחת שנת הלימודים', שצורף לעיתון". והשאר, היסטוריה.

בן ממשיך

רוזנבלום הוא אחד מלוחמי היחידה המובחרת בקרבות הקשים נגד הקלישאות והבולשיטרים.

(יהונתן גפן בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב", שלשום)

דורון רוזנבלום, שקטע לאחרונה רצף של 40 שנות הגות כתובה בעיתונות היומית ("דבר", "חדשות", "הארץ"), הוא "בן ממשיך". אחד שגידל את עצמו על "ילקוט הכזבים" של בן-אמוץ וחפר, על אלתרמן ושלונסקי, על קישון וארט בוכוואלד המתורגם ב"מעריב", על רות בונדי ויורם קניוק ב"דבר". לפני שכתב מלה אחת, ידע לדקלם את "הנסיכה האמריקאית" ולנמק למה נסים אלוני גאון כמו סימנון, כמו המינגוויי.

אם בן-גוריון היה רשום כ"פועל, חקלאי" בתעודות הזהות שלו, רוזנבלום היה יכול להירשם כ"כורה". מי שדן את עצמו לעבודת פרך במכרות המלה הכתובה. זה נשמע מוזר, שאדם מתייסר במשך שבוע תמים לצורך כתיבת טור בן כמה מאות מלים – אבל כתיבה ראויה נחצבת מעמקי התודעה ומסותתת בציפורנים מדממות. מחצית המאה של רוזנבלום במכרות המלים הניבה לא רק תוצרי אנרגיה מחשבתית, אלא גם יהלומי כאב. הרי ידוע שיהלומים הם חבריו הטובים ביותר של כורה הפחם.

דווקא הדור הנוכחי, שיודע להעריך ולמתג את יתרונות ההמשכיות כבסיס להתחדשות, לפחות בתחום הגסטרונומיה הטלוויזיונית כשהמדובר במתכון של סבתא, הוא זה שניתק את השלשלת. הרצף במחשבה האנושית מבוסס על התכתבות – לרוב התנצחות – של אדם עם קודמיו תוך פזילה אל גדולי זמנו. לשאוב מכל אלה משהו ולדעת להעביר את זה הלאה תוך הטבעת חותם משל עצמו. מרגע שנקטע הרצף, המציאות מאבדת משמעות. מסתחררת בתוך עצמה, ממציאה שוב ושוב את הגלגל שכבר הומצא.

מישהו ששאל פעם עם איזה ניסיון יוכל להתקבל לעיתון כעורך מתחיל קיבל ממני את התשובה: "עם מיליון מלים שכבר ערכת". אילו נשאלתי היום, הייתי עונה: "לבוא עם ידע שהוא רחב יותר מחוויותיך בצבא ועמוק יותר מהטיול לדרום אמריקה. להכיר את המורשת, לגלות בקיאות לפחות במקרה חשוב אחד שקרה לפני זמנך". ואם הפונה הוא כותב מתחיל, הייתי מצפה שיידע לשבץ בכתיבתו לפחות ציטוט אחד מחוכמתם של אחרים. דורון רוזנבלום הוא אחד האחרונים שדבק במנהג מרחיב הדעת הזה.

טקסט טקסט טקסט

הכותרת שמעל אינה טעות, היא רק מייצגת טעות.

במדור "התיקונים" שעורך כאן עידו קינן הובא לא מזמן צילום מסך מתוך האתר "חגיגה מזרחית" ובו, בשטח שנועד למלות השירים, מופיעה התבנית: טקסט טקסט טקסט. זו אכן תקלה מביכה, ועם זאת שכיחה לא רק באתרי מידע, אלא גם בעיתונות היומית. כיוון שעיתון, כמו אתר מידע, עובד בתבניות קבועות, מסמן רצף המלים הזה את מיקום הטקסט, אופן יישורו והגופן שבו יופיע. כששוכחים לצקת את הטקסט למקומו, נחשפים פריטי הלבוש התחתון, קווי העזר של התבנית.

מעבר לרשלנות, המעידה על מחסור באמצעי בקרה לפני שיגור הטקסט אל האוויר, רצף המלים "טקסט טקסט טקסט" מייצג כשל מהותי. היחס לטקסט הפך כה מכני, כה סתמי, כה פונקציונלי, עד שהמושג רוקן ממשמעות. טקסט הפך לחומר המילוי שבין סוגים שונים של מידע חזותי. שפכטל, מֶרֶק, רוֹבָּה.

לפני ארבעה עשורים טקסט עדיין נוצק לתבניות של ממש, תבניות עופרת שלא יכלו לקלוט ולו נקודת דפוס מיותרת אחת. עם המעבר לעימוד דיגיטלי, באמצע שנות ה-80, נתקפו קהילות הכותבים והמעצבים בחרדה מפני הסרת החומות. עיקר הפחד היה מיכולת הדחיקה הבלתי מוגבלת של טקסט לכל תבנית, שמציע העולם החדש. בציפוף, בהקטנה, בכיווץ האותיות עד כדי עיוות. זה היה פחד מתוהו ובוהו עיצובי ומילולי, מניצול יתר של האפשרויות הדיגיטליות, מאפקטים מיותרים.

כיוון שזו לא היתה מהפכה עממית רחבה, אלא מהפך בתחום הכלים המקצועיים, עברה ההסבה אל העימוד הממוחשב בהצלחה יחסית, תוך שמירת אמונים לכללי העימוד הישנים; המשך הייצור בכלים הדיגיטליים ובאיכויות העיצוביות של הדפוס הפיזי שגובשו במשך מאות שנים. הטקסט נשאר בתבניותיו, מוגבל בנוקשות בממדיו, ומחייב עריכה מדויקת וממושמעת.

עבודת העורך נשארה כשהיתה, ובעיקר לסדר, להבהיר ולצמצם. ואין כמו צמצום להשבחת התוצר. הסרת הטפל, פישוט לולאות תחביריות, ובשלב הליטוש העדין – השלת גרמים מיותרים בחיפוש אחר מלים מדויקות. טקסט עיתונאי שעבר שתי שכבות עריכה והגהה היה לרוב מהודק ורהוט.

מעבד התמלילים שנמצא כבר באמצע שנות ה-80 על שולחנו של כל כותב איפשר לבעלי טורים שתבעו מעצמם כתיבה איכותית, כמו דורון רוזנבלום, לערוך את עצמם כמעט ללא התערבות. קלות המחיקה והכתיבה מחדש איפשרה לכותבים ללטש טקסטים עד שלמות.

כל התהליך הזה, ממציאת הנושא דרך גיבוש הרעיון, בניית הטיעון או הסיפור, ועד לליטוש הסגנוני, ניתן להגדרה במלה אחת – כתיבה. אם טקסט הוא חומר גלם, הכתיבה היא ממהות היצירה. שלא כבעולם המוזיקה, כל אחד יכול לשרבט במקלדתו כל טקסט שירצה, ללא כל הכשרה והתנסות. אבל רק מעטים הם הכותבים שיודעים להפוך כתיבה עיתונאית למעשה אמנות. האוריינות החובקת עולם היא דבר נפלא, אבל אם לא נגונן של השמורות הנדירות של הכתיבה האיכותית, הן יאבדו בים ההקלדה.

השש לפרובוקציה

זה המודל עכשיו. כל אדם הוא העורך של עצמו, והבעיה היא שלא כל אדם מוכשר לכך. ראה את הבלוגים: העיקרון של בלוג הוא שהמחשבות הראשונות הן המחשבות הכי טובות.

(ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של "ניו-ריפבליק", בראיון ל"העין השביעית", 9.6.13)

המעבר לעולם הדיגיטלי, לבניית אתרים, באמצע שנות ה-90, טרף מחדש את הקלפים. מגבלות גודל המסך, כלי עיצוב האתרים ושפת הטקסט האוניברסלית הפכו את העיצוב לאחיד ואוטומטי. במקביל נפרץ סכר מספר המלים; כל אחד יכול לכתוב כרצונו אל מעמקי הגלילה, ללא כל הפרעה. זו נקודת הזמן שבה נשברה המסגרת. באין יריעת קנבס מתוחה על מסגרת עץ, כל אחד יכול לקשקש על הקירות כרצונו.

בני ציפר, איש הכתיבה הגבוהה, עורכו הוותיק של המוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ", האחראי על מיטב ההגות והפואטיקה שעדיין מופצת למנויי העיתונים, היה מראשוני הבלוגרים בעברית. תחת המוטו "שש לכל פרובוקציה" סיגל ציפר לעצמו קול ייחודי, נטול שמץ קורקטיות פוליטית, מוקצן, כופר בכל. לפחות בראשית דרכו כבלוגר הכריז ציפר שהבלוג הוא ספונטני לחלוטין, ונובע ישירות מתודעתו אל המסך, ללא כל תיקון, עריכה או מחיקה.

החירות שנטל ציפר לעצמו בבלוג היא היפוכה של המשמעת הקפדנית בכתיבת ועריכת מדורו השבועי. אפשר היה לראות בכתיבתו התרסה במיטבה, בראש וראשונה נגד עצמו. אבל מה שציפר הרשה לעצמו אינו דומה למה שהדיליטנט המצוי מרשה לעצמו. לא כל שרבוט, כפי שאמרו בילדותנו, הוא פיקאסו.

קץ הפובליציסטיקה

עם השתלטות הרשתות החברתיות על השיח הגלובלי, נבלם הטקסט האינסופי, הוגבל מספר המלים והודקה עוד יותר חזותם האחידה של הטקסטים. בעוד שבפייסבוק מגבילים את מספר המלים, בטוויטר מגבילים את מספר התווים. ואין מדובר כאן בצמצום קונסטרוקטיבי, אלא להפך. זהו רידוד פונקציונלי. הטקסטים נותרו ספונטניים ובלתי ערוכים כשהיו – בסגנון "המחשבות הראשונות הן הכי טובות" – ואין כל מגבלה כמותית למספר הסטטוסים שניתן להעלות.

כשבעל טור כדורון רוזנבלום מדבר על עזיבתו את "הארץ", זה נשמע לא רק כמו הספד עצמי, אלא הספד על העיתונות הכתובה כולה, מפיו של אחרון הפובליציסטים, זה שמכבה את האור.

זאת הנקודה שבה כדאי לחזור לפרופורציה. הכתיבה הדעתנית אינה נעלמת עם דעיכתו של מאור זה או אחר. כל עוד החברה האנושית תהיה סקרנית וחקרנית, מנתחת ומתחבטת, מודעת לפגמיה ומבקשת תיקון – יהיו כותבים מחפשי-דרך שייתנו לכך ביטוי.

פרנסיס פוקויאמה הכריז בשנת 1989 במאמר מהדהד על "קץ ההיסטוריה", וזו, אויה, לא התרשמה וממשיכה להתגלגל. גם ברגעי הדמדומים צריך לזכור שתכריכי העולם הישן הם חיתולי העולם החדש. יהיה אכן קשה יותר להתפרנס מכתיבה בשנים הבאות, אבל היצר והכישרון ימצאו לעצמם אפיקי ביטוי, ובעזרת אינספור הדרכים להשגת ידע, יצמיחו מאורות רעננים לא פחות משהיינו אז, לפני 40 שנה, ובוודאי אף יותר.

עוד נשיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת".