המאמר הזה נכתב עדיין על־פי הנוהג הישן. אם אתם קוראיי, אינני מצפה לתגובתכם ואין לי עניין להפעיל אתכם. מבחינתי, תהליך הכתיבה מסתכם ברצון לחלוק עמכם מחשבות כלשהן. אם הכתוב יעורר ויכוח – אשמח, אך לא אראה את עצמי שותף פעיל בו. אני מקווה לזכות בהערכתכם, גם אם אינני יודע מי אתם ואיך רשימתי משיקה לעולמכם ולסדר־יומכם. אני זקוק, כמובן, להערכתו החיובית של עורכי, שמצדו יגרום למו"ל להניח שאני ראוי לצ'ק שעליו הוא חותם.
התגובה המזדמנת של קוראים שכמותכם לרשימתי איננה חלק מתהליך הכתיבה שלי ולא אמורה להשפיע עלי. כותבים שכמותי עטופים בריחוק שמגונן עליהם מקוראיהם. התוצר המוגמר שלי יהיה כבועת סבון שהופרחה לאוויר, שלרגע תלכוד את תשומת לבכם ותכף תפקע. לעתים אקלוט אִוושות הערכה או בוז, אבל בדרך־כלל אמשיך ליהנות מן הדממה שסביבי, שמתוכה תנבוט הרשימה הבאה.
אני בן דור הכותבים האחרון שכתיבתו חד־כיוונית. דור בר־מזל, מעצם נוכחותו בזירה בעיצומה של המהפכה ביחסי כותב–קורא, כך שניתנת לי הזדמנות לראות את עצמנו משתנים בתוכה. המהפכה הקודמת בסדר־גודל כזה התחוללה לפני שש מאות שנה, כשהמיזם הטכנולוגי של יוהאן גוטנברג, אותיות יצוקות ומכבש דפוס, יצר קהל קוראים רחב לכותב יחיד. לפני כן היו בעיקר כותבים ששירתו קורא יחיד – את המלך, למשל. כך שבעצם אנו חוזרים היום לנקודת המוצא, שכותרתה "הקורא הוא המלך", וההבדל הקטן הוא שהיום כולנו מלכים, או לפחות קוראים.
שלשום נתקלתי בידיד שסיפר, במבוכת מה, שנהנה לקרוא משהו שהייתי חתום עליו. הודיתי לו, במבוכה דומה. בלבי הודיתי לו על שהוא קורא מהדור הישן – מסוגי, בעצם – שאינו נוהג לשתף את הכותב בחוויית הקריאה שלו.
לא בכדי בחרתי בכתיבה, מדיום ששומר על מרחק ראוי של היוצר מקהלו, במקום ובזמן. אילו מחיאות כפיים ושריקות בוז היו עושות לי את זה, הייתי מן הסתם מתחיל במועדוני סטנד־אפ. עכשיו, כשהכל אפשרי, ניתנת לי הזדמנות לבחינה מחודשת ולתיקון, אם צריך. להיות בלוגר.
הכל מתחיל מהיתכנות טכנולוגית. מרגע שמהפכת הרשת מאפשרת לקיים יחסים אינטראקטיביים בין כותב לקוראו, הם מתקיימים. הם מתקיימים עוד לפני שמישהו חיבר להם פרוטוקול, נוהל, קוד התנהגות או אתיקה. הרשת ביטלה את ההייררכיות, את ההסמכה ואת ההרשאה, כך שכל המעוניין יכול להקליד בה כרצונו, להיות כותב או קורא־מגיב, שבעצם גם הוא כותב. אנחנו לומדים בקלות לייצר (כי אפשר) ולצרוך (כי יש) דור חדש של תוצרי כתיבה, ובמהירות נרכיב עליהם כללי משחק, שיהפכו לקודים חברתיים, שכאילו היו עמנו מאז ומתמיד.
הבלוגר שונה מהטוקבקיסט, שונה מ"סתם כותב באינטרנט". הוא רק נולד וכבר יש לו דמות, אופי, גינונים וסגנון שליפה. הוא צליין, טרובדור, קאובוי. יש לו קוראים, יש לו קוראים מגיבים, יש לו קוראים כותבים – מוערכים או נקלים – עוברי אורח או לקוחות קבועים. הוא יכול – אבל לא חייב – להוביל את הלהקה שסביבו לדיון רב־כיוונים.
מהפכת הרשת טורפת לא רק את הרגלי הכתיבה, כי אם את תכליתה. במקורו, הבלוגר הוא צאצאו הדיגיטלי של המשרבט, הגרפומאן המצוי, זה שמכור למעשה הכתיבה, שעד לאחרונה מילא את מגירתו בפלט, כי לא נמצא שום מדיום שייתן לתוצרתו ביטוי. מרגע ששיכן את המגירה שלו ברשת, פעורה לעיני כל קורא, הפך היצור הסמוי מן העין למי שכולו מראית עין. לדמות שאין עוד חיץ, לכאורה, בין הרהוריה הגולמיים למוצרים היוצאים ממפעלה. והנה, מרגע שתודעתו היא חלק מהרשת, הוא נהנה מרטט חדש. לא רק הרטט שבנקישת המקלדת כי אם הרעד המחשמל שבחשפנות. הנה הוא פותח את מעילו בפני קהל זר והקהל מדביק עליו טוקבקים. גשם של טוקבקים.
איור: אופיר שרר
▪ ▪ ▪
"בשביל מה אני צריך לכלות את כוחי בכתיבה של בלוגים, שמעוררים נגדי גם את שנאתם ובוזם של לא מעט טוקבקיסטים, גם את הסתייגותם של כמה מעמיתי שסבורים שכתיבת בלוגים היא הזנייה של העיתונות...?", קובל על מר גורלו הבלוגר בני ציפר – שהוא גם עורך המדור הספרותי האקסטרה־סולידי של "הארץ" – בפוסט שפרסם בבלוג שלו (23.6).
הבלוג של ציפר, "לא בבית ציפרנו", פועל מתוך אתר "הארץ", כחלק מקריית "עיתונאים־בלוגרים" שהוקמה בו. ציפר, כמו שכניו־עמיתיו לדיור המוגן, שאף אחד מהם אינו בלוגר "אמיתי", מנהל למעשה, בשמו ובזהותו, יומן פוליטי פרובוקטיבי, שלמראית עין אינו ערוך או מצונזר. הצהרת הכוונות של הבלוג היא: "שש לכל פרובוקציה", וציפר אכן מאתגר בכתיבתו. אבל הוא רחוק מלהיות אחד מהבוקרים שדוהרים במרחבי הרשת, מעורבים בתגרות עם קהלם, מתפרעים, מורחקים מן השרתים המהוגנים ומחפשים לעצמם מקלט וכמה קילובייטים בכל שרת מזדמן. כשאני חושב על "בלוגר אמיתי", אני חושב על רפונזל, היא מירב קנר, מנוחתה עדן.
ציפר נכנס לתחפושת הבלוגר בהזדהות כה עמוקה, עד שהיה לתופעה הדורשת פענוח. האם הוא מקריב את עצמו כשפן מעבדה כדי לחקור את הצד האלטרנטיבי של קיומו ככותב? למדוד כמה זמן אפשר לשרוד במרחב הפרוע? לרגעים הוא מזכיר את אותו דוקטור אדוארדס, שנהג לבלוע לעיני קהל כפית אבקת די.די.טי בניסיון להוכיח שמדביר החרקים הידוע לשמצה אינו מזיק לבני־אדם ומועיל למלחמה בכמה מגיפות.
אולי ציפר מנסה לזקק ולסנתז את חומרי הפרובוקציה שמהם מייצרים פצצות טוקבקים? הרי מיטב העיתונים המהוגנים מחפשים במרתפיהם את הנוסחה הנכונה לכתיבה חדשה, שתפעיל את הקורא ותגרה אותו לשגר את ההיט המתוק, הנִספָּר, גם אם הוא לא יותר מתגובה חלולה, מוטרפת, אלימה. שם, במרתפים, הומצא כלי המדידה המדויק לשווי־השוק של הכותב: אורכו של זנב הטוקבקים. האם ציפר הוא חוקר במכון וולקני של הטיקבוק? מדען שפירות עבודתו ייושמו בגידול זן חדש של כותבים ארוכי זנב?
או שהוא בכלל מעמיד מראה מול פני החברה, מיצג אמנות שיש בו אמירה על גבולות התוקפנות הכתובה. או שזהו מחקר על דמותו של הכותב איש המחר, כותב רב־פאזי, שהוא בבוקר מרוחק ובלילה מטוּקבק.
או שהוא כל־כך תחרותי עד שגם על המגרש הזה הוא חייב להביס לא רק את החובבנים הנבערים, אלא גם את המדענים המתחרים (ראו בן כספית על אחמד טיבי, "אחמד שומע?" nrg 1.8, 1,290 תגובות).
כבלוגר אחראי, ציפר נאמן להצהרת הכוונות שלו ומרסק כל מה שבדרכו. תחת הכותרת המאתגרת "בינינו, גם לי נמאס מהישות הציונית!" השתלח (24.9) בעולים מצרפת: "...רובם ימניים בצורה מגעילה ומסורתיים בצורה מגעילה ומדברים על הפלסטינים וזכויותיהם בצורה מגעילה. ישראל היא בשבילם המקום שהם יכולים סוף־סוף לבטא בקול רם את השנאה שלהם לערבים ולאסלאם, שבאירופה היא מוצנעת ומוחבאת תחת הררים של צביעויות...". לפוסט הזה נרשמו 258 תגובות. למשל, "כתבה מגעילה של איש מגעיל".
את פוסט הווידוי ("בשביל מה לי כל זה?", 23.6) מסכם ציפר בתיאור רגע של התגלות: "לפני יומיים, איך ששמעתי בחדשות על המשפחה העזתית הנוספת שנפלה קורבן למדיניות החיסולים הממוקדים של צה"ל, רצתי למחשב וכתבתי בלוג זועם, מטורף מרוב זעם, נגד אלוהים שמרשה שיקרו דברים כאלה בעולמו. זה היה אחד הבלוגים הטיפשיים ביותר שיצאו מתחת ידי וטוב שהוא לא עלה לאתר... מה שקרה לי בעקבות הבלוג המוחמץ הזה היה, שהבנתי פתאום שהכתיבה המיידית הזאת, היומנית הזאת, נעשתה נחוצה לי כמו אוויר לנשימה, גם אם אני לא אפרסם אותה בשום מקום". לפוסט הזה נרשמו 247 תגובות. למשל, "ואיך תכחיש את שואת הארמנים בלי הבלוג שלך?".
לכאורה נראה שהמעגל נסגר. הרי אין כמו להצהיר ברשת לעיני כל, עירום ועריה, על הצורך הפנימי בכתיבה לתצרוכת עצמית, לא להפצה, בעולם שאין בו קוראים מלבדך. ואכן אין זירה מתאימה להקים את תנועת ה"חזרה למגירה" מן הרשת עצמה, ואין אדם מתאים מציפר להובילה. אלא שמאז חלפו כמה חודשים, ונראה שהניסוי נמשך.
לפני כמעט ארבעים שנה כתב רולאן בארת: "כדי להחזיר לכתיבה את עתידה, צריך להפוך את המיתוס: הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר". מה היה כותב היום, כשהעתיד כבר כאן?
גיליון 65, נובמבר 2006