איל ברקוביץ' הוא גם איל תקשורת. לפרשנות שלו יש ביקוש. בשעות הערב המוקדמות הוא מדבר ברדיו תל-אביב, בלילה מופיע בערוץ הספורט בטלוויזיה, ומדי פעם חתום על "טור אישי" ב-one שנראה כמו משהו שהוכתב לעורך התורן. אלא שלצד דברי טעם, הוא מרבה להשמיע פרשנות בדיעבד ומסתבך עם העובדות.

בתחילת השבוע התייחס הפרשן להחלטה של מאמן מכבי חיפה, ראובן עטר, להשעות מהסגל למשחק בשבת את קפטן הקבוצה, יניב קטן. בתוכנית הספורט ברדיו תל-אביב אמר ברקוביץ': "אני פשוט יודע את הסיפור האמיתי, ואני בטוח שהוא נכון", ואף סיפק פרטים מהנאמר בשיחה בארבע עיניים בין עטר לקטן. יומיים אחר-כך, ב"חדשות הספורט" בערוץ הספורט, הודיע בלי למצמץ: "אף אחד לא יודע מה היה בשיחה ביניהם, אנחנו לא היינו שם, אנחנו לא יודעים".

במוצאי השבת האחרונה, בתוכנית סיכום המחזור בערוץ הספורט, הצהיר בביטחון מוחלט שעטר יכהן עד סוף העונה למרות כשלונותיה של הקבוצה. שלושה ימים אחר-כך פוטר עטר, אבל את ברקוביץ' זה לא הפתיע. "הסוף היה ידוע מראש", פתח את הטור שלו ב-one. "לראובן עטר, שנחשב לאליל אוהדי מכבי חיפה, אסור היה לדרוך בתור מאמן בקריית-אליעזר, מסיבה אחת פשוטה: סופו של כל מאמן הוא סוף רע".

מעבר לעובדה שהמשפט האווילי הזה יוצא מפיו של אדם שדחף את עצמו בשנים האחרונות ללא לאות לתפקיד של מאמן בקבוצות או בנבחרת, הוא מאפיין את קשקושי המדרגות של ברקוביץ', שאותם הוא מפזר ביד רחבה. ברקוביץ' כנראה משוכנע שלא יזכרו מה אמר או כתב אתמול, שלשום ולפני שבוע, ומפרמט את עצמו מחדש בהתאם לכל התרחשות, כך שהסוף יהיה ידוע לו תמיד מראש.

אם הסוף היה ידוע לו, מדוע קבע שעטר יישאר במכבי חיפה עד לסיום העונה? כנראה שכדי לשמור על מתח בריא, הוא גדש עד כה את מוחות המאזינים והצופים בשלל קביעות נחרצות וחסרות בסיס. עקביות או אחריות על הפרשנות שהוא מספק לציבור אינן נמצאות בלקסיקון שלו.

אייל ברקוביץ', על המגרש בשנות ה-80 ובמסיבת עיתונאים לפני שנתיים, שבה הצהיר כי יהיה מאמן הנבחרת (צילומים: משה שי ורוני שיצר)

אלמלא היה ברקוביץ' כוכב עבר שיודע לדבר מהר ובנחישות של יודע-כל, לא נראה שאף ערוץ תקשורת היה מעסיק אותו. לשיטתו אסור היה לעטר לדרוך בחיפה כמאמן, מה שלא מפריע לו לדרוך מדי יום על המאזינים והצופים ולכסות אותם בגבבה ובקשקושים.

פרסום שני

המלחמה על סקופים ובלעדיות בין ערוץ הספורט ל-one סוקרה כאן לא פעם. סיפורים סוג ג' זוכים למעמד של חדשה מסעירה, שעונים מוזזים קדימה ואחורה וטריקים קטנים אחרים מגויסים לטובת האדרה עצמית וניצחון מדומה. הנה מקרה נוסף לפרוטוקול.

ביום שישי בלילה עלה באתר ערוץ הספורט פרסום ראשון: "פצצה בחיפה". המאמן ראובן עטר הבהיר לקפטן יניב קטן שהוא לא בתוכניות שלו להמשך העונה. הכותרת והמשנה הולבשו על דיווח שוטף לקראת המשחק, שפורסם שמונה שעות קודם לכן, בשעה 14:22. שום קשר בין הכותרת לבין הטקסט. ככה זה כשרוצים קודם לפרסם ואחר-כך לבדוק, לאמת וגם לכתוב. התרגלנו.

רק בשעה 22:48 עלה הטקסט הנכון. בכל אותו הזמן לא התפרסמה שום ידיעה בנושא באתרים האחרים. שתי דקות אחרי שערוץ הספורט פירסם את הגרסה המעודכנת של הסקופ, הפעם עם גוף ידיעה הולם, עלה הסיפור גם ב-one, תחת הסטמפה, איך לא, "פרסום ראשון".

הפרסום הראשון בערוץ הספורט וה"פרסום ראשון" ב-one

יומיים אחר-כך, בתוכנית הספורט ברדיו תל-אביב, שיתפה המארחת, אופירה אסייג, עורכת התוכן של one, את המאזינים ב"סקופ" של האתר שלה, תוך שהיא מדגישה את המלה "לראשונה" כך שהמאזינים יבינו למי היא מכוונת. כל מי שקורא בקביעות באתרי הספורט יודע ש-one, שמעסיק כתב במשרה מלאה לסיקור מכבי חיפה, לא יכול להרשות לעצמו להשתרך שני בתור הסקופים הנוגעים לקבוצה, גם אם המחיר הוא הטעיית הקוראים. בעוד זמן מה אף אחד לא יזכור ממילא מי היה קודם, אז למה לא למתוח את ההונאה הקטנה עוד קצת, לטובת נחת רוח לאנשי האתר. כל אחד וההנאות הקטנות שלו.

על פניו, ההכרזות האלו עוברות גבוה מעל ראשי הקוראים. שתי דקות לכאן או לשם, למי אכפת. אלא שהתנהלות כזו, ועוד סדרתית ומתמשכת, ללא בושה או מודעות עצמית, מלמדת על טיב סולם הערכים של האתר שנוקט שיטות נלוזות כאלה. מדובר ברשימה ארוכה ומדאיגה: החל בהעדר גמור של כבוד מקצועי, דרך זלזול וברוטליות ביחס למתחרים, זלזול באינטליגנציה ובכבודו של הקורא, וכלה בזיוף פשוט של עובדות, מה שמעורר סימן שאלה באשר לשאר העובדות שהאתר מפרסם.

מעל לכל מרחפת שאלת חוקי המשחק. למדיה הווירטואלית טרם נקבעו מסמרות של אתיקה ומקצוענות. עד שייקבעו כאלה, אם בכלל, חוקי המשחק תלויים בהגינותם של השחקנים. ככל שידבקו בעקרונות פשוטים של יושרה, כך תפחת נחיצותה של רגולציה חיצונית.

כשהשחקנים נוקטים שיטות הישרדות של ג'ונגל, גם שלא לצורך, מתכרסמת עוד ועוד אמינות המדיום בעיני הקוראים, ונחלשת תביעתו לעצמאות מול הממסד. כדי להבין זאת יש להרים את המבט קצת מעל סערות הזוטא של הבצה המקומית, להפנים שגם אם אתה one, אתה לא היחיד במגרש, להתעלות מעל החשבונאות השכונתית, ולקחת אחריות על דמותו המתהווה של המדיום הווירטואלי כולו.

המלצה

איך הצליחה מכבי תל-אביב בכדורסל להזיז ב-1981 את "מבט" מהשעה 21:00, מי אשם בכך שערוץ 1 איבד זכויות שידור של אירועי ספורט גדולים, למה כינה חיים יבין את אנשי מחלקת הספורט ברוממה "דפרים", והאם יורם ארבל הוא עיתונאי?

את התשובות תמצאו בבלוג של יואש אלרואי, שבמשך כ-25 שנה ניהל ביד רמה את מחלקת הספורט ברוממה, ובשנים האחרונות עסוק באינטנסיביות ובאובססיביות בתיעוד התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם. אלרואי, 74, הוא אנציקלופדיה מהלכת בזכות זיכרון מדהים ושימור אלפי מסמכים וצילומים, שמתפרסמים כעת בבלוג וחושפים דינמיקה יצרית של מאחורי הקלעים.

לאחרונה הרחיב את היריעה מתיעוד היסטורי לביקורת עדכנית על שידורי ספורט בטלוויזיה, הפקות שידור, זוויות צילום והתנהלויות של עיתונאים. מרתק ומרשים מבחינת הידע וההיקף. גם נטייה למגלומניה או חיסול חשבונות פה ושם אינם מורידים מערכו.

אלרואי טוען כי ערוץ 1 הפסיד את השליטה לערוץ 2 בגלל שני אירועים בולטים: הפסד זכויות השידור של ליגת הכדורגל הישראלית ב-1994 והסיקור העלוב של רצח רבין שנה לאחר מכן. המכנה המשותף, הוא קובע, היה חוסר ערנות שהוליד שאננות והפך את הערוץ הציבורי לגל חורבות, שעליו קם הערוץ המסחרי.

הוא בז לערוץ הספורט, שהפך ל"אמנות" את השידורים הישירים של משחקים מהאולפן במקום מהאצטדיונים. ועוד: "אני מת על שידורי הקידום של ערוץ 5, בזה הם הכי טובים בארץ, אולם כשמגיעים לעיתונאות, תוכן ועיסוק בחומרים זה כבר סיפור אחר".

על יורם ארבל: "שדר גדול, ניסיון טלוויזיוני עצום, אבל עיתונאי מוגבל שנופל מבלי להיות כפוי לבורות שהוא כורה לעצמו". על אורי לוי: "היה בו משהו כבוי שהקרין חוסר כריזמה טלוויזיונית ואולי כתוצאה מכך גם חוסר ביטחון, אבל היה נאמן ומסור לתפקידו וגם בעל ידע". על הפרשן שלמה שרף: "מבין כדורגל, אך אינו יודע כיצד לתרגם את הידע לשפת הטלוויזיה". ויש עוד מכל טוב ובשפע עצום. מומלץ.

התיקונים

עד מתי ימשיכו ב"ידיעות אחרונות" באפליה לטובת מכבי תל-אביב בכדורסל? כנראה שעד קץ הדורות. זו הקבוצה היחידה בעיתון שלצד שמה מצוין כמעט תמיד שם הספונסר שלה, אלקטרה. בדיווחים עליה, בטבלה, בסטטיסטיקה. מדוע אין קרדיט דומה לחברות המממנות של יתר קבוצות הליגה? למשל, בתי-הזיקוק שמאמצים את מכבי חיפה, מגדל של הפועל ירושלים או פתאל של הפועל אילת? רחוק מהעין, רחוב מהלב, רחוק ממדינת תל-אביב.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il