ביום שני בערב (10.6.13) התייצב עמית הורסקי מאחורי הדוכן והנחה את ערב הגאלה של הכדורסל הישראלי, אירוע ראוותני של מינהלת הליגה לסיכום העונה. גביעים למצטיינים, פרגונים לקבוצות וכבוד לנותני החסויות. "שישים שנה של מצוינות", הקריא הורסקי מהנייר טקסטים מוקפדים, שניסחו וכתבו ראשי המינהלת.
הורסקי הוא עיתונאי ושדר הערוץ הראשון. בתפקידו ככתב במחלקת הספורט הוא מסקר גם את ענף הכדורסל. ככזה, אסור לו לקבל עבודה מגוף שבתחום הסיקור שלו. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע זאת במפורש: "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". ואם הורסקי פיספס את התקנון הזה, בא לעזרתו "מסמך נקדי" לעובדי רשות השידור, שקובע בסעיף 28: "נושא שיש לכתב או הצלם מעורבות אישית ותוצאות הכתבה יכולות להשפיע על אינטרסים בנושא, שהם הפרטיים שלו – מעורבותו פוסלת אותו מסיקור הנושא".
המקרה פשוט וברור: אם הורסקי מסקר את מינהלת הליגה בכדורסל וגם מקבל ממנה עבודה תמורת שכר, יש כאן פאול טכני בעוון משחק לא ספורטיבי.
בתגובה לפניית "העין השביעית" טען הורסקי כי הוא יודע לעשות הפרדה. "מי ששוכר את שירותי להנחות אירוע או כל דבר אחר יודע את זה, ולא מצפה ליחס מועדף בסיקור שלי. לראיה, לאורך כל השנה האחרונה, אחרי שכבר הנחיתי בעבר אירועים של המינהלת ושל איגוד הכדורסל, העברתי יותר מפעם אחת ביקורת פומבית מעל המסך ובפורומים אחרים על חוסר ההגינות בשיטת המשחקים בליגת הכדורסל. בנוסף העברתי לא פעם ביקורת נוקבת על מינהלת הליגה ואיגוד הכדורסל ביחס לכל מיני נושאים שעלו על סדר היום. כך אמשיך לעשות, אם אמצא לנכון. שכרו אותי להנחות אירוע ותו לא. אני האחרון שאפשר לטעון כלפיו לחוסר אתיקה. תמיד אמרתי את דעתי בכל נושא וכך אמשיך לעשות".
בדבר אחד הורסקי צודק: הוא האחרון, או לפחות אינו הראשון, שאפשר לטעון כלפיו לחוסר אתיקה. דרור אידר, פובליציסט בכיר ב"ישראל היום", קיבל שכר ממשרד ראש הממשלה עבור ייעוץ. גאולה אבן, מגישת תוכנית אקטואליה יומית בערוץ הראשון, נשואה לשר בממשלה. ואלו רק שתי דוגמאות בוטות ומפורסמות.
תגובתו של הורסקי מלמדת על ליקוי מאורות קטן בהבנת הקוד האתי. הורסקי טוען שדעתו אינה מושפעת מהכסף שהוא מרוויח מחלטורות (לא אחת ולא שתיים) עבור גופי הכדורסל, ובכך הופך את החוק וכללי האתיקה לאות מתה. החוק נועד לא רק כדי שהצדק וההגינות יישמרו, אלא גם כדי שייראו, ובעיקר כדי לסמן גבולות חדים וברורים כדי שאיש, יהא ישר כסרגל וצח משלג, לא ייאלץ להעמיד את יושרתו במבחן.
הורסקי יכול לספר על ביקורת שהשמיע כלפי הליגה והמינהלת, ולהוכיח באותות ובמופתים שנכנס בהם בלי לעשות הנחות, אבל הוא לא יכול לנפנף במה שלא אמר. הצופים בבית לעולם לא יידעו מה הורסקי היה צריך לומר על המינהלת – אבל שתק או ריכך כדי שלא לפגוע באחד ממקורות פרנסתו. חשד שכזה הוא בלתי נמנע, ומכתים את הורסקי ועמיתיו – ואת מקצוע העיתונאות בכללו – עוד לפני שמעדו במדרגה אחת.
עיתונאי – אף עיתונאי – אינו רשאי לעבוד תמורת כסף או טובות הנאה אחרות אצל הגוף שהוא מסקר. הכלל הזה נראה לכל בר-דעת פשוט, מובן מאליו ולא נתון לשיקול דעת. כשמתגלים עיתונאים שאינם עומדים בפיתוי ועושים לעצמם הנחות, על מנגנוני האכיפה לפעול מולם בנחישות.
בעידן שבו פרסום סמוי הוא מעשה של יום-יום, כשגופי התקשורת מעדיפים לשלם קנסות גבוהים ולהמשיך בהתקשרויותיהם המפוקפקות, תוך הכחשת קומבינות סיבוביות מורכבות, כשעיתונים שלמים, מערכות שלמות, מאבדים כל חוש של כבוד מקצועי בכניעתם לאינטרסים של בעלי ההון המחזיקים בהם, כשמנחה תוכנית ביקורת התקשורת בטלוויזיה, עמנואל רוזן, עבד בתשלום בכלי תקשורת רבים שהתיימר גם לבקר (והרשימה ארוכה) – כמעט קטנוני להיטפל לעיתונאי זה או אחר שמשלים הכנסה תוך שהוא משתמש במעמדו העיתונאי ובמוניטין שלו. ועדיין, גם אם הורסקי הוא האחרון ברשימת המאותגרים-אתית, והקטן שבהם, אין בכך כדי להכשיר את מעשיו.
שדרנים מוונוס
סרינה ויליאמס זכתה ברולאן גארוס? לא עבור מאזיני רשת ב'. הם דווקא שמעו שהזוכה היא ונוס ויליאמס, אחותה של סרינה. האיש שסיפר להם את זה הוא בני פייסיק בתוכנית "מעבירים לראשון" במוצאי-שבת. "ונוס ויליאמס מנצחת את מריה שרפובה", הודיע פייסיק זמן קצר לאחר גמר אליפות צרפת בטניס. במהלך הדיווח הקצר הזכיר את השם "ונוס" ארבע פעמים. מבחינתו, סרינה לא היתה ולא זכתה.
זוהי טעות גסה שמעידה על השדר שמאחורי המיקרופון: לא מעורה, לא מתמצא, לא עושה שיעורים. עיתונאי ספורט שבקיא בחומר לא יטעה בין סרינה לוונוס, כמו שכתב פוליטי לא יתבלבל בין אהוד לירמי אולמרט, כמו שכתב ספורט ותיק יידע להבדיל בין עודד לגדי מכנס.
ההתכוננות של פייסיק לשידור גובלת בזלזול. ביום רביעי שעבר הוא שידר את המשחק בין הנבחרות הצעירות של ישראל ונורבגיה. כשהקריא את הרכב נורבגיה התכווצתי במבוכה. פייסיק הסתבך עם הגיית השמות וצלח אותם בקושי. אפילו הוא חש בכך כששיגר חצי התנצלות: "נקווה שלא נשבור את השיניים בהמשך השידור הזה".
ואכן, בהמשך המשחק השתדל פייסיק לשמור על שיניים שלמות: "הנורבגים הודפים את הכדור", "עכשיו הניסיון של הנורבגים מצד ימין", "הנורבגים מצליחים לאסוף את הכדור הזה", "עכשיו כמעט היה 2:2 כשחלוץ נורבגי נגח לשער", "השוער של נבחרת נורבגיה מקבל טיפול", "התקפה מתפרצת מסוכנת של הנורבגים".
מי בדיוק היו הנורבגים ומה שמותיהם? את המידע הזה השתדל פייסיק לחסוך מהמאזינים. וכיוון שכך הוא הגיע לדקה ה-90 של המשחק כשהוא חלוד ולא מעודכן. וכך תיאר את שער השוויון של הנורבגים: "שתיים-שתיים! שתיים-שתיים כאן, איזה שער, אף אחד לא שומר אותו...", הפרשן גיא עזורי נחלץ לעזרה בזיהוי הכובש: "המחליף סינג, המחליף מספר 7". פייסיק: "כן, סינג...".
לטעויות פטאליות כמו ונוס במקום סרינה וחפיפניקיות בשידור התייחסו בעבר בקול-ישראל בחומרה, כולל השעיית שדרים. פייסיק הוא כיום הקול העיקרי של מחלקת הספורט ברשת ב', שנראית ונשמעת כמוהו: לא מקצועית, לא מהוקצעת, לקונית, אפורה.
מכתבי האיום – מעקב
במועצה לשידורי כבלים ולוויין עשויים לבדוק את התנהלות ערוץ הספורט בפרשת מכתבי האיום לתשלום שהגיעו לאנשים פרטיים. "למניעת אי-נעימויות – הנכם נדרשים בזאת, מיד עם קבלת מכתבנו זה, להסדיר את הרישיון לשידור לתקופה שבין 6.13–5.14 על-פי המחירון הרצ"ב", הודיע המכתב המאיים, שגם שיגר אזהרה חד-משמעית: "בכוונת מרשתנו למצות את זכויותיה תוך קבלת מלוא הכספים המגיעים מכל בית-עסק מפר עקב עוולות אשר בוצעו עד כה".
מי ששלח את התביעות לפני נקיטת הליכים משפטיים היה משרד עורכי-דין שהופעל כדי לטפל במקרים שבהם מועדונים, מסעדות ועסקים מקרינים את שידורי ערוץ הספורט בלי לשלם. "ערוץ הספורט מנסה זה שנים לשמור על זכויותיו כנגד בתי-עסק המבצעים הקרנות פומביות ללא אישור ושלא כדין", מוסר ערוץ הספורט. "לצורך כך נשכר משרד עורכי-דין המתמחה בתחום, אשר בחר לפנות מראש בתום לב, בשקיפות וכדי לא להכשיל את בתי-העסק, ולהודיע על המשמעויות המשפטיות הצפויות לבתי-העסק היה ויבחרו להפר את החוק".
לפי ערוץ הספורט, "לא היה במכתב משום הפניית טענות כלפי בעלי העסקים, אלא הודעה על המשמעות המשפטית של הקרנות מסחריות ככל שייעשו". על כך שהמכתב הגיע גם לתיבתם של נמענים – לא אחד ולא שניים – שאין בבעלותם פאב, מסעדה או מועדון, טוענים בערוץ הספורט כי "לא ידוע לנו על פניות שנעשו לאנשים פרטיים, אולם באם נעשו פניות כאלה, מדובר בטעות בתום לב. הערוץ יחדד את נהלי הפניות מול משרד עורכי-הדין האמון על הטיפול, ומיצר באם נגרמה כל עוגמת נפש".
נא לשמור על האתיקה
עו"ד יפתח אבן-עזרא לא יהיה תובע ההתאחדות לכדורגל, בישרה ידיעה ב-one. התפקיד הועמד למכרז משום שהתובע הוותיק, עו"ד שלום אבן-עזרא, אביו של יפתח, פורש בקרוב. בידיעה נכתב כי המינוי הוסר כיוון שהוא בעייתי מבחינה אתית ולא היה עובר בשלום את הביקורת הציבורית.
גם מינויו של גיא לוזון למאמן הנבחרת הצעירה, על אף שדודו הוא יו"ר ההתאחדות, לא עבר את מבחן הציבור, אבל צלח את מבחן האתיקה של ההתאחדות על אפם וחמתם של המבקרים הרבים. ב-one לא מצאו לנכון לציין זאת כששפטו את האתיות במינוי המתוכנן של בן-עזרא.
הידיעה ב-one
יפתח ושלום אבן-עזרא הגישו ב-2011 תביעת לשון הרע נגד אייל ברקוביץ', one ורדיו 102 על סך 200 אלף שקל, לאחר שהפרשן אמר בשידור כי סבב המינויים בהתאחדות, כולל תפקיד התובע, מפריע לו בבחינת "אסדר לי ואסדר לך", בעקבות מינויו הצפוי של אבן-עזרא הבן במקום אבן-עזרא האב. לפי כתב התביעה, ברקוביץ' תהה אם יפתח אבן-עזרא מייצג את מכבי פתח-תקווה (הקבוצה המזוהה עם יו"ר ההתאחדות לכדורגל) או משפחת לוזון; "לא יודע בדיוק, אבל כואב לי", אמר. האב והבן אבן-עזרא הגישו תביעה. התוכנית הושמעה בשידורים חוזרים באתר one. התביעה מתנהלת בבית-משפט השלום בתל-אביב, הדיון הבא יתקיים בפברואר 2014.
הידיעה שיפתח אבן-עזרא לא ימונה במקום אביו היא ידיעה ראויה, וגם הקביעה שלפיה יש בעייתיות אתית שלא היתה עוברת את מבחן הביקורת הציבורית היא קביעה לגיטימית. העובדה שמאן דהו תובע כלי תקשורת אינה אמורה להפוך אותו חסין לביקורת מצד הנתבעים. מאידך, כלי תקשורת לא אמור להעניק טיפול מיוחד למי שגרר אותו לבית-המשפט. הרי ב-one לא מחברים ידיעות על כל התרחשות בתחום הסיקור שלהם. הנה רק לפני חודש נתפס אייל ברקוביץ', הפרשן הנתבע, כשהוא נוסע במהירות מופרזת ורשיונו נשלל. הידיעה הסנסציונית לא התפרסמה ב-one.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il