אולי תופתעו לשמוע, אך התחקיר הפוליטי הארוך והמקיף ביותר שנערך כאן בחודשים האחרונים לא נערך על-ידי אף אחד מהעיתונים היומיים או מערכות החדשות המוכרות. תחקיר העומק, שכלל התחקות ומעקב בלתי פוסקים אחר מתמודד בבחירות לכנסת ה-19, אמנם לאחר שכשל בהן ולא נכנס אל הכנסת, נערך על-ידי קשת וקופרמן-הפקות.
אותו מועמד הוא בני גולדשטיין, אחד משני האחים שהובילו את מפלגת "כלכלה" ואשר צירפו להם כחיזוק ח"כית מכהנת, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שכשלה מלהשתבץ במסגרות אחרות לאחר שהוגלתה ממפלגתה. כך הפכה למעשה הפקת הבידור-ריאליטי המובילה בישראל, בלי משים, לתוכנית המייצרת תובנות משמעותיות גם על חיינו הפוליטיים ועל האינפורמציה החסרה שאנחנו מקבלים על המועמדים לכנסת.
מה אנחנו יודעים באמת על נבחרי הציבור שלנו המשובצים ברשימת המפלגות לכנסת? דומה שלא הרבה. יש כאלה שיאמרו, ובצדק, שעניינו של גולדשטיין הוא בגדר קוריוז. ממילא לא היה לו כל סיכוי להיבחר, ולכן אין טעם בבזבוז משאבים עיתונאיים בעניינו, כאלה שניתן להשקיע בסיקור סיפורים חשובים ומשמעותיים יותר.
אמירה זו, השובה את הלב וההיגיון בתחילה, יכולה להסתבר כבעייתית מאוד. גולדשטיין אולי הוכתר מראש כקוריוז חסר סיכוי, אך מה לגבי סוגרי רשימת יש-עתיד או השביעייה של רפול או של רפי איתן בבחירות קודמות? האם לא היינו רוצים להכיר אותם ולתהות על קנקנם בצורה מוצלחת ומקיפה יותר לפני הבחירות?
קשה לומר שהכיסוי התקשורתי של המועמדים המוכרים פחות, אלו שהגיעו לרשימות ככוכבים טריים, היה מיטבי ומקיף. לא ברור גם אחרי בחירתם מה הציבור יודע על פנינה תמנו-שטה, עדי קול, מיכל רוזין, תמר זנדברג, זבולון כלפה, שולי מועלם-רפאלי, יואל רזבוזוב, יפעת קריב ועוד רבים אחרים. גם חברי-כנסת רבים שכיהנו בכנסות קודמות ואור הזרקורים התקשורתי לא שטף אותם הם בבחינת תעלומה ציבורית.
באופן מוזר ופרדוקסלי, ייתכן כי לאחר הופעתו בבית "האח הגדול" היתה זוכה מפלגת כלכלה לקולות רבים יותר, גם אם רק מקצת שולחי האסמסים היו בוחרים לתמוך בגולדשטיין ובפועלו גם בקלפי. עניין אחד ברור – כיום אנחנו יודעים על חבר מפלגת כלכלה, בלא מסננות של יחסי-ציבור, דברים רבים יותר, שמאפשרים לנו לשפוט את התאמתו להיות נושא משרה ציבורית. לא ברור אם ההשתתפות בתוכנית שיפרה את תדמיתו או הזיקה לו – אך ברור כי יש בעניין הזה כדי להצביע על מוצר תקשורתי שנמנע מהציבור דרך קבע: סיקור מעמיק ומתמשך של המעמידים עצמם לבחירתו כדי לתהות באופן מוצלח יותר על קנקנם.
את התוצאה הזו ניתן להשיג בדרכים נוספות. למשל, ניתן לגוון את קהל המוזמנים לאולפני הטלוויזיה באופן שלא יגישו לנו בכל פעם מחדש אותן דמויות מוכרות, עם אותם טקסטים באותם נושאים. ובעיקר, במקום לנהות אחר המסרים המסודרים והמוכתבים הנשלחים מצדם של נבחרי הציבור, דובריהם ויועציהם, על התקשורת לזמן אותם בעצמה ולשאול אותם מה דעתם בנושאים שונים שעל סדר היום ושהם מעורבים בהם.
זהבה דנקנר. מאי 2011 (צילום: מרים אלסטר)
האם מישהו מכם יודע מה עמדתו של דוד צור בסוגיית הפליטים מסודאן או הרפורמה ברשות השידור? האם מישהו שאל את רינה פרנקל מה דעתה בשאלות של ריכוזיות במשק, ייצוא הגז או ביטול הפטור לבני ישיבות?
לעתים קרובות התקשורת אינה יודעת להתייצב מול מרואיין ולהכתיב סדר יום ושאלות משל עצמה – גם כשהוא מגיע מיוזמתו לאולפן. בשבוע החולף ועל רקע המשבר שאליו נקלע קונצרן אי.די.בי, התראיינה גם אמו של בעל השליטה נוחי דנקנר ברדיו ובטלוויזיה. עיקר הדברים נסב סביב בנה ותפקודו. אף אחד מהמראיינים לא שאל, למיטב ידיעתי, את הגברת דנקנר על אודות מצב הקונצרן עצמו והחברות בו, תהליכי קבלת ההחלטות ושיקול הדעת העסקי שהופעל או שלא הופעל. זאת, על אף שעד לפני זמן לא רב שימשה דנקנר דירקטורית בקבוצת אי.די.בי. ככזו, היא נושאת בעצמה אחריות להחלטות המתקבלות בחברה שבה כיהנה. דומה כי עניין זה בא להדגיש את ההקשרים הצפויים והבנאליים שבהם בוחרים גם אנשי האקטואליה להתמקד.
אלה סטנדרטים שרצוי לשנות מן היסוד. המגמה צריכה להיות עצמאית ויוזמת ולא נגררת וצפויה. כך יקבל גם צרכן התקשורת מוצר יותר טוב, וכלי התקשורת יזכה מחדש בכבודו. אך כמו שלמדנו לא פעם, בשביל כבוד צריך לעבוד, ובינתיים נשאיר לקופרמן ולקשת את עבודת התחקיר הפוליטי.