משלחת ערוץ 1 חזרה מלונדון מרוצה מעצמה, אבל צופים רבים התאכזבו מביצועיה, והביקורות היו ארסיות במיוחד. רגע לפני שהחזיר את השידור לרוממה, הספיק יורם ארבל לסגור חשבון קטן (מה קטן? ענק) עם אחד העיתונאים שהיכה בערוץ 1 מדי יום. נקמה שהתקבלה בשביעות רצון בערוץ החבוט, אבל לא הצליחה לכסות על שורה של כשלים, מרמת מקבלי ההחלטות ומטה, שחשפו סדקים לאורך ולרוחב. שידורים רבים נראו כעדר ללא רועה, התמקדו בענפים מסוימים יתר על המידה, כשלו מלהתמודד עם שפע התחרויות, ובשורה התחתונה, כמו שכתב דורון קרמר ב"ישראל היום", ערוץ 1 לא הצליח לספק לצופים את התמונה המלאה של המשחקים האולימפיים.
שידורי אולימפיאדה הם נכס מנצח, אבל הפעם הם נראו כעצם בגרונה של רוממה. האולימפיאדה העשירית בתולדות הערוץ הציבורי שודרה באיכות HD, עם כמות לא רעה של חומרי צפייה באינטרנט, אבל בזה פחות או יותר נגמרים החסדים ומתחילות הבעיות. שום ערוץ אינו יכול להתמודד עם יותר מ-5,000 שעות שידור ב-16 יום. בערוץ 1 לא הפנימו שכדאי לחלק נתחים גם לאחרים, ולו כדי להקל על עצמם.
זליג רבינוביץ, העוזר הבכיר (צילום ארכיון)
באולימפיאדת בייג'ינג שילם ערוץ הספורט 1.8 מיליון שקל תמורת שידורים ישירים של משחקי הכדור. הפעם הציע ערוץ הספורט סכום נמוך יותר, כמיליון שקל, אבל בהנהלת רשות השידור החליטו שמשחקי לונדון שווים יותר ושמחיר חבילת שידורים לא יפחת מ-2.5 מיליון שקל. אם ערוץ הספורט היה משדר את הכדורגל, ערוץ 1 לא היה צריך לזגזג באופן מגושם בין משחק הגמר לבין הופעה של המתעמלת האמנותית נטע ריבקין. אם ערוץ הספורט היה רוכש את הטניס, ערוץ 1 היה חוסך מעצמו את הפאשלה של אי-שידור נצחונו של הזוג הישראלי על השווייצרי. כאילו שמיליון שקל הם סכום מעליב לערוץ ציבורי, שנאבק בקיצוצים וברפורמות.
הכתפיים הרחבות של ערוץ 1 לא עמדו הפעם בעומס. התקלות בשיקול הדעת היו רבות מדי. החסויות הכניסו כשישה מיליון שקל וגרמו למנהלת השיווק להסמיק מנחת, אבל הגודש שלהן היה בלתי נסבל וגרם לרבים לנטוש ליורוספורט. בעיצוב לוח השידורים היומי הופגנה שלומיאליות: מצד אחד הושקע כסף רב בשיגור משלחת נכבדה לאנגליה, ומצד שני השקיעו בתוכנית בידור מיוחדת, רק כדי לתקוע אותה בפריים-טיים ובכך להפסיד חצי שעה יקרה של תחרויות. בעיה נוספת היתה מיעוט כתבות פרופיל וצבע, שיעניקו ערך מוסף. כתב מיוחד למשימה הזו לא נשלח משום-מה. העיקר שזליג רבינוביץ', "העוזר הבכיר" למנכ"ל הרשות, היה בלונדון.
הצופים החלו להתלונן, ומבקרי התקשורת הרימו ראש. ברוממה חשבו שפסטיבל גרטל שיצא מפרופורציות יעלים את הבעיות, אבל ביקורת כה חריפה על הערוץ לא זכורה מאף אחד מאירועי הספורט הגדולים ששידר.
הפגיעה ביוקרה האולימפית של רוממה היתה קשה מדי לעיכול עבור אנשיה. במהלך שידור משחק כדורסל התלונן אורי לוי שכתבו עליו שהוא "משדר בטון לאה של מי שראה כבר יותר מדי" (בן זילכה ב"וואלה"). יורם ארבל לקח את הביקורות באופן אישי במיוחד. הוא חיכה ליום השידורים האחרון ותקף: "כתב ספורט מתוסכל, פעלולן של מלים, שמתעסק בהסתלבטות ובנבירה בזבל". ארבל השווה בין אותו עיתונאי לנחום ברנע, "שהוא רציני ומעמיק", והוסיף: "גם זה עיתונות וגם זה עיתונות. לשניהם יש תעודה, אחד עם תעודת בגרות, השני עם תעודה של חיפושית זבל".
העיתונאי שאליו כיוון ארבל היה עמיר פלג מ"ידיעות אחרונות", שפירסם מדי יום טורים ארסיים במיוחד נגד ערוץ 1. ביקורות אכזריות ברוח הכותרת "חרקירי ברוממה". מרגע פתיחת המשחקים בלונדון הפך פלג לאימת שדרני ערוץ 1 ופרשניו. את נבחרת הערוץ לאולימפיאדה כינה "קול הרעם מקהיר" בגלל עודף הפטריוטיות. "ערוץ 1 מתרסק כבר חמישה ימים ברציפות", כתב ביום השישי. "העיקר שאורי [לוי] ויעל [ארד] נהנו".
לשדרן השחייה שגנב את ההצגה הוא קרא "גרטל, פיפי ולישון". על ארבל כתב "ידען ספורט הוא לא". את הפרשנות של גלעד ויינגרטן המשיל לפטיש בראש. על שדרנית ההתעמלות מירי נבו כתב שהיא נסעה רק כדי לעודד ולהלל את הספורטאים הישראלים. את עורך מחלקת הספורט טובי גאני האשים באחריות ל"תאונת השרשרת הענקית". וזה רק חלק קטן.
שדרן הערוץ הראשון אורי לוי (צילום מסך)
פלג יצר סדר יום בספורט "ידיעות אחרונות", שבו ערוץ 1 נשחט בראש עמ' 3 ובכותרת הראשית של ספורט ynet, לקול מצהלות ההמון. אפשר לחלוק על כמויות הרעל שהזריק לקורבנותיו, או על הקטנוניות שבהיטפלות לציטוט לא מוצלח של שדר, אבל בשורה התחתונה הוא נגע בדברים נכונים, מהותיים, שחשפו את הבעיות של שידורי האולימפיאדה מרוממה.
כשביקר את יורם ארבל, הביא דוגמאות והוכחות. התגובה של השדר הוותיק היתה כשל אחרון הטוקבקיסטים. מלבד כמה יודעי ח"ן, איש מהצופים לא הבין למי התכוון. סגירת חשבון במהלך שידור היא כשל מקצועי. אם כבר החליט לרדת קצת מהפסים ולזרוק חיפושיות זבל על עיתונאי, שיסביר למה ועל מי.
ימי האולימפיאדה הגדילו את נתוני הצפייה של ערוץ 1 ב-300%. זכייה במדליה ישראלית היתה מגדילה את הרייטינג עוד יותר. לרוע מזלו של הערוץ, הפעם זה לא קרה. מצד שני, אולי טוב שכך.
זה עצוב וזה לא נכון
הכותרת על הישגה של המתעמלת נטע ריבקין בלונדון בשבת (11.8.12) החזיקה מעמד באתר ערוץ הספורט בערך שעה. המקום השביעי שבו זכתה בגמר הקרב-רב בלונדון הובס ללא תנאי מול משחק גביע הטוטו של אשדוד נגד בית"ר ירושלים. בינתיים צצה עוד כותרת כדורגל, ברזיל הפסידה בגמר האולימפי, וריבקין נדחקה עוד קצת למטה. בצילום המסך אפשר לראות את תמונתו של ערן לוי, קשר בית"ר ירושלים, מפארת את עמוד הבית של האתר. כותרת המשנה ציינה כי אליחן וקריאף שוב פתחו בהרכב.
ארבעה ימים קודם לכן, כשכל עיתונות הספורט עסקה בהלקאה הקולקטיבית על אי-הזכייה במדליה, כתב אורי דגון, עורך אתר הספורט, טור שבו גונן על התקשורת מפני הטענות על שביקרה את "גיבורי המדינה שכשלו בזה אחר זה".
דגון כתב כי הספורט האולימפי הישראלי כושל, לא הישגי ולא מסוגל לייצר ולהכתיב סדר יום. "כמובן שיכול לקום אחד מכלי התקשורת ולנסות ולהכתיב סדר יום אולימפי תוך דחיקת הכדורגל למימד צר יותר מזה שקיים כיום, אבל אז אתם, הקוראים, לא תקראו מלה, תנטשו. כי אתכם זה מעניין פעם בארבע שנים, או כשיש מדליה באיזה אליפות. כי אתם מקליקים על כל גרעפס של שחקן בליגת-העל, או על קללות באימון, ולא תשימו פס אם טומי ארשנסקי יגיע שלישי בעוד תחרות גרנד-פרי בג'ודו גם אם ניתן לכם בכותרות העיתון או אתרי האינטרנט. זה מוכח, זה בדוק, זה עצוב, אבל זה נכון".
לפי דגון, גרעפסים של שחקנים וקללות באימונים הם-הם שמייצרים ומכתיבים סדר יום. לא הישגים ספורטיביים שנקנים באימונים מפרכים ועומדים מדי פעם למבחן בינלאומי; לא ענפים שלמים שהעיתונות שמה עליהם פס, ולכן, בין השאר, הם גוועים ומידרדרים; לא דרמות של שחיינים, מתעמלים, אצנים, שכל אחד מהם נושא סיפור מרתק לא פחות משל כדורגלנים עם בעיות עיכול או קטטה אמוציונלית באימון, שדווקא הם זוכים למעמד "יקירי סדר היום".
האם הנוסחה הזו היא בהכרח האורים והתומים של כל מדורי הספורט? "וואלה", למשל, הותיר את המתעמלת ריבקין בראש דף הבית שלו גם במהלך משחקי גביע הטוטו במוצ"ש ולאחר שהסתיימו. אפילו ב-ynet הכתיבו סדר יום דומה. ואין מדובר באתרים בעלי שאיפות התאבדות.
אלא שלאתר ערוץ הספורט יש כמה עניינים דחופים יותר מהתעמלות וג'ודו בכותרת הראשית. הוא נתון בתחרות נואשת מול one, המתחרה שהוכיח בכמה הזדמנויות במהלך האולימפיאדה כי הסלוגן שאימץ, "אתר הספורט מס' 1", לא שווה את הפיקסלים שהוא תופס. וכשהאתר הזה מפרסם מדי יום עשרות גרעפסים וגליצ'ים ומרגיל את הקוראים לחומרים האלה, ערוץ הספורט לא יכול להרשות לעצמו לפגר בהרבה. חוץ מזה, קשה לאתר ערוץ הספורט להקצות כותרת לג'ודו, למשל, כשהוא מחויב לקדם שידורי טלוויזיה, במיוחד כשהם בערוץ התשלום שמעביר את גביע הטוטו.
סדר יום עיתונאי, ואת זה גם בערוץ הספורט יודעים, עובד לשני הכיוונים. הוא ניזון מההתרחשויות עצמן, אבל הוא בעיקר תוצאה של סינון ההתרחשויות, ארגון שלהן בסדר עדיפויות, לפי שורה של שיקולים, החל בניחוש מושכל של "טעם הקהל" וכלה בברירה ההולכת ונשכחת בין המעניין לחשוב. טעם הקהל הוא גם טעם נרכש. כשקהל מורגל לג'אנק-פוד עיתונאי מקושקש, מרוח בצבעי מאכל ושומן, מגוחך להאשים אותו באדישות להישג של מתעמלת.
יתרה מזאת: לתקשורת הספורט חלק מכריע בבחירה של ראשי הספורט איפה לשים את הכסף. גם הם, כמו כולם, מולעטים באותו ג'אנק, ומבינים מהר מאוד על איזה צד של השקל מרוחה חמאת הרייטינג.
כשגוף ספורט מרכזי כמו ערוץ הספורט ואיתו אתר הערוץ וכלי תקשורת אחרים יחליטו לקבוע סדר יום עיתונאי אחראי ומגוון, שמונע על-ידי סקרנות בנוגע לענפים שמתחת לרדאר ההמון, שרעב גם למידע שלא מסומס לו על-ידי יחצנים מקורבים, שמוכן ללמוד וללמד ענפי ספורט שרוב העם לא שיחק מתחת לבלוק בילדות ועדיין הם מרתקים ומביאים את הרוח האנושית לגבהים מרהיבים לא פחות מכדורגל וכדורסל - רק אז יהיה לו מנדט להאשים את הקהל בטעם רע ובעצלות מחשבתית. גם בגלל עיתונות כזו, הספורט בישראל ימשיך להיות תת-תרבות עוד המון שנים.
בקטנה
מאיר איינשטיין נשאל ביום חמישי האחרון במוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" על הביקורות נגד שידורי ערוץ 1, והשיב: "לא יצא לי עדיין לראות את השידורים של הקריינים האחרים". למחרת בראיון ב"סופשבוע" של "מעריב" סיפר משה גרטל על השבחים שקיבל מעמיתיו בערוץ: "אתה יודע מה זה לקבל מלה טובה ממאיר? הוא בחור כזה מופנם, מכונס בעצמו, והוא בא ונותן לי חיבוק כזה ואומר לי, 'איזה יופי אתה עושה את זה'".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il