אירוע ספורט שמשודר בערוץ מסחרי הוא שידור נכה. כמו ברצלונה בלי מסי. ביום רביעי השבוע התקיים אחד המשחקים המרתקים העונה – הגומלין בחצי גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לבאיירן מינכן. הוא שודר בערוץ 2. שבוע קודם שודר בערוץ 2 חצי הגמר הראשון בין דורטמונד לריאל מדריד. גם אכסניית גמר האלופות, בעוד כשלושה שבועות, תהיה אצל הזכיינית רשת. זה עושה טוב לרייטינג הצולע שלה בדרך כלל. מי שנהנה פחות, הרבה פחות, הם צופי הכדורגל הקבועים.

ערוץ הספורט, שמשדר את ליגת האלופות קרוב ל-20 שנה, הרגיל את הצופים לסטנדרטים גבוהים של שידור. זו בעיקר המעטפת של המשחק: השידור נפתח כ-45 דקות לפני תחילת המשחקים, כשבאולפן המושקע מתקבצת נבחרת פרשנים יודעת-כל, בהנחייתו הזחוחה של מודי בראון, ומסתיימת אי-שם אחרי חצות, עם תקצירים, סיכומים והופעה של להקה. בשנים האחרונות הוסיפו קהל באולפן והפכו את ערב השידורים הזה למותג מחייב.

ערוץ 2 (הזכיינית רשת) וערוץ 10 מנהלים ביניהם מדי שנה קרב צמוד על זכויות השידור מהשלבים הגבוהים של ליגת האלופות. זה לא קורה בגלל אהבה יתרה לכדורגל ולספורט; בשנים האחרונות הניבו משחקי גמר ליגת האלופות רייטינג ממוצע של 30%. המפרסמים עומדים בתור, ההשקעה משתלמת. אלא שצופי הספורט הנאמנים, שליוו כל השנה את ליגת האלופות משלב הבתים והתרגלו לסחורה מקצועית ומהוקצעת עם כל המסביב, נתקעים ברגעי האמת עם שידור מעיק ומעקר.

מודי בר-און (צילום: משה שי, 1987)

אין סמלי יותר כדי לתאר איך הסבבה מתחלפת בבאסה מהבלחתה על המסך של דמותו של מודי בר-און, כעשר דקות לפני תחילת המשחק השבוע בערוץ 2, לא כמנחה הפאנל המקדים – אלא כמקדם לרכישת דלקן בפרסומת של בנק דיסקונט.

נותרו חמש דקות לתחילת המשחק, והפרסומות מתעקשות למשוך עוד ועוד. אלו הרגעים שבהם השחקנים ניצבים במנהרה המוליכה אל כר הדשא כשהם מהורהרים ומכונסים בעצמם. המצלמה מעבירה את הרגעים האינטימיים הללו ומלווה את השחקנים ביציאתם אל ההמון הגועש. הדקות שמכניסות את הצופים לאווירת המשחק לא מעניינות ערוץ מסחרי. מי ששולט באותם רגעים הן חברות ביטוח, מכוניות ורשתות מזון.

כשהשידור עבר סוף-סוף לאצטדיון, יורם ארבל סיפר שהשופט מוביל את הקבוצות למגרש, אבל התמונה אמרה אחרת: הקבוצות כבר התייצבו בשורה עם הפנים אל הקהל. הרגעים הקטנים והנפלאים הוחמצו. הפסקת המשחק היא ברייק פרסומות אינסופי, כך גם הסיום. את השידור קטעה לכמה שניות איזו פרסומת-זהב, ארבל והפרשן אלי אוחנה חזרו ל-20 שניות של סיכום מהיר, ואז נחת ענן פרסומות כבד במטרה ללכוד את שאריות הפיק של הרייטינג. צילומי השמחה והעצב, חיבוקי השחקנים, החלפת החולצות, הקהל הרוגש – כל אלה אינם בשידור הישיר של הערוץ, שעסוק כעת בלספור את הכסף במדרגות. פאנל הסיכום ששודר לאחר מכן (הפקה וביצוע: ערוץ הספורט) הגיע באיחור ניכר ואיבד צופים רבים שקצה נפשם בהמתנה הממושכת.

סוגיית הפרסומות, שאין כמעט חולק על המיאוס שהן מעוררות בקרב חלקים גדולים בציבור – בוודאי כשהן נוגסות בשידור ישיר של אירוע חדשותי – נידונה רבות. אי-אפשר איתן ואי-אפשר בלעדיהן. אבל כשמתעקשים למנוע מהצופים את החלקים היותר מרנינים של המסיבה לטובת כרוז מסחרי, זה מדכא ומקומם. הפסקת פרסומות, בחוזה הלא-כתוב שבין הצופה לערוץ, היא הפוגה שבה אף צד אינו מפסיד. לכן אפשר לנסות, לדקה או שתיים, למכור לנו משהו על הדרך. אבל כשהדברים החשובים, או לפחות המענגים, מסולקים מהמסך על חשבון הצופה, התחושה היא שמרמים אותך.

כשהציבור מתרגל שפרסומות הן מס מדכא שעליו לשלם כדי להרוויח עוד רגע של נחת רוח, או במקרה שלנו להפסיד אחד כזה, גם המפרסמים ישויכו בתודעה הציבורית לעושקים ולמדכאים.

בכל מקרה, הנוגשים העיקריים של שידורי ספורט הם הערוצים המסחריים. להגנתם יאמרו שהם פועלי על-פי כללי הרגולציה המתירים איקס דקות של פרסום מדי שעה. ואם כך, רצוי לגלגל את המטרד הזה לפתחה של הרשות השנייה, כדי שתפעל להקטנת עומס הפרסומות לפני, אחרי ובמחצית המשחקים.

נס לא קרה להם

ספק אם ערוץ 2 היה נכנס לתמונת השידורים אלמלא היתה שם הקבוצה של המדינה – ברצלונה. התבוסה של הקטלונים 4:0 במשחק הראשון מול באיירן לא נלקחה בחשבון. כשארבל פתח את השידור במשפט "אנחנו מחכים לנס", היה ברור שהתכוון למדינת ישראל ולערוץ 2. ארבל תיקן את עצמו מיד, "זאת אומרת, ברצלונה זקוקה לנס", אבל הבלבול לא היה מקרי.

בדקה ה-70, כשברצלונה פיגרה 1:0, ארבל השלים עם העובדה שהקבוצה מס' 1 בישראל כבר לא תופיע באירוע השיא. "יהיה גמר מעניין מאוד", ניסה לעודד את הצופים, או אולי לנחם את מנהלי רשת לקראת הדרבי הגרמני ב-25 במאי (באיירן מינכן–דורטמונד).

גם ארבל ידע שאין דין רייטינג של גמר שבו מופיעות ריאל מדריד או ברצלונה, או שתיהן גם יחד, כדין משחק בין שתי גרמניות. פוטנציאל שידור של כ-30% רייטינג ייגמר עם הרבה פחות מכך. העסקה שבה שילמה רשת כשני מיליון שקל עבור שלושה משחקים נראית עכשיו קצת יקרה. ואם תרצו, שמחה קטנה מצד אוהדי הכדורגל לאידו של ערוץ מסחרי, שמדי שנה רותם לעצמו כמה שידורי ספורט מרכזיים לצורכי רייטינג בלבד.

ואיזה מסכנים האוהדים

"שבת ביציע" משודרת בערוץ 5 פלוס לייב מיד בתום תוכנית סיכום המחזור, המשודרת בבסיס האם של ערוץ הספורט. במסגרת הקפיטליזם של הטלוויזיה המסחרית, תוכנית הסיכום בערוץ החינמי מעניקה יחסי-ציבור בשידור חי לתוכנית שבערוץ התשלום: המנחה מאיר איינשטיין מספר מהאולפן הסמוך על הצפוי בקול דרמטי ומפתה, בתקווה לשכנע את אלה שלא השתכנעו עד עכשיו לצלצל מיד לחברת הכבלים ולקנות מנוי.

במוצ"ש האחרון הופתעו הצופים לגלות שתוכנית הפטפוטים הוזזה לחמש פלוס – ערוץ הפתוח בדרך כלל במסגרת חבילות השידור. מי שמיהר לשבח את ערוץ הספורט על נדיבותו גילה כי ההזזה נבעה מהעובדה שמשחק ה-NBA בסדרת הפלייאוף בין שיקגו לברוקלין, שנפל בערך על שעת התוכנית של איינשטיין ושות', שודר בחמש פלוס לייב. מה שמריח כעוד אחת מההחלטות תאבות הבצע של ערוץ הספורט, הפעם על חשבון חובבי הכדורסל האמריקאי.

בקטנה

ברכות ל"חדשות הספורט" ולנשים המובילות אותה, מורן ברק ומירי נבו, שבמהדורת הערב ביום חמישי שעבר הצליחו (שוב) להעלים מהצופים את משחק האליפות בכדורסל נשים, בין אשדוד לרמלה, שעמד להיפתח באותה שעה. הגיעה לשיאה נבו, שהופיעה במהדורה על תקן מקדמת "ערב הכדורסל של ישראל", שאותו הנחתה לאחר מכן. שמה של התוכנית הפך לפתטי ברגעים אלה, כשדווקא האירוע המרכזי של הענף באותו ערב לא הוזכר כלל. "כדורסל נשים" – מלים גסות בערוץ הספורט.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il