תראו, מלחמה
נראה שהדיונים המתנהלים במקביל על חידושו של תהליך המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני ועל מתווה תקציב 2013, כמו גם הסיקור שלהם, צועדים בכיוונים הפוכים. הראשון נעלם כמעט כליל אפילו מעיתונים שזהו הנושא החביב עליהם, והשני הולך ומתחמם ולא סר מהכותרות הראשיות. מאחר שמדובר בתקציב שיתקבל על רקע גירעון לא קטן וכזה שידרוש שורה של קיצוצים, הדיון הציבורי על אודותיו אינו נוח למי שאמורים להעבירו, ובעיקר לשר האוצר יאיר לפיד. וממילא מתנהל מאבק על עיצובו של אותו שיח ציבורי; נכון לעכשיו, הצעדים התקשורתיים מצדו של לפיד נדמים שקופים למדי. זה לא אומר שהם אינם מצליחים.
"חוק ההסדרים: גזירות לחרדים", נכתב על שער "ישראל היום"; "מימון מלא רק למוסדות עם לימודי ליבה, סבסוד מעונות יום – רק לזוגות עובדים. החרדים: לפיד במלחמת עולם נגדנו". זו ההתייחסות היחידה לתקציב ה"גזירות" על שער העיתון. "קיצוץ חד בתקציב הישיבות שאינן מכינות לבגרות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" מתחת לכותרת הגג "טיוטת חוק ההסדרים". זו ההתייחסות היחידה לתקציב 2013 על שער העיתון. כותרת דומה ("קיצוץ דרמטי למוסדות חרדיים שלא ילמדו אנגלית ומתימטיקה") מופיעה גם על שער "ידיעות אחרונות".
למעשה, רק "מעריב" אינו מספק דיווח בשער על הקיצוץ בתקציבי הישיבות. הסיבה: הכתב זאב קם דיווח על כך כבר אתמול. ואולם, קם דיווח על קיצוץ (לכאורה, שלא גובש אפילו לכדי הצעת חוק) שיתרחש אם לפיד אכן יישם את המלצות "ועדת פרי לשוויון בנטל", והעיתונים מדווחים היום על קיצוץ הנכלל בטיוטת חוק, אבל המשותף לכל הפרסומים הוא, ככל הנראה, המקור הדואג לדוור אותן לעיתונות: אנשי לפיד, המייחלים לכך שה"מלחמה" בחרדים תחליף בכותרות את הגזירות הכלכליות. זו, כמובן, אינה הפעם הראשונה שפוליטיקאים משתמשים בהכרזת מלחמה כדי לנסות לשלוט בזרם התודעה הציבורי.
ברם, לא בכל העיתונים ההצלחה מוחשית כל-כך. לשם כך מכריז לפיד על מלחמה נוספת, טוטאלית. "לפיד: תהיה מלחמה על הכל", נכתב בכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות". "למרות הקיצוצים שכולנו נרגיש, שר האוצר הבטיח ב'נאום האדם העובד': מעכשיו נדאג לאינטרסים של מי שיוצא לעבודה. תוך שנתיים כל ישראלי יראה את המהפכה". גם ב"מקור ראשון" אחת משתי הכותרות המרכזיות על השער מצטטת: "שר האוצר לפיד: 'נצא למאבק למען האדם העובד, הגיע הזמן לנהל את המלחמה הזו'". ההבדל בין שני העיתונים בולט: ב"מקור ראשון", שבגרסתו היומית הוא עיתון מדולדל למדי, שמעולם לא ראיתי גרסת דפוס ממשית שלו (הוא מתפרסם באתר האינטרנט הדומם של העיתון), לפיד כובש את הבמה וזוכה לידיעת ציטוטים נרחבת. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית נאמנה לגישת הפטיש בראש שהוביל העיתון נגד נתניהו בקדנציה הקודמת.
"מחיר הגזירות למשפחה: 12,912", נכתב במרכז שער "ידיעות אחרונות", כשהמספר "12,912" מודגש, מוגדל וצבוע אדום. מתחת לו מספק העיתון פירוט: "קיצוץ קצבאות לשלושה ילדים: 3,012; העלאת המע"מ באחוז: 1,380; העלאת מס הכנסה באחוז: 360; ביטול פטור ממע"מ על פירות וירקות: 2,160". "כמה נפסיד" היא כותרת עמ' 4. "כך ישפיעו הקיצוצים על כולנו", פותחת כותרת הגג, ובצד העמוד נכתב "בדרך לגזירות" ו"כואב בארנק". "כולנו ידענו שהגזירות המתוכננות יהיו קשות – אבל לא ידענו עד כמה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח, של גד ליאור. "זה הולך להיות כואב, אולי אפילו יותר כואב משחשבנו", נכתב בפתח הדיווח עצמו.
הסיקור ש"ידיעות אחרונות" מציע לשר האוצר הוא עדיין רכרוכי לעומת הטיפול שלו זכה נתניהו (ושטייניץ) בקדנציה הקודמת של הממשלה. על אפשרות ל"גזירות" חמורות הרבה פחות ספג נתניהו סיקור עוין פי כמה – וללא התוספות בדמות ציטוטים מנאומי מלחמה ודיווח על הדלפות נוחות מטיוטת חוק ההסדרים. ובכל זאת, גם לפיד לא נמלט מהטיפול הטבלואידי הרגיל. האם ב"ידיעות אחרונות" החליטו להוכיח כי הם אינם נושאים פנים ללפיד, מי שעד לא מזמן היה בעל הטור הפופולרי בעיתון? אולי מדובר בטקטיקה מחושבת, הליכה על הגבול בין התמסרות לביקורתיות כדי לא לאבד את אמון הקהל? או שמא ב"ידיעות אחרונות" עדים למורכבות המצב ולצורך האמיתי בקיצוצים כואבים, ומנסים להחצין זאת בדיווחיהם? תהא הסיבה אשר תהא, השינוי לדיווח עגול יותר על לפיד עדיף לקורא עשרת מונים מהבליץ העיתונאי נגד נתניהו. מה שזה אומר על האינטגריטי של אנשי "ידיעות" – זה כבר סיפור אחר.
עוד ענייני תקציב
"יאיר לפיד מתחיל לעשות את החשבון: 'אנחנו צריכים את כספי המסים של מעמד הביניים'", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "שר האוצר הצהיר אמש על תוכניתו ליישם שורה של רפורמות שנועדו, לדבריו, 'לשנות מן היסוד את מצבו של האדם 'העובד'", נכתב בתחילתה של כותרת המשנה, "[...] בינתיים הוא הכריז על צעד סמלי: שלילה של קצבאות הילדים מאזרחים שהכנסותיהם גבוהות במיוחד". "טיוטת חוק ההסדרים נחשפת: רפורמות חדשות ועזים מן העבר", נכתב בכותרת אחרת על השער.
"עשירים לא יקבלו קצבת ילדים", נכתב על שער "כלכליסט". הכותרת הראשית מוקדשת להמשך הטיפול האגרסיבי בקיצוץ המובטח אך לעולם לא מקוים בתקציב הביטחון: "תקציב הביטחון יכול לקטון ב-8 מיליארד שקל", נכתב בה, ציטוט של אלוף במיל' גיורא איילנד, ש"שובר את קשר השתיקה סביב תקציב הביטחון". איילנד, נכתב בכותרת המשנה, היה ראש אגף התכנון של צה"ל והאחראי על בניית התקציב. "הבעיה שהפוליטיקאים לא מקיימים דיון רציני, רק דיונים היסטריים בדקה ה-90", הוא אומר לשאול אמסטרדמסקי.
יש רושם כללי, ומוצדק, החורז את דיווחי כמה מהעיתונים על התקציב הצפוי, ולפיו הקיצוצים וה"גזירות" הם, אחרי הכל, מחויבי המציאות והגיוניים. כי מי שנכנס לגירעון צריך גם לצאת ממנו, וכדי לצאת מגירעון יש לקצץ בהוצאות. בניגוד למושגי כלכלה רבים, "אוברדרפט", על משמעויותיו השונות, הוא מושג המוכר היטב לכל קורא בגיר במדינת ישראל. לעומת זאת, קשה להתייחס ברצינות לקו המתריס שניתן למצוא בכל זאת בכמה מהעיתונים, בכותרות צהובות-אדומות או בטורים מתפנקים (אייל לוי כותב היום ב"מעריב" על "מחנק רציני בגרון") המזכירים בלעג את ההבטחות ל"פוליטיקה חדשה". הרי גם העורכים והכותבים האמונים על הגישה הזו אינם סבורים כי יש להמשיך את ההתנהלות המשקית כסדרה ולהתעלם מהחובות הלאומיים, והפרשנים אינם מצליחים – או אפילו מנסים – לשכנע כי יש להם חלופות רציניות אחרות לקיצוצים (הוויכוחים וחילוקי הדעות אינם עקרוניים: כן או לא למסות קרנות השתלמות, עד כמה להעמיק את הקיצוץ בקצבאות הילדים).
כל זה אינו אומר שעל העיתונות להתמסר לשר האוצר ולחבריו לממשלה. בעוד שהבעיה שבפניה הם ניצבים היא ממשית ומוצקה וראויה לדיווח והסבר (כמו גם לתזכורת כי כמה מחברי הממשלה, כולל העומד בראשה, הם האחראים הישירים ליצירתו של הגירעון), הרי שהפתרונות לה יכולים להיות מגוונים, במיוחד בטווח הארוך. שורת הקיצוצים הצפויה אמורה לכסות את הבור התקציבי הנוכחי, אולם כדי להוכיח כי אכן מדובר ב"פוליטיקה חדשה", על לפיד להוכיח יצירתיות בצד ההכנסות. ההתעוררות החברתית, שהיתה אחראית בחלקה גם להצלחתה של יש-עתיד בבחירות, הגיעה בשל יוקר המחיה, לא גובה המסים. ההצהרות של שר האוצר בעניינה של כיל היו צעד בכיוון – הטעון עדיין הוכחה; גם רפורמת התעופה, שניזומה בממשל הקודם ועברה במהירות בזה הנוכחי בין השאר בשל חולשתו העכשווית של יו"ר ההסתדרות. לעומת הדיווחים העקרים ברובם על גזירות כלכליות, הנה גזרה שלעיתונות, לא רק הכלכלית, יש מקום אמיתי להתגדר בה.
עוד כותרות ראשיות
"גיוס מרץ 2013: צה"ל לא הצליח לאייש את כל תפקידי הלחימה", נכתב בכותרתו הראשית של "מעריב". "בעקבות מחזור הגיוס האחרון נאלץ אגף כוח האדם בצה"ל להתמודד לראשונה זה שנים עם מחסור במאות לוחמים. הסיבה: שנתון מתגייסים קטן וירידה במוטיבציה. ראש אגף התכנון, אלוף נמרוד שפר: 'הירידה בשיעורי הגיוס מהווה אתגר חברתי למדינת ישראל'" (אחיקם משה דוד).
"כץ: 'אוזיל את הרכב הפרטי ב-20%", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "אחרי רפורמת 'שמים פתוחים', שר התחבורה מקדם מהפכה גם בשוק הרכב. הכוונה: לבטל את הייבוא הבלעדי, לאפשר ייבוא מקביל ולהפחית את מחירי החלפים והטיפולים". כעת נותר לחכות למעקב של העיתונות הכלכלית, כדי לדעת אם מדובר במהלך רפורמטיבי אמיתי או שמישהו בלשכה הורה לצ'פר את כץ בתמורה לוויתורים הנדרשים למשרד האוצר.
WOMD
נשק גרעיני איראני ונשק כימי סורי תופסים היום את הכותרות, בשל התבטאויות של קציני מודיעין ישראלים בכנס אתמול. "ראש חטיבת המחקר באמ"ן הצליח להביך את הבית-הלבן" ו"מבוכה בבית-הלבן אחרי שצה"ל קבע: אסד חצה את הקו האדום" הן הכותרות ש"מעריב" ו"ישראל היום" בוחרים בהן כדי לדווח בשעריהם על דברים שאמר תא"ל איתי ברון בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ולפיהם "אסד הפעיל נשק כימי ממית". "המשמעות", קובעת כותרת המשנה על שער "מעריב", "חציית הקו האדום שהציב אובמה המחייב אותו להתערב צבאית בסוריה".
ב"ידיעות אחרונות", נוטים, כפי שקורה פעמים רבות בשנות שלטונו של נתניהו, דווקא להעדיף את הצד האמריקאי ולקלוע את "המבוכה" אל זה הישראלי. "מזכיר המדינה האמריקאי טרח להכחיש הצהרה של קצין בכיר באמ"ן, שלפיה אסד השתמש בנשק כימי: 'אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים'", נכתב בכותרת על השער (בתוך טור הפרשנות של שמעון שיפר מסתתר המשפט: "כפי שהדברים נראים מכאן, לישראל יש סיבה לדאוג". מאחר שלפי הידוע, שיפר מתגורר בישראל, הדברים משמשים מראה לעמדה המערכתית של "ידיעות אחרונות" בנושאים שונים הקשורים ליחסי ישראל-ארה"ב).
מהדיווח החדשותי ומהפרשנות של שיפר, הזוכים למקום של כבוד בעמוד הפותח של העיתון, מצטיירת תמונה שלפיה בידי ישראל אכן הוכחות קרובות לוודאות לכך שהממשלה הסורית משתמשת בגז סארין כנגד המתקוממים עליה, אך האמריקאים "לא מחפשים הוכחות ומעדיפים להחליט בעצמם מתי יבשילו התנאים להתערבות" ואינם מרוצים מהלחץ העקיף שמפעילה עליהם ישראל (נתניהו עצמו הכחיש את השימוש של אסד בגז כשנשאל על כך על-ידי מזכיר המדינה האמריקאי קרי, מדווח העיתון). לפי "ידיעות", כך נראה, המביך הוא חוסר הטקט של הממשל הישראלי, ולא העלמת העין של האמריקאי.
"הלקח שניתן ללמוד מהתקרית הזאת הוא שגם בסוגיה היותר כבדה על הפרק – סוגיית המירוץ האיראני לנשק גרעיני – ארה"ב לא תיתן לאף צד ללחוץ אותה להתערבות", מסכם שיפר. "[...] 'קווים אדומים', כך מתברר, טבעם להימתח עד כדי שינוי אסטרטגי של המציאות". העמוד הבא, עמ' 3, מוקדש לתזכורת בנוגע לקו אדום אחר, והיא תמונת מראה לדיווח בכפולה הפותחת של "ישראל היום". שני העיתונים, כמו גם העיתונים האחרים, מדווחים כי ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, אמר אתמול באותו כנס כי איראן חצתה (או עומדת לחצות) את הקו האדום שהציב נתניהו בנאום הפצצה המכונן/מגוחך שלו בעצרת האו"ם.
"ראש אמ"ן לשעבר: איראן תחצה את הקו האדום שהציב נתניהו עד הקיץ", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (גילי כהן), המאריכה מאוד את האביב הישראלי. "הקו האדום נחצה", מחמירה כותרת הדיווח של אלכס פישמן בעמ' 3 של "ידיעות", ובכותרת משנה על שער "ישראל היום" מצוטט ידלין כמי שאמר: "איראן חצתה למעשה את הקו האדום בדרך לפצצה". בכפולה הפותחת של החינמון נקשר הקו האדום של אסד לזה של אחמדינג'אד: "נחצו הקווים האדומים" היא כותרת הכפולה הפותחת, ובאחת התמונות נראים השליט האיראני והסורי אוחזים ידיים. לצדה מופיעה תמונתו של נתניהו משרטט, פיזית, את הקו האדום על פיסת בריסטול מעל הבימה באו"ם. תמונה דומה מופיעה גם בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות".
שני העיתונים מוכיחים כי "מבוכה" הנגרמת כתוצאה מחציית קווים אדומים היא בעלת אופי קוונטי. ב"ישראל היום" היא נגרמת למשרטט הקו אם הוא עונה לשם ברק אובמה. ב"ידיעות אחרונות" אם הוא מסתובב כשאומרים בנימין נתניהו. "לגבי שלושת המנהיגים, באיראן, בישראל ובארה"ב, הטענה היא ש'הם לא מבלפים'", מצטטים ב"ישראל היום" את ידלין. "אם אכן ידבקו במדיניות המוצהרת, ההתנגשות נראית בלתי נמנעת". אצל שני העיתונים הנפוצים בישראל המצב רק מעט שונה: הם כן מבלפים.
הפסקת שתייה
"התחזית: יובש", נכתב בכותרתו הראשית של המוסף היומי של "מעריב". כתבת השער מוקדשת לדיון שייערך היום בוועדת הכספים על מחירי הבירה, וכותרת המשנה פותחת עם הגוזמה הבאה: "מבשלות נסגרו, הבליינים נעלמו ועתיד הענף נראה כהה מתמיד". "מעריב" עדיין יוצא לאור מתל-אביב ומשרדיו טרם עברו לראש-העין, פתח-תקווה או ירושלים (שתי החלופות הראשונות הוצעו על-ידי ועד העובדים, האחרונה היא רצונו של בעל הבית, שלמה בן-צבי), אך נראה שעורכי "המגזין" כבר עברו לעולם שבו "הבליינים נעלמו".
"מי מאיתנו בכלל מבין מהו תיקון מס' 38 בצו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין?", כותבת באתר "הארץ" שני גורקביץ', "הרי לא מדובר בנושא גורלי כמו החלטה 1701 של האו"ם, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, או בהסכם 'השמים הפתוחים' שאושר אתמול. מדובר פשוט בהתייקרות של כוס הבירה הבאה שתקנו". ליתר דיוק: הבירה לא תתייקר, היא כבר התייקרה. הדיון כעת הוא על הפיכת ההתייקרות הזמנית שהנהיג שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, לקבועה.
ובעניין אחר: "ראש הממשלה הכריז על מלחמה בסמי הפיצוציות, אבל באלנבי העסקים כרגיל. ממציא ה'מבסוטון': 'לשקיות החדשות נקרא ביבי'", נכתב על שער "מעריב", לצד תמונה של "רוני זוארץ, אתמול", שבה נראה זוארץ על רקע חזית של אחת החנויות המוכרות את הסמים שהוא מייצר, ועליה הכתובת "מסטולון". "אני חברה שמעסיקה מאה עובדים" הוא כיתוב התמונה (אבי אשכנזי).
ומה עם נוחי?
אתמול התכנסו שלושת עורכי העיתונים הכלכליים לדיון אקדמי. אחד מהם, גיא רולניק, נעדר. בהעדרו, מתחו העורכים האחרים, חגי גולן ("גלובס") וגלית חמי ("כלכליסט"), ביקורת, מרומזת יותר או פחות, על דרכו המקצועית של רולניק, מי שיכול להיחשב, בצדק, כמוביל של שתי מהפכות בעיתונות הכלכלית החדשה. האחת היא עצם לידתה – עם הקמתו של האתר (2000) ואחר-כך (2005) העיתון המודפס "דה-מרקר". השנייה, תהליך מתגלגל שהחל אחרי המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, היא שינוי הכיוון העיתונאי: מעיתונות מסקרת לעיתונות קמפיינים, מגישה ניאו-ליברלית קיצונית לקפיטליזם מתון יותר, ומסגידה לכסף ולבעלי ההון ליחס ביקורתי כלפיהם.
עורך "גלובס" חגי גולן ועורכת "כלכליסט" גלית חמי, אתמול באוניברסיטת תל-אביב (צילום: ישראל הדרי)
מהפכה צריכה מישהו להתקומם נגדו, ובעוד שבפעם הראשונה לוהקו לתפקיד, במידה רבה, הבנקים, על רקע רפורמת ועדת בכר, הרי שבמהפכה הנוכחית תפס את מקום הנבל ב"דה-מרקר" נוחי דנקנר, בעל ההון האולטימטיבי, שעם קבוצת האחזקות אי.די.בי – אם יורשה לי לצטט את עצמי – "היה הסמל של הכלכלה האופטימית של השנים האחרונות בעיתונות הישראלית, במיוחד הכלכלית. הוא הוכתר כגאון, איש עסקים ממולח, מי ששורת החלטות מזהירות הביאה אותו לשלוט בחלק גדול מהמשק הישראלי ולחדור לחייו של כל אזרח במדינה. העיתונות, במיוחד הכלכלית, חגגה איתו, חגגה אותו, התבשמה מהצלחותיו, שיחרה למוצא פיו, נזהרה בכבודו והזילה ריר כשכתבה על עולם המותרות שבו הוא חי. שלא כמו שרי אריסון, הוא היה גבר; שלא כמו סמי עופר, הוא היה צעיר ויפה; שלא כמו לבייב, הוא היה ישראלי; שלא כמו תשובה, הוא היה אשכנזי. הישראלי החדש המושלם, הצבר שבאופן מהיר ואלגנטי הפך למנגו מהונדס גנטית, דל קלוריות, מיועד ליצוא ויקר להחריד".
המאבק בין דנקנר ל"דה-מרקר" הפך, עם השנים, לאישי. דנקנר, ששלט בכמה מהחברות המפרסמות הגדולות במשק, יצא בחרם מודעות (לא מוצהר) על "הארץ"-"דה-מרקר", ואילו "דה-מרקר" מצדו לא היסס למצוא שוב ושוב את הבטן הרכה של הטייקון ואז לבעוט בה בחוזקה. עם או בלי קשר לקרב ביניהם, שני היריבים הגיעו עד הלום כשהם חבולים ופצועים: "דה-מרקר" ו"הארץ" במצב כלכלי קשה, עד כדי כך שהמו"ל והבעלים, עמוס שוקן, מאיים בסגירת העיתון, ואילו דנקנר במצב קשה עוד יותר, ויתכן כי ייאלץ להיפרד בקרוב מהשליטה באי.די.בי, על חובות העתק שצבר שם, ולהתמודד עם חקירת רשות ניירות ערך ואולי אף עם שורה של תביעות משפטיות.
"עם או בלי" משום שלמרות הרושם העולה מרמיזות של אנשי "הארץ", לא נראה שהחרם של דנקנר היה הגורם המרכזי להתמוטטות הכלכלית של "הארץ" או של "דה-מרקר". הקצב האטי להחריד של מכירת מנויים לעיתון הכלכלי, למשל, יכול להיות סיבה ישירה יותר, כמו גם מצבה הכלכלי העגום של העיתונות בכללה. ל"דה-מרקר", לעומת זאת, מניות יסוד בהתמוטטותה של אי.די.בי: רפורמת הסלולר, שחתכה את אחד ממנועי הרווח העיקריים של הקונצרן של דנקנר, זכתה לרוח גבית עזה ובלתי מתפשרת של "דה-מרקר" והעורך אמיר טייג. לאחרונה היה זה "דה-מרקר" שהעלה לסדר היום את הסדר החוב המתרקם של אחת מחברות הפירמידה של דנקנר עם בנק לאומי. המהירות שבה אימצו העיתונים המתחרים, והציבור ברשתות החברתיות, את הרוח שנשבה מ"דה-מרקר" ביחס לאותו הסדר – והתגובה שבאה לבסוף מבנק לאומי שביטל אותו – הוכיחו כי גם אם במציאות המלחמה עדיין נמשכת, בקרב על התודעה "דה-מרקר" ניצח את דנקנר בנוק-אאוט.
איש העסקים נוחי דנקנר (מימין) ועורך "דה-מרקר" גיא רולניק (צילומים: מרים אלסטר)
ביטול ההסדר עם לאומי, כאמור, אינו סוף פסוק, ו"דה-מרקר" אינו מרפה מדנקנר. אתמול הפנה העיתון את הזרקור אל שותפיו של דנקנר, אנשי העסקים לבנת, מנור ופישר, שצברו מאות מיליונים כתוצאה מהשותפות, אך לא נהנו – או סבלו – מחשיפה ציבורית כמו זו של בעל השליטה בתאגיד. היום כותבים עמי גינזבורג ומיכאל רוכוורגר על חובותיו של דנקנר לבנק אחר, הפועלים: "אם בבנק ישראל רוצים לבדוק ברצינות את האשראי לנוחי דנקנר, שלא ישכחו לבקר בבנק הפועלים", נכתב בכותרת על שער העיתון.
האם דנקנר יצליח לגייס מאות מיליוני שקלים מהארגנטיני אלשטיין או ממקור אחר? האם, כחששו המאגי של אחד הפרשנים, הוא יצליח "לשלוף שפן מהכובע"? הסיכויים לכך נראים קלושים, וגם אם שפנים יצוצו, ב"דה-מרקר" יכולים לקרוא בהנאה את עמ' 10 היום ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", המוסף שעיתונאיו הגנו על דנקנר כאילו היו דירקטורים באחת מחברות האחזקה שלו: מעל לכותרת "משנה למנכ"ל אי.די.בי פיתוח: 'החברה איננה חדלת פירעון'", מופיעה ידיעה אחרת ("המפקח על הבנקים אמר בדיון בוועדת הכספים על הסדרי החוב של הבנקים עם טייקונים: 'זו לא שאלה פתוחה'") וכותרת אחרת, גדולה ושמנה הרבה יותר: "הלוואות צריך להחזיר", נכתב בה.
ויש גם קולות אחרים: "הסדרי החוב, הפופוליזם ופסטיבל הסיסמאות של חברי-הכנסת", נכתב בכותרת על שער "גלובס", העיתון שטבע את המונח "פופוליזם הריכוזיות" במאבקו נגד "דה-מרקר", לפני שנכנע ללוז התפיסה הכלכלית של העיתון המתחרה. "הדיון בכנסת על הסדרי החוב סחט מהנוכחים שפע של כותרות כדי למשוך אש, אבל מעט מאוד אמירות רציניות או תוכניות פעולה", נכתב בכותרת המשנה.
ענייני תקשורת
"האם בעת כהונתם אנשי הציבור אכן פועלים בשקיפות?", שואל תומר אביטל בטור ב"כלכליסט". "ח"כ לשעבר מוץ מטלון, שקיבל לאחרונה הצעה לג'וב בדירקטוריון דסק"ש שבבעלות נוחי דנקנר, טרק את הטלפון כשנשאל בתקופת כהונתו מהיכן הרעיון להצעת החוק שהגיש להסרת מדבקות המחירים בסופרמרקטים. שר המשפטים יעקב נאמן ענה לשאילתה אחת או שתיים שהגשנו לו במהלך הקדנציה מתוך עשרות. השרים ללא תיק, להוציא את יוסי פלד, סירבו להגיש לנו את הלו"ז שלהם כפי שהם מחויבים. דוגמאות נוספות מספק משרד הפנים, שממאן לפרסם את שמות ראשי הרשויות שמתחמקים מתשלום קנסות אישיים, וועדת השרים לחקיקה, שממשיכה לגנוז אלפי הצעות חוק, ללא פרסום הנימוקים או תוצאות ההצבעה. מרבית נבחרי הציבור מתנהלים בחוסר שקיפות, משתדלים למרוח כל בירור שעלול לחבל בתדמיתם, ובניגוד לחוק, הם מעלימים מידע מזיק".
בעמוד הלפני אחרון של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת כיתוב תמונה המפרסמת את מגזין הנוער של העיתון, "ראש1". נוסף לפרסומת לשבועון מכילה הידיעה הקצרצרה, כמאה מלים אורכה, פרסום סמוי לשש חברות מסחריות שונות.
הידיעה המרכזית בעמ' 12 של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לישראלית, בת למהגרי עבודה שהיתה מועמדת לגירוש מישראל לפיליפינים, ובעקבות כתבת השער אתמול במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "בקשתה התקבלה והשר סער העניק לה תעודת זהות כחולה". את הידיעה מלווה תמונה של שער המוסף אתמול ותמונה גדולה יותר של שר הפנים גדעון סער מחייך למצלמה כשהוא מעניק לנערה תעודת זהות. בעוד שאל הכתבה אתמול אפשר היה להתייחס כאל ניסיון כן של העיתון להעלות לתודעה הציבורית את מצבם הבעייתי של מאות נערות ונערים, תוך שימוש בסיפור אישי נוגע ללב, הרי שהפרסום היום מציג אותה כתרגיל יחסי-ציבור ציני של "ידיעות אחרונות" וגדעון סער. העיתון נראה כמי שמעדיף את הטפיחה העצמית על השכם על פני טיפול עקרוני בסוגיה, ושר הפנים נראה כמי שמכופף את חוקי מדינת ישראל (ומנצל את מצבה של נערה במצוקה) תמורת תמונה בעיתון.