היי ביבי, מה שלומך?
אחד ההבדלים הבולטים בין עריכת עיתון בשני העשורים הקודמים לבין העשור הנוכחי, הוא השינוי המתחולל בזירה הציבורית, ההופכת לסביבה תקשורתית פתוחה. מתבקש להניח כי צמיחתן הלא-תיאמן של הרשתות החברתיות תחולל שינוי מקביל בתפיסה העיתונאית ובקשר שבין עיתון למושאי הכיסוי שלו ולקוראיו, אך עד כה לא נראים סימנים לשינוי ממשי שכזה.
לכל העיתונים היומיים והמהדורות המשודרות יש אתרים, ההולכים ומשתכללים, ודפי פייסבוק הנחשפים במצטבר למאות אלפי חברים. אבל התבניות החדשות עודן נגזרות מן המבנה הקלאסי של עיתון מודפס. כך האתרים המשקפים את תכני העיתון – וכך דפי הפייסבוק המשקפים את תכני האתרים (המשקפים את העיתון).
מערכות העיתונים משתדלות, על פי טיבן ומקומן בשוק, לנהל את תכניהן ברוח הקלישאה "עסקים כרגיל". להפגין מראית עין של חדשנות ובה בעת להתאמץ לדבוק בקיים. הפחד מן הלא נודע ניכר לעין. תהליכי ההסתגלות לעולם החדש, הפתוח, ליקום המקביל של רשתות חברתיות ותכני גולשים, קשים משניתן היה לשער. העיתונות נותרה מערכת סגורה כשהייתה, גם אם כמה ממוביליה סיגלו לעצמם את הסממנים האופנתיים של התקופה, סטטוסים, ציוצים ופתיחוּת לטוקבקים.
אחד התפקידים שהעיתונות קיבלה על עצמה, מרצון או בלית ברירה, הוא מתן ביטוי לסטטוסים שזוכים לתפוצה רחבה ברשתות החברתיות. העיתונות, הכתובה והמשודרת, מכילה את תוצרי הרשת בתבניות החדשותיות הקיימות, תוך ניהול שיח – מתפעל או ביקורתי - עמן. לא רק "הצינור" מתבסס על תוצרי הרשת אלא גם המהדורות המרכזיות.
איציק אלרוב יוזם מחאת הקוטג' עלה מליגת הפייסבוק לראש סדר היום החדשותי, וכך גם טלי עוז אלבו, כותבת המכתבים בשם מעמד הביניים (לנתניהו: היי ביבי, מה שלומך? אני האזרח הקטן...; ללפיד: תתבייש לך!!! הציבור בחר בך כדי שלא תהיה ביבי. תוך יום אחד בחדר איתו אפילו התחלת לדבר כמוהו!!!!). אלה ואחרים הצליחו בזכות מסת תגובות כבדה ברשת להיכנס לזירת העל התקשורתית – אל לב העמודים הראשונים של העיתונות המוסדית ולראש סדר היום המשודר.
סטטוס ששוגר לא יוחזר
אחד מהישגיו הגדולים של המתמודד יאיר לפיד הוא השימוש היעיל בפייסבוק במהלך מסע הבחירות האחרון. לפיד ואנשיו זיהו את הפרצה במעטפת המגוננת על העיתון היומי ותקפו אותה בנקודות התורפה שבה. על גלי הפופולריות שזכה לה לפיד כאיש תקשורת ותרבות, הפכו סטטוסים שלו לכותרות ראשיות בעיתונות הכתובה והמשודרת. המהלך התברר כהסדר נוח לכל הצדדים. לפיד ומפלגתו נהנו מן החשיפה הגבוהה, הכתבים אספו תגובות, פרשנים ניתחו וביקרו, והעיתונים נהנו מן הדיוור הישיר, מן ההפקה הפשוטה והזולה, ומן התהודה הציבורית הרחבה.
השגרה הזאת נמשכה לאורך כל מסע הבחירות, בחגיגות הניצחון שאחריו, ואפילו לתוך תקופת המו"מ הקואליציוני. אבל מה שהיה נכון לתקופת ההבקעה מתברר כבעייתי בשלב ביסוס המעמד בתפקיד הממשלתי הבכיר. שניים מהסטטוסים שהעלה שר האוצר לפיד, זה שעסק במצבה של ריקי כהן הדמיונית, וזה שפנה אל ראשי הסטודנטים מעל לראשם של אנשי אגף התקציבים, עוררו תהודה רבה ויצרו מצב חדש: הסטטוס המתפרסם ברשת החברתית מחליף את התקשורת העיתונאית המסורתית בכיסוי מהלכים שלטוניים.
טלי עוז אלבו כותבת בפייסבוק לראש הממשלה, 25.7.12 (צילום מסך)
לא זה המקום לעסוק בנזקים האפשריים שעלולים הסטטוסים מחדרי הישיבות לגרום למרקם העדין של האמון הנדרש במגעים בין השר לבכירי משרדו בעת הדיונים על התקציב. אבל העובדה שהעיתונות השלימה עם מצב בו שר האוצר הוא כותב הסטטוסים הנפוצים במדינה, אומרת משהו עליה. העיתונות נקלעת למצב מביך: אי אפשר לה שלא לכסות את הדברים בהבלטה הראויה, ועם זאת קשה לה להימנע מן המצב בו הכיסוי הוא פסיבי לחלוטין – תלוי לגמרי בתזמון בו בוחר השר להתבטא, בנושאים שאליהם הוא בוחר להתייחס ובאופן בו הוא מתייחס עליהם.
לשיא הנלעגות הגיעה העיתונות הכתובה והמשודרת בניהול המצוד הכפייתי אחרי ריקי כהן האמתית, בעקבות הדמות הדמיונית שלפיד ברא באחד הסטטוסים שהעלה בעניין מצבו של מעמד הביניים. הניסיון הנצבר על ידי זקני המקצוע לא הכין אותם להתמודד עם שר אוצר המתבטא באופן כה ישיר, ללא כל אמצעי תיווך, ועוד עושה זאת ברהיטות, תוך שימוש בשפה תקשורתית של דימויים קליטים, שקשה לא להגיב אליהם.
בניגוד למצבים בהם התחרתה העיתונות על השגת מידע, אם בראיון גלוי, אם בציטוט דברי מקורבים ואם בהדלפות מן החדר הסגור ובבניית תמונת מצב על בסיס כמה מקורות – כאן נזרק נתון מעובד ומוכן לשימוש ישירות לרשת ומשם למערכות העיתונים, והמערכות מתפתות לעבד את הנתון ולהגיב אליו מידית ובמלוא העוצמה. לנתח את הדמות הפיקטיבית מכל זווית בכובד ראש מוגזם, כאילו שבלי להבין בדיוק מי היא, ומה צרכיה ולא נוכל להבין מהלכים בסיסיים בכלכלה ולא להכיר טוב יותר את שר האוצר החדש.
הפורמט החדשני הזה מספק יתרונות ברורים לשר המתבטא, אך מתגלות בו גם נקודות תורפה רציניות. לא בכדי, מאה שנות עיתונות מודרנית יצרו כלים מורכבים, ששירתו לא רע את שני הצדדים. הדלפה, כמו ציטוט מקורבים, היא הכרזה ברורה למדי, ועם זאת משרה עמימות מסוימת, המותירה פתח בו ניתן לחזור ממנה או לתקנה, להכחיש אותה או לשלול אותה בטענה שהוצאה מהקשרה. הכרזה ישירה נותרת במרחב העוין ללא כל כסות, חשופה לביקורת באופן שאינו מאפשר ליוצרה לסגת ממנה ללא פגע.
עיתונות חדשה אין כאן, זה ברור. האם זוהי פוליטיקה חדשה? עוד יתברר.
איפה השקיפות
עוד יתברר אם אכן נוצרת כאן מערכת יחסים חדשה בין הממשל לעיתונות, שתהיה מושא לחיקוי מצד בכירים נוספים במערכות השלטון, או ששר האוצר לפיד ינותב בסופו של דבר אל מערכות היחסים המוסדיות הקיימות מקדמת דנא בין האוצר לעיתונות הכלכלית.
האוצר הוא מערכת שהשקיפות בהתנהלותה נמוכה במיוחד. זאת, לא רק משום הנוחות שבחוסר שקיפות המאפיינת כל גורם שלטוני, אלא גם מפני שהאוצר הוא משרד שכל הרהור שעולה בו על שולחן הדיונים, עלול לעורר התנגדויות ולחצים – פוליטיים וכלכליים - שינטרלו את המשך פיתוח הרעיון. למעשה, כל התבטאות לא זהירה של בכירים באוצר, והשר בראשם, עלולה לטלטל את השווקים. עיתונאים ותיקים בוודאי זוכרים כי השקר הלבן היה כלי העבודה השימושי ביותר לשרי אוצר, בתקופות בהן שערי השקל הופחתו לעתים תכופות.
טלי עוז אלבו כותבת בפייסבוק ליאיר לפיד, 1.4.13 (צילום מסך)
ההתכתבות הישירה של שר האוצר הנכנס עם הציבור עוררה, כפי שהתברר, תגובות מידיות בשווקים הכלכליים. ביום בו השר לפיד הודיע (בפורמט העלום שהוגדר ב"כלכליסט" כ"הצהרה ששלח היום בדואר אלקטרוני"), כי יתנגד לעסקת מיזוג כי"ל ופוטאש הקנדית, הגיב שוק ההון מידית ומניית החברה האם, החברה לישראל, צנחה.
שיתוף הציבור בעמדות נציגיו בשלטון בנושאים שעל הפרק, הם דבר רצוי לכל הדעות. הגישה השקופה והישירה ראויה לעידוד ולשבח. השאלה היא אם הציבור ישותף גם בדיונים הפנימיים המתקיימים במפלגת יש עתיד, או שיהיה עליו להסתפק במידע המוזרק מעת לעת לתקשורת על ידי יו"ר המפלגה ומייסדה. עד כה קולו של לפיד הוא הקול הדומיננטי ולעתים היחיד שנשמע. הרושם הוא שגם בכירים אחרים בתנועה מתבטאים בתחומיהם על פי קו מתואם, באופן שלא יסגיר נקודות מחלוקת פנימית, אם כאלה אכן קיימות. ספק הוא, אם כל בכירי הסיעה החולשת על כמה מהמוסדות השלטוניים החשובים במדינה, יכולים לראות הכל עין בעין. האומנם יש סיכוי, שייחשף הדיון הפנימי בין שר האוצר לשר הרווחה או לשרת הבריאות בשאלות הנוגעות לתקציבי משרדיהם? מדיון כזה אפשר היה בוודאי ללמוד יותר על איכות ההחלטות ועל המגבלות שבתוכן הן מתקבלות.
מזריק ומצייץ
אם העיתונים דורשים שקיפות מנבחרי הציבור, מעניין לבדוק עד כמה שקופה היא המערכת העיתונאית. עורכי העיתונים, שארגוניהם אמורים להאיר כל פינה חשוכה במרחב השלטוני, מקפידים לשמור על מיסוך עמוק, כשמדובר בהם עצמם.
צרכני העיתונים יודעים מעט מאוד על אנשי הצללים שעורכים את עיתוניהם. היו אמנם כאלה שנחשפו בכתיבתם ולקחו חלק פעיל בשיח הציבורי (כמו חנה זמר או אמנון דנקנר שהלכו לעולמם), אבל רוב קברניטי העיתונות מיעטו להיחשף שלא לצורך, וברוב במקרים לא מצאו בכך צורך.
"ידיעות אחרונות" היה תמיד דוגמה מובהקת לעריכה שמאחורי הקלעים, אבל אין זה העיתון היחיד. ספק אם רבים יודעים למנות את עורכי העיתון של המדינה, שחלקם בעיצוב התרבות העיתונאית הישראלית הוא אדיר, ולתת בהם סימנים. מה היו ההבדלים בין משה ורדי לאלון שליו? בין שילה דה-בר לרון ירון? מהי תפישת עולמם? חלקם ישבו פה ושם בפאנלים לענייני עיתונות, כמה עלו מדי פעם לשידור, אבל קשה להגדיר זאת כחשיפה ממשית. ואם כך, אין להתפלא על שעורך "ישראל היום", עמוס רגב, חשוף לציבור פחות מראש המוסד.
עורך עיתון לא נבחר על ידי קוראיו וגם אינו מודח על ידם. עיתונות הדפוס הצמיחה דורות של עורכים שמחויבים לאיש אחד – הבוס הממנה. עורך עיתון יושב מאחורי דלתו הסגורה כדלת תא הטייס. רק יחידי סגולה זוכים לעבור את כל המסננות ולהציץ בנעשה מעבר למחיצה.
השינוי המתחולל במרחב התקשורתי יוצר בהדרגה איים של פתיחות, אבל נראה כי מוסדות העיתונות עצמם לא ממהרים להיפתח. עמוס שוקן ידוע כמו"ל שמתכתב עם קוראיו ומתראיין בכל כלי תקשורת; גיא רולניק, עורך "דה מרקר" וסגן המו"ל, מוביל אישית קמפיינים ומתבטא בהרחבה בעיתונו ובכל במת דיון; אלוף בן, עורך "הארץ" כותב מאמרים ומצייץ – אך אלה הם יוצאי הדופן.
כמה עורכים אכן סיגלו לעצמם שימוש בציוצים, אך זו רחוקה מלהיות תופעה משמעותית. אחרי שהתברר כי לאנס ארמסטרונג - גיבור שהקפיד לשמור על קשר רציף עם 70 מיליון מעריציו - הזריק לעצמו מיקרו-מנות של חומר אסור בעודו מצייץ מאחורי החלונות הכהים של האוטובוס הקבוצתי, אני מבין שגם על ציוצים כנים ועקביים קשה לסמוך.