שעות אחדות אחרי שאמנון דנקנר מת, התמלאו פיד הפייסבוק והטוויטר של לא מעט אנשים ברסיסי מידע על אודותיו: אנקדוטות חמודות, חוויות עבר משותפות, רשמים מכלי ראשון. כתבו אותם, ברוב המקרים, עיתונאים או עיתונאים לשעבר שעבדו תחתיו, עבור נמענים שלפחות בכמה מהמקרים אוחזים בעיסוק דומה, אם לא בזיקה זהה למנוח.

הקריאה המצטברת בכל ההווי המריר-מתוק הזה יצרה תחושה מוזרה: שטף כזה של סיפורים וציטוטים נדמה מוכר, אבל ממקום והקשר ספרותי אחרים. סייעה למוזרות ההערכה הזהירה הגורסת שספק אם היתה אי-פעם בהיסטוריה המקומית הקצרה של הרשתות החברתיות כאן התפוצצות בקנה מידה שכזה. לפרקים נדמה היה שכולם היו בניו.

יממה וחצי אחר-כך קיבץ כתב "העין השביעית" עידו קינן את הציטוטים יחדיו והעניק להם צורה מוכרת – זו של כתבת המגזין. תחושת המוכרוּת מצאה את מושאהּ. אבל למעשה, ובלי לגרוע מעבודתו של קינן, היתה זו כתבת מגזין כל העת; היא פשוט היתה מבוזרת.

המקרה של דנקנר נדמה במבט ראשון ייחודי, ואכן עומד מאחוריו צירוף נסיבות יוצא דופן: קומבינציה בין פרסונה קיצונית, יחס אישי-עד-כדי-התעמרות שנהג כנראה בכמה מעובדיו, מספרם הגדול של אלו ופיזורם הסטטיסטי הרחב כתוצאה מקריירה ארוכת שנים, ונטיית כל המעורבים כולם למלה הכתובה. הגורם האחרון הוא גם הסיבה לכך שהכתבה של קינן, או לחלופין זו המבוזרת ברשתות, היו שתיהן מצוינות: הן הביאו לידי ביטוי שלם את נטיית הז'אנר לשנינות, לברק, לטוויסט. כשהמרואיינים הם עיתונאים בעצמם, הסחורה מגיעה במידות המדויקות.

כך, בתמצית, התאפשרה לה כמעט מאליה הכנת כתבת מגזין מצוינת, מצוידת בכל הפיצ'רים הנחשקים – ציטוטים שנונים, אבחנות חריפות, סיפורים מתובלנים – ובמינימום השקעה. אבל האם המקרה הזה אכן ייחודי, כלומר אינו בהכרח מייצג? האם הוא מתחיל ונגמר במיליה סגור של עיתונאים החולקים חשבונות טוויטר ודפי פייסבוק? נדמה לי שאם מרחיקים מעט את נקודת המבט אפשר לעמוד בסיפור הזה על מבנה עקרוני – כזה המבשר שינוי נוסף בשרשרת הבלתי נגמרת של תמורות בעבודה העיתונאית. רק שהפעם, יש לקוות, לטובה.

אתחיל בפרוזאי. ציני ככל שזה עלול להישמע, ספק אם יש דבר שנוא יותר בעיני כתב ועורכו מאשר כתבות הספד: הן כמעט תמיד נופלות על שבת בבוקר. בנימה כוללת יותר – המדובר בטקסטים חלביים עם ערך עיתונאי דל-קלוריות שנקראים כרשימת מכולת של ציטוטים. נסו לעמוד על שלושה הבדלים עקרוניים בין ציטוט לציטוט, וקרוב לוודאי שתירדמו בדרך.

מידת ההשקעה בהכנתן, לעומת זאת, היא ביחס הפוך לאיכותן: ברוב המקרים תידרש התחנחנות כלפי אנשים שבדיוק איבדו את יקיריהם, או למצער החלפת רכילויות עם מי ששכלו את אויביהם. טוב על הלב אינה התחושה הראשונה הכרוכה בעבודה מהסוג הזה. והנה, הזמן פתר גם את זה. האם מכשיר טכנולוגי המייתר עבודה נלוזה – אם לא לקוראיה אז למבצעיה – אינו ממהותה של הקדמה? פייסבוק וטוויטר לכתבות ההספד הם, במובנים מסוימים, מה שפס הייצור לידיים העובדות.

אבל מובן שהיעלמותה של כתבת ההספד אינה הדבר החשוב, או המעניין, בסיפור. כתבת ההספד היא בסך-הכל סימפטום. היא מייצגת תחום שלם של פרקטיקות עיתונאיות שהרשת ייתרה. מהו? אם צריך לנסח קריטריון אחד שמרבית הפרקטיקות הגוססות נופלות תחתיו הוא יהיה זה: תיווך מידע גלוי. עד שלא היה פייסבוק, המידע "מה פלוני חושב על מותו של אלמוני" לא היה גלוי, אבל כעת הוא כן, ואין בכך שום רע. להפך. המציאות מתייצגת בכל רגע ורגע ברשתות החברתיות – אמנם בהתאם לקוד פנימי מסוים, אמנם בהתאם לנורמות מסוימות, אך בקנה מידה המדויק ביותר שהיה אי-פעם, אפילו אם אינו אחד לאחד – ואין מניעה לעשות בכך שימוש עיתונאי. רק חיסכון בכאב ראש.

אפשר ללכת אפילו רחוק יותר. גם בנוגע לסטטוס של יאיר לפיד על ריקי כהן מחדרה נטען שהוא מייתר את עבודת העיתונאי. האחרון, המדומיין, הלא היה צריך לראיין אותו, להקשות, "לשאול את השאלות". באמת? בואו נחשוב על הקונסטלציה הסבירה ביותר שבמסגרתה לפיד היה מתווך לעיתונות את משנתו על אודות ריקי כהן. זה בוודאי היה קורה בתנאים שלו – במקום שבחר, בזמן שבחר, ולאוזני העיתונאי שבחר. אמירות בנוסח "אם היה עומד מולו עיתונאי, היה מקשה עליו" הן מיתממות. במציאות התקשורתית הנוכחית רוב הסיכויים שאם היה חשש שהעיתונאי הלז יקשה, הוא לא היה שם מלכתחילה. הבנות מוקדמות מאחורי הקלעים נועדו בדיוק כדי למנוע מבוכות כאלה.

אז מה ההבדל בין סיטואציה כמו זו לבין כתיבת סטטוס בפייסבוק? למשל זה: שכאשר המתווך הוא עיתונאי היוצר מצג שווא שכוחו בסיטואציה שווה ערך לזה של לפיד, הקורא נותר מרומה. לכן המציאות החדשה מסירה מחיצות. היא מצמצמת למינימום הכרחי את מרחב אחורי הקלעים. באשר לדעותיהם, מחשבותיהם והגיגיהם הפרטיים של פוליטיקאים – אין שום בעיה שהם יתווכו ישירות לציבור, בתור המידע הגלוי והזמין שהם. וגם אם היתה בעיה, לא ממש היה מה לעשות עם זה.

האופק החיובי של העיתונות טמון בהתאמה סינכרונית בינה לבין מציאות הרשתות החברתיות. דעות, מחשבות והגיגים זה יפה, אבל לא הכל, אפילו לא הכי חשוב, ובזמינותו של המידע הגלוי יש דווקא כדי לחדד את הפרקטיקות שהן כן ממהותה של העיתונות; אלו שנמצאות מעבר לו. לשם המחשה: יש הרבה אנשים שישמחו לספר על הסטייק שתקעו יחד עם אמנון דנקנר, והסיפורים של כולם ייצרו כאמור שלם העולה על סך חלקיו, אבל מי האיש שיחשוף את כתבי היד שייתכן שהותיר אחרי מותו, או לחלופין יחבר רשימה מתוחקרת היטב וכתובה לעילא על השתנות סגנון כתיבתו לאורך השנים? אם התשובה היא "הבלוגר X" אזי מקומו בעיתונות, בדיוק כשם שהתייתר מקומם של כל הכתבים הפוליטיים הכותבים מפיו של לפיד.

אין ספק שבסופו של התהליך הזה ממדיה הפיזיים של העיתונות יקטנו, אבל בתמורה מהותה הפנימית תתחדד, וזה בדיוק הדבר הדרוש לשרידותה. אם תיחשף מהות כזאת, מובחנת, יגדל הסיכוי שיימצא המודל הכלכלי שיהלום אותה.