האם לאחר 14 חודשים בתפקיד לרמטכ"ל אייל זמיר נפל האסימון? בנאום שנשא השבוע בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, בעלי דרגות אלוף משנה ומעלה – הוכיח זמיר את הקצינים שהוא מפקד עליהם בשל השבר הערכי בצבא. אך אפשר שיותר שהוא מכה על חטא, דבריו מבטאים בעצם הרמת ידיים וייאוש.
הרמטכ"ל ביקר את התרופפות המשמעת בצה"ל ואת הפוליטיזציה שפושה בצבא, יצא חוצץ נגד תופעות הביזה, שנחשפו השבוע על-ידי יניב קובוביץ ב"הארץ", והזכיר את ההתדרדרות המוסרית, הזלזול וההתעלמות מהקוד אתי וממסמך "רוח צה"ל".
שני המסמכים הללו מדברים גבוהה גבוהה על "ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו" ומדגישים את הצורך במשמעת. "החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו על פי הפקודות ועל פי רוחן", נכתב שם, ו"החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל".
זמיר חזר במילותיו שלו על רוח הדברים, המדגישים את מושג "טוהר הנשק" שכבר מזמן היה בצה"ל לקלישאה עמומה. "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בכבודם, וברכושם".
וגם: "החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל". "צה"ל הוא צבא עם ערכים", נאם זמיר, "האירועים הלא-ערכיים שראינו הם תוצר של תקופה ארוכה ומורכבת, אך אין בכך כדי להצדיקם. אסור לנו להתפשר על ערכינו. התפשטות נורמטיבית עלולה להיות מסוכנת לא פחות מהאיומים המבצעיים".
ועוד אמר הרמטכ"ל: "תופעת הביזה, אם קיימת, היא בזויה ועלולה להכתים את צה"ל כולו. אם והיו אירועים כאלה אנחנו נחקור אותם. לא נעבור על כך על סדר היום". התופעה, כאמור, קיימת גם קיימת, אבל אפילו בנאום התוכחה שלו, מפקד הצבא לא מסוגל להודות בכך.
בהמשך דבריו גינה זמיר את השימוש של החיילים ברשתות החברתיות לקידום מסרים פוליטיים: "משרתי צה"ל בסדיר ובמילואים לא ישתמשו ברשתות החברתיות ככלי להפצת מסרים שנויים במחלוקת ולקידום עצמי". " לא נאפשר שיח פוליטי בשורותינו", קבע.
אכן מילים כדורבנות. אבל אדוני הרמטכ"ל, עכשיו באים? כעת אתה מתלונן על ההפקרות והעדר המשמעת בצה"ל? מאז שנכנסת לתפקידך שתקת - או העלמת עין מהפרת הפקודות שאתה עצמך נתת.
לא רק הרמטכ"ל מוותר לעצמו, גם חלק מהפרשנים מעניקים לו "הנחת סלב" מאז שהחל לכהן בתפקידו. הם מדגישים כי הרמטכ"ל "בוחר את הקרבות שלו", וכי הוא מתעלם מרוב התופעות הקשורות להידרדרות הצבא משום שהוא נתון להתקפות בישיבות הקבינט מצד שרי ממשלת נתניהו - בן-גביר, משום שהוא טרוד במאבקי כוח וכיפופי ידיים מצד האיש שנתניהו מינה לשר הביטחון, ובשל מצב המלחמה הבלתי נגמר.
רוצה לומר, יש לו סדרי עדיפויות. יש דברים חשובים ויש חשובים פחות.
זהו הסבר שיש לדחות על הסף. חובת הרמטכ"ל לטפל בכל תופעה הראויה לגינוי, קלה כבחמורה. גם בעת מלחמה, וגם בעת חוסר יציבות פוליטי. למעשה, החובה הזו רק נעשית קריטית וחשובה יותר בעת כזו.
ביטוי לגישתו הרופסת של זמיר ניתן היה לשמוע ממנו בסיפור הקטן שסיפר על סיור שערך בלבנון, שבו נתקל בטנקיסט שעל מדיו התנוסס הפאוץ' עם הכיתוב "משיח". טלאי שהפך סמל לשיח הנקמה שמשחית את צה"ל ואת החברה הישראלית.
בנאומו הדגיש זמיר כי "זהו קו אדום שאין לחצותו והעוברים עליו יטופלו משמעתית. המדים שאנו לובשים הם סמל למקום בו אנו משרתים ולערכינו - אל לנו להשתמש בהם ללא אחריות". אבל בפועל, הרמטכ"ל פנה לחייל ואמר לו "חייל שפר הופעתך".
הביטוי הזה היה שגור בשלושת העשורים הראשונים של המדינה. מפקדים אמרו זאת לפקודיהם וכתובות בנוסח זה התנוססו בבסיסי הצבא. מדובר בסיסמה הקשורה לצחצוח נעליים, לא לטרור יהודי. אני יכול רק לשער כיצד היו מגיבים מפקדים כמו גורודיש או רפול, שפעלו נמרצות לשרש את תופעות הזלזול בפקודות צה"ל. הם לא היססו לשלוח לכלא חיילים בגלל שהתרשלו בלבושם.
וכאן כלל לא מדובר בסוגיה של לבוש רשלני. סמל "משיח" או סמלי גולגלות על המדים אינם רק הפרה של קוד הלבוש הצה"לי, הן אמירה פוליטית מובהקת וכזו המנוגדת באופן ישיר לא רק לערכים אנושיים בסיסיים אלא גם לקוד האתי והמקצועי של הצבא הישראלי.
כשלים וליקויים כאלה, שאחד החמורים שבהם הוא העלמת העין של הצבא והעמידה מנגד של חיילים מול הטרור המתנחלי היהודי – לא התחילו עם מינויו של זמיר. הם הופיעו גם בזמן כהונתם של קודמיו הרצי הלוי ואביב כוכבי, ופה ושם אף קודם לכן.
אם נוסיף לכך את טיוח התחקירים על תאונות בצבא, נראה שמדובר במגמה עמוקה ומושרשת היטב, שמצביעה על תרבות צבאית קלוקלת, שקשה כבר להיפטר ממנה.
הסכנה הגדולה הרובצת לפתחו של צה"ל היא שהוא מתפורר מבפנים, וחלק ממשרתיו, במילואים ובסדיר, פועלים כמיליציות חמושות. לפני עשור השתמש שר הביטחון משה יעלון בביטוי "כנופיות" כששאל מעל בימת הכנסת "איזה צבא אנו רוצים?".
האופן בו מתמודד הצבא עם גיוס החרדים (אלו שניאותים לכך) הוא עוד צעד מסוכן בכיוון הפיכתו של הצבא למיליציה. במקום להתאים את המתגייסים החדשים לצבא, כפי שנעשה עם כל מתגייס אחר, מתאים הצבא את עצמו למתגייסים. במקום להנחיל להם את הנורמות והערכים שלו, או לפחות אלו שהוא מתיימר להם, הוא מקבל את אלו שלהם - ואף מתחיל לכפות אותם על המתגייסים האחרים, כמו הדרת חיילות למשל.
תהא זו טעות לחשוב שניתן להפריד בין בעיות המשמעת של הצבא והרמיסה של הקודים האתיים והערכיים שלו, לבין תפקודו בשדה הקרב. צבא לא ממושמע שמתדרדר להתנהלות נוסח כנופיות, יהפוך לצבא מושחת ולא יעיל, אולי דומה לחלק מהצבאות שצה"ל נלחם בהם בעבר. יתכן שהד לתוצאה הזו ראינו במספר הגדול של נפגעים מאש כוחותינו במהלך המלחמה ברצועת עזה.
הניסיון של זמיר לתקן מגיע באיחור גדול. יש לקוות כי יפעל עכשיו בעוצמה כפולה ומכופלת, כדי לכפר על אוזלת היד הפחדנית שהפגין עד כה. אולם הצבא לא יוכל לתקן את עצמו בעצמו, ולו מהסיבה שהוא בבואה של החברה. צה"ל התגאה תמיד שהוא צבא העם. כשהעם, ובמיוחד ממשלתו, הוא אלים, מפר חוק, מקוטב ומפולג, כך גם נראה צה"ל.