בבחירות הקרובות לא נוכל להמשיך להתנהל כאילו דבר לא השתנה. כללי המשחק הישנים של הזירה התקשורתית נולדו לעולם שכבר איננו קיים. בעבר אפשר היה להתווכח על פרשנויות, על סדרי עדיפויות ועל אידאולוגיה, אך היה בסיס משותף אחד של עובדות. כפי שניסח זאת הסנאטור האמריקאי פטריק מוינהן: לכל אחד מותרות הדעות שלו, אך לא העובדות שלו. העידן הזה הסתיים.

אנו חיים כיום במציאות שבה פוליטיקאים ואנשי ציבור לא רק מציעים פרשנות שונה לאותן עובדות, אלא מנכסים לעצמם עובדות חלופיות. הביטוי "עובדות אלטרנטיביות" שטבעה קליאן קונוויי, מנהלת הקמפיין של טראמפ, כדי להגן על שקר שאמר דובר הבית הלבן, לא היה פליטת פה מקרית אלא סימן דרך. במקום ויכוח על משמעות המציאות, מתנהל ויכוח על עצם קיומה.

כאן נכנסת לתמונה העיתונות. במשך שנים חונכו עיתונאים להיות הוגנים, לתת לכל צד לדבר, לא להפריע ולא להיראות שיפוטיים. זו נורמה מקצועית ראויה כל עוד יש הסכמה בסיסית על העובדות. אך מה קורה כאשר המרואיין אינו מציע פרשנות אחרת לאמת מוסכמת אלא כופר בעצם קיומה של המציאות?

הריאיון שערכה השבוע מאיה ראכלין בכאן 11 עם השר אלי כהן ממחיש היטב את הבעיה. כאשר ביקשה את תגובתו לפוסט קונספירטיבי ששיתף בנימין נתניהו המקדם את הקונספירציה השקרית של "בוגדים מבפנים", כהן טען תחילה שלא קרא את הפוסט. כשעומַת עם תוכנו, בחר לטעון כי ראכלין "אינה דבקה בעובדות".

במקום לעצור אותו במקום, לדרוש שיחזור בו, ולהבהיר לצופים שמדובר בשקר מתועד שאין עליו מחלוקת – הריאיון נמשך. כך נוצר מסגור מטעה של "עימות בין גרסאות": גרסת העיתונאית מול גרסת השר. רק בהמשך הוצגו העובדות המפריכות את דבריו. בינתיים כבר נוצר הרושם השגוי שמדובר במחלוקת לגיטימית בין שתי אמיתות. זה בדיוק האפקט שפוליטיקאים רבים מבקשים לייצר: להפוך שקר מופרך לעוד נרטיב לגיטימי בשוק הדעות.

במציאות כזו, ניטרליות פרוצדורלית חדלה להיות הוגנות והופכת לויתור. כאשר מרואיין מכחיש עובדה מתועדת, חובתו המקצועית של העיתונאי אינה לאפשר לו לפרוש את טיעוניו, אלא לעצור מיד, להבהיר כי מדובר בטענה שקרית, ולהציג לצופים את התשתית העובדתית.

רק לאחר קביעה ברורה של העובדות ניתן לקיים דיון על פרשנות, כוונות ועמדות. אם הפוליטיקאי מסרב לקבל את התשתית העובדתית הבסיסית, המשך הראיון במתכונתו הרגילה אינו משרת את הציבור אלא את הפייק. במקרה כזה הצעד האחראי הוא לעצור את השיחה.

אין מדובר בשאלה של נימוסים והליכות אלא בשאלת יסוד דמוקרטית. דיון ציבורי מתפקד רק אם קיימת קרקע משותפת של מציאות. כאשר העיתונות מציגה שקר ועובדה כשני צדדים שווי ערך, היא תורמת לשחיקת הקרקע הזאת, גם אם לא במתכוון. לא משום שהיא מוטה פוליטית, אלא משום שהיא נאמנה להרגלים מקצועיים שנוצרו בעולם שבו עצם קיומה של מציאות מוסכמת לא הוטל בספק.

הבחירות הקרובות ייערכו במציאות רוויה בדיסאינפורמציה, קליפים קצרים מנותקי הקשר, בוטים ודיפ פייקים. בתנאים אלה תפקידה הראשוני של עיתונות חופשית אינו לאזן בין עמדות אלא לעגן את הדיון במציאות. להבהיר מה נכון, מה שקרי ומה שנוי במחלוקת. רק לאחר מכן ניתן לקיים ויכוח פוליטי לגיטימי.

כדי לאפשר זאת הלכה למעשה, יש מקום לשינוי מוסדי ולא רק תודעתי. בכל גוף תקשורתי צריכה לפעול חטיבת בדיקת עובדות קבועה, שתורכב ממידענים ואנשי תחקיר שתפקידם ללוות ראיונות ושידורים חיים בזמן אמת. מידע רלוונטי יועבר למראיינים באוזנייה או יוצף על המסך לצופים בעת הצורך.

הטמעה של נהלי עבודה כאלה לא רק תחזק את העיתונאים בהתמודדות הסיזיפית שלהם מול פוליטיקאים מיומנים ומניפולטיביים, אלא גם תיצור אפקט מצנן. פוליטיקאים כמו אלי כהן יהיו הרבה יותר זהירים בדבריהם, אם ידעו שהשקר שלהם ייחשף בזמן אמת מול כל הצופים, ושהריאיון לא יימשך כל עוד הם לא יכירו בעובדות.

הדבר כמובן דורש שינוי בנורמות עיתונאיות. פחות ראיונות שבהם פוליטיקאים מקבלים במה חופשית לנרטיבים כוזבים, יותר עצירות בזמן אמת. פחות מסגור של הוא אמר והיא אמרה, יותר קביעה ברורה של עובדות. פחות חשש מלהיתפס כלא הוגנים, ויותר מחויבות למהות ההוגנות המקצועית, נאמנות לאמת.

בעולם שבו האמת עומדת למשפט, ניטרליות איננה עמדה אמצעית אלא בחירה בצד. אם העיתונות לא תעדכן את כללי המשחק שלה, היא תמשיך לשחק לפי כללים שנכתבו לעולם שכבר איננו קיים.

פרופ' ישראל ויסמל-מנור חוקר ומלמד דיסאינפורמציה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה