בספרו "מלחמת אחים: איך האחדות מפרקת אותנו מבפנים" (הוצאת קו האופק - ארון הספרים הישראלי, 2025), מצביע אסף שרון בלשון קולחת ורהוטה על הסכנות הצפונות לדמותה של החברה והמדינה בעקבות היענותו של השמאל-מרכז לקריאות האחדות המניפולטיביות של הימין.

ביד אומן הוא מסיר את המסווה שעטו על פניהם כוהני האחדות מהימין ומגלה כי כוונותיהם האמיתיות אינן חיפוש אחר המשותף, ובוודאי שלא אחר המאחד והמגשר. נהפוך הוא. קריאתם לאחדות נועדה להכשיר את דרכם, לטשטש את מעשיהם המפלגים ולהרדים את יריביהם הפוליטיים תוך כדי חתירה עיקשת למימוש משנתם הפוליטית, שעיקרה ביטול הדמוקרטיה הליברלית.

דומני כי ניתן לזהות שני צירים העוברים לאורך הספר, המעגנים במידה רבה את טענות הכותב. האחד הוא הציר הרעיוני. בצדק מציין שרון כי השאיפה ל"אחדות", שמלווה את השיח הפוליטי בישראל, יונקת מטראומה שתולה את חורבן בית שני ב"שנאת חינם".

אולם, בצד אגדת קמצא ובר-קמצא מזכיר שרון את דברי רבי חנינא בר-חמא במסכת שבת שטען כי "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". דהיינו, לא חילוקי דעות ולא "העדר אחדות" גרמו לחורבן אלא דווקא השתיקה לנוכח גילויים של קנאות דתית ובריונות פוליטית.

האחר הוא הציר ההיסטורי. לשיטתו של שרון רצח רבין מסמן קו גבול היסטורי של השיח הפוליטי בישראל. דווקא הנקודה שביטאה יותר מכל את השפל המוסרי של הימין הקלריקלי, שמיהר לאחוז בקרנות ה"אחדות", סימנה את התחזקות כוחו ואת ערעור ביטחונו העצמי של השמאל-מרכז.

מבע לדרכו המתעתעת של הימין, ולשימושו המניפולטיבי במושג "האחדות" בימים שלאחר רצח רבין ביטא ישראל הראל, שבמקום לקרוא לחשבון נפש במחנה המתנחלים הפנה דרישה דווקא לשמעון פרס, שנצטווה על-ידו לחתור ל"אחדות", שמשמעותה המעשית - התעלמות מכל השיח המפלג והמסית שקדם לרצח והקיף את מחנה הימין כולו.

ואכן, פרדוקסלי ככל שהדבר יהיה, במקום להוקיע את הימין ולהצביע על הסכנה הגלומה בדרכו, קל וחומר להוכיח את הצביעות הטמונה בקריאת מנהיגיו לאחדות, בחר פרס להיענות לקריאתו. בכך לא רק חטא להיסטוריה והעניק הכשר ליריביו הפוליטיים, אלא בעיקר סלל את דרכם לשלטון.

תמונת ראי לשיח האחדות שהוביל הימין בתקופה שלאחר רצח רבין מזהה שרון בימים שלאחר אירועי ה-7 באוקטובר. בשני המקרים - אסון לאומי שהיה אמור להוביל לקריסת הימין המשיחי והפופוליסטי, הפך באופן אירוני-טרגי דווקא אמצעי לביצור שלטונו. היענותו של השמאל-מרכז לקריאות הימין לאחדות - שנשמעו דווקא לאחר אירועים שהעידו על דרכו ההרסנית - היא הסכנה האמיתית שמזהה שרון לחוסנה של המדינה ולדמותה של החברה בישראל.

מתוך הבנה עמוקה למקורות הרעיוניים המדריכים, בפועל, את השיח הפוליטי בישראל, מתרכז שרון בציונות הדתית, שמשנתה התיאו-פוליטית, המבקשת לכונן מדינת הלכה-משיחית והמקדשת את שלמות הארץ, עומדת בניגוד קוטבי לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

ואכן, הקריאה לאחדות בימים שלאחר ה-7 באוקטובר באה מאותם חוגים שהטיפו לאחדות לאחר רצח רבין; דמיון לקריאתו של ישראל הראל נמצא בפוסט שכתב עמית סגל, מראשי המדברים בחוגי המתנחלים, שבו טען כי "כולנו אשמים במחדל"; לדידו אין אבק אשמה בשיח המפלג שבא מימין, לא בפגיעה במפגינים משמאל ובוודאי שלא בניסיון לעוות את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא אך ורק בכך ש"שכחנו להיות אחים". זה לא ימנע ממנו, לאחר התאוששות הימין, לתלות את האשם ב"אנשי קפלן".

ברב-שיח שהתקיים במעלות בשנת 1981 התייחס ישעיהו ליבוביץ למושג "מלחמת אחים": "אין בינינו הסכמה על משמעות הציונות ולא על ערכים", פתח ליבוביץ את דבריו והדגיש כי במסגרת המאבק בין הדוגלים בערכים שונים, "תיתכן מלחמת אחים, ואפילו רצויה מלחמת אחים, כפי שהייתה בהיסטוריה של עמים אחרים במסגרת עצמאותם הלאומית ובמסגרת מדינתם".

בנימין נתניהו נואם באירוע לזכר יצחק רבין. 28.12.12 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

טענתו המרכזית של שרון, אותה הוא מוכיח באותות ובמופתים, היא כי הפחד שאחז בשמאל-מרכז מפני מאבק נוקב על ערכים והיענותו לקריאה המזויפת לאחדות, המטשטשת את התהום העמוקה בין חסידי מדינת ההלכה המשיחית-קסנופובית לבין אלו המבקשים לעצב את ישראל כדמוקרטיה ליברלית-מערבית ומתקדמת, היא הסכנה האמיתית לעתיד המדינה ולחוסנה של החברה בישראל.

בהבזק של גאונות הגדיר יוסי שריד את תופעת מפלגות המרכז כ"חור שחור" שבולע לתוכו את כל האידיאולוגיות והערכים. הוכחה מאלפת לנכונות הגדרתו של שריד נמצא בדרכם, ובעיקר בדמותם, של הפוליטיקאים מהשמאל-מרכז. במקום לנהל דיון אמיתי על מהות, על ערכים ברורים, ובוודאי לקבוע גבול המדיר כל שיח אלים, גזעני ומפלג וכזה המאיים על שלטון החוק, הם בוחרים לגשר ולפשר, משל הייתה המחלוקת עניין של נימוסים והליכות ולא של עקרונות יסוד.

הוכחה ניצחת לדיוק בניתוח של שרון נראה בברור באותות המבשרים לאופייה הצפוי של מערכת הבחירות הקרובה. בצד ביזויים וחסימת דרכם של אלו המשמיעים דברי ביקורת על דרכה של הממשלה הנוכחית, בידי עבריינים החוסים בצל פוליטיקאים מימין, שוב נשמעות קריאות מצד אנשים מסוגם של בני גנץ וחילי טרופר ל"אחדות".

היענות לקריאה לאחדות, בצד גינוי ל"קיצוניים משני הצדדים", היא עדות ברורה לא רק לאפסותם של מנהיגי השמאל-מרכז ולאובדן דרכם אלא בעיקר לצורך הדחוף של המחנה במנהיגות בעלת חוט שדרה מוסרי ורעיוני. כל עוד לא יעמיד המחנה הליברלי מנהיג ראוי, בעל אומץ לב ציבורי, חדור אמונה בצדקת הדרך ונכון למאבק על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, נידונה ישראל להתפלש במי האפסיים של הימין הסהרורי.