הריאיון הארוך שקיים עמרי אסנהיים עם אלי פלדשטיין, דוברו הצבאי לשעבר של נתניהו ונאשם בפלילים בפרשיות הלשכה (ושודר בשלושה פרקים בכאן 11 בחודש הקודם), משול בעיני לסחיטת לימון עד תומו, כולל הקליפה, תוך כדי חיתוך בצל לחתיכות קטנות על מנת לנסות ולפרוט על בלוטות הרגש של הצופים.
אך ראשית, הוא מעורר שאלות על אתיקה עיתונאית ושקיפות. אסנהיים הצהיר במהלך הראיון כי הוא מכיר את פלדשטיין כבר שנים ומיודד עמו, כשהוא סבור כנראה כי די בכך כדי לצאת ידי חובת הגילוי הנאות. אבל האם מלכתחילה חבר יכול לראיין את חברו בתוכנית חדשות בערוץ ציבורי בנושא כה חשוב? האם הוא יכול לעשות זאת ללא מורא ומשוא פנים? בפועל, התוצאה לא היתה משביעת רצון. גם אם פה ושם הקשה בשאלות על פלדשטיין, הריאיון היה רך, מלטף ומאוד אוהד.
דקות מסך ארוכות הוקדשו לבית הגידול החרדי של פלדשטיין, כולל ציון של העובדה כי שירת בצבא. מילא שפעם הגאווה היתה על שירות בחילות השדה ויחידות קרביות, לא בדובר צה"ל, אבל נראה שכעת אם בן הציבור החרדי מואיל לציית לחוק ולהתגייס - יש להודות לו על כך.
אסנהיים הניח לפלדשטיין להציג מצג של מתייסר, להתפלפל ולהתחמק מלספר את כל האמת. זאת למרות שמה שמונח על הכף הוא הרה משמעות: פלדשטיין נאשם בשתי פרשיות ביטחוניות חמורות: ה"בילד" ו"קטארגייט".
פלדשטיין עבד עם יונתן אוריך וישראל איינהורן, ששירתו תמורת בצע כסף את קטאר כדי להלבין את פשעיה ולבנות עבורה תדמית חיובית, גם אחרי שפרצה המלחמה וגם תוך סיכון הסכם השלום עם מצרים.
איינהורן, שהיגר לסרביה ומסרב לחזור לישראל, הוא מומחה לספינים ומניפולציות שהיה הקמפיינר של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות. אוריך הוא דוברו ויועצו הקרוב של נתניהו, הלוחש על אוזנו והמוציא ומביא בלשכתו. ראוי לציין כי גם בכירים לשעבר במערכת הביטחון ובהם האלוף פולי מרדכי, אנשי המוסד ואמ"ן לשעבר ובהם דוד סאיג, ש' ואחרים, שירתו במסירות את קטאר תמורת מלוא החופן דולרים.
הפרשה השנייה שבה מעורב פלדשטיין היא ההדלפה האסורה והמסולפת לעיתון הגרמני "בילד" של מסמך שנגנב מצה"ל. המדליפים הציגו את המסמך ככזה שנכתב בידי מנהיג חמאס בעזה יחיא סינואר, ולכאורה שיקף את האסטרטגיה של הארגון להתנגד לעסקת חטופים. בדיעבד התברר כי מדובר במסמך המלצות של קצין בדרג ביניים בחמאס, שרק הציג הצעות טקטיות ללוחמת תודעה נגד ישראל.
ההדלפה באה לעולם לאחר שהחמאס רצח שישה חטופים במנהרות ברצועה לאחר שכוחות צה"ל התקרבו למקום. הזעם הציבורי על נתניהו וממשלתו בשל הפקרת החטופים גאה, ושוב המונים יצאו לרחובות. נתניהו, שחשש שהמחאה תתפשט ועלולה למוטט את הקואליציה שלו, השתמש בפרסום המסולף על-מנת ליצור נרטיב כוזב לפיו חמאס הוא הסרבן המתנגד לעסקה.
את המסמך קיבל פלדשטיין מארי רוזנפלד, נגד מילואים במחלקת בטחון מידע (מחב"ם) של צה"ל שגנב אותו ממחשבי היחידה. פלדשטיין ניסה להביא את המסמך לפרסום בישראל אך הצנזורה מנעה זאת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה וחשיפת מקורות מודיעיניים. בלשכת נתניהו החליטו לעקוף את הצנזורה ולהדליף את המסמך, באופן מסולף, לכלי תקשורת זר, בהנחה מושכלת שהמידע ימוחזר לכלי התקשורת בישראל. בקנוניה היה מעורב גם ישראל איינהורן, שהכיר את אנשי ה"בילד" ותיווך ביניהם לפלדשטיין.
פלדשטיין טען בחקירתו, וגם בראיון, כי העביר את המסמך לאוריך. אוריך הכחיש את הטענה, למרות שפלדשטיין הציג את חילופי המסרונים בווטסאפ שבהם כתב אוריך בין היתר כי "הבוס מרוצה". הבוס הוא כמובן נתניהו. אגב, לא מיותר לשאול גם אם המזכיר הצבאי רומן גופמן היה מודע למסמך הגנוב. אחרי הכל, מסמכים צבאיים אמורים לנחות על שולחנו. גופמן, כזכור, מועמד לראשות המוסד.
רוב טענותיו וסיפוריו של פלדשטיין כבר סופרו בתקשורת, עוד קודם לראיון, וזאת על סמך הדלפות מחקירתו בשב"כ ובמשטרה. ובכל זאת, מגודש המלל של פלדשטיין אפשר לזקק כמה מסקנות חשובות. הראשונה היא המודעות המלאה של נתניהו לעבירות הפליליות. השנייה היא המעורבות העמוקה של אוריך בפרשיות המלוכלכות בלשכת ראש הממשלה. השלישית היא שבפעם הראשונה פלדשטיין קושר את צחי ברוורמן, ראש הסגל בלשכת נתניהו, לפרשיות, ומחשיד אותו בשיבוש חקירה.
פלדשטיין טען כי ברוורמן הזעיק אותו לאחר חצות לחניון תת קרקעי אפלולי במתחם הקריה, ליד משרד הביטחון והמטה הכללי. שם, לטענת פלדשטיין, שאל אותו ברוורמן מה הוא יודע על חקירה שמתנהלת על הדלפת מסמך מצה"ל, והקריא לו שמות של חמישה אנשים ובהם ככל הנראה רוזנפלד.
ברוורמן, שמונה בינתיים לתפקיד הנחשק של שגריר ישראל בלונדון, מכחיש את הטענות נגדו וכבר נחקר באזהרה במשטרה. אמינותו שואפת לאפס: בעבר האשים אותו המזכיר הצבאי של נתניהו, האלוף אבי גיל, בזיוף מועדי הדיווח על פלישת חמאס לישראל ב-7.10. האם מינויו של ברוורמן לשגריר הוא מתת, כדי שלא ידבר ויפליל את הבוס? אם יפתח את חרצובות לשונו, כנראה שהבוס באמת לא יהיה מרוצה.
העניין הנוסף שעולה מן הריאיון הוא שחוקרי השב"כ – וזה קרה בעידן רונן בר – התרשלו בעבודתם. הם לא מיצו את החקירה נגד פלדשטיין והסתפקו בהודאותיו החלקיות ובראיות שמאפשרות להעמידו לדין.
התחושה היא שהם חששו לזמן את נתניהו או בכירים נוספים בלשכה למתן עדות. אפשר שבר, וגם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, אמרו לעצמם כי יש גבול גם ליכולתם להמשיך ולנבור במעלליו המושחתים של נתניהו, במיוחד מול מכונת הרעל המשתלחת בהם ללא הרף.
פלדשטיין המתקרבן, אסור לרגע לשכוח, הוא בשר מבשרה של המכונה שמפעיל בנימין נתניהו, יחד עם שאר המשרתים בלשכה, מאוריך וברוורמן ועד טופז לוק, עופר גולן וגיא לוי.
מה שהאינטרס הציבורי דורש הוא להמשיך בחקירה על טענותיו של פלדשטיין. לא רק נגד ברוורמן אלא גם נגד נתניהו עצמו. אך מי אמור לבצע אותה? השב"כ? ראש השב"כ דוד זיני מנוע מלטפל בחקירות קאטרגייט בגלל ניגוד העניינים שלו. המשטרה? משטרת בן גביר? האם נותרו עוד אנשי משטרה ישרי דרך, מקצועיים, שאינם מלחכי פנכתו וחנפניו של השר לביטחון פנים, שמוכנים להסתכן כדי למלא את תפקידם?