ביום רביעי האחרון, בבוקרו המאוחר של היום, עצר העולם לעשר שניות ונולדה קביעה פילוסופית שגם אם אינה מבשרת על עידן חדש במחשבה האנושית, היא לפחות סממן מובהק של התבונה השלטת הנוכחית. היה זה במהלך חלקו הראשון של דיון המבוא השלישי בחוק התקשורת (שידורים) החדש, שהביא עלינו השר ד"ר שלמה קרעי. האחראית לקביעה היתה לא אחרת מיושבת ראש הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך הדיון בחוק, חברת הכנסת גלית דיסטל, שכך הכריזה: "העמדה שלי היא מאוד דטרמיניסטית בעניין הזה. אני חוזרת על זה כל הזמן. אנחנו עומדים בעידן פוסט מודרני שבו אין אמת ואין דרך לאכוף את האמת".
המשפט של ח"כ דיסטל (להלן "הקביעה הדיסטלית"), מרשים בפשטותו ושקול לפטיש פילוסופי שיושבת הראש מניפה באון, תוך שהעולם כולו נדמה לה כמסמר. שלוש קביעות קצרות, כולן דרמטיות, כולן מוחלטות, כולן נהנות מהרמוניה נדירה: הן סותרות לא רק זו את זו אלא גם את עצמן, וטבולות בבורות שהיתה מעוררת מבוכה עמוקה אצל אדם פשוט יותר.
אמנם ההצהרה על דטרמיניזם מעוררת חשד רטורי: מי שמכריז על עצמו כדטרמיניסט עושה זאת, איכשהו, מבחירה חופשית לגמרי. דטרמיניזם הוא עמדה מטפיזית מורכבת, לא סיסמת פתיחה לדיון רגולטורי. כשיו"ר ועדה פרלמנטרית מאמצת דטרמיניזם כעמדת מוצא, היא למעשה אומרת כי הדיון נגמר עוד לפני שהתחיל, ובקיצור - מיותר. עמדה פילוסופית לגיטימית, אבל בסיס אבסורדי לעבודת חקיקה. הדבר דומה לוועדת הכספים שתכריז שאין ערך לכסף לפני שתחל דיון בהקצאתו. לא רק אבסורדי, גם מושחת: אם הכל נקבע מראש ולכללים, לניסיון המקצועי ולהיגיון אין משמעות, למה לא לחלק את הכסף למקורבים?
אפשר להתעכב גם על התיבה השניה בקביעה הדיסטלית: "עידן פוסט-מודרני שבו אין אמת”. כאן הפיתוי כבר גדול מדי, כי אם אכן אין אמת, אז גם הטענה ש"אין אמת" אינה אמת. זהו פרדוקס בסיסי שלא צריך לחכות ללימודי שנה א’ בפילוסופיה כדי להכיר אותו, ניתן להסתפק בשיעור הבעה בכיתה ד'. פוסט-מודרניזם הוא מושג רחב, שחוגים ריאקציונריים אוהבים לעשות ממנו בובת וודו, אבל כשיטה פילוסופית לא ביטל את מושג האמת אלא ערער על מונופולים של אמת ועל יחסי כוח שמתחזים לנייטרליות. הפיכת הרעיון הזה ל"אין אמת כלל" משולה לקביעה כי קאנט אמר ש"אין שולחנות".
אלעד זמיר, ראש המטה של שר התקשורת שלמה קרעי, לוחש על אוזנה של יו"ר "ועדת התקשורת" ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. מימין: מנכ"ל משרד התקשורת אלעד מקדסי ושר התקשורת שלמה קרעי; ישיבת ועדת התקשורת, 8.12.25 (צילום מתוך שידורי הוועדה)
גם האגף השלישי בקביעה הדיסטלית עומד למבחן: "אין דרך לאכוף את האמת". כאן אנחנו כבר לא בפילוסופיה תיאורטית אלא בקומבינטוריקה יישומית הניצבת בלב הדיון הרגולטורי. רגולציית תקשורת בעולם המושגים הדמוקרטי, מעולם לא ביקשה לאכוף אמת מטפיזית. היא ביקשה לאכוף מבנים ונהלים של אמת: בדיקת עובדות, שקיפות, זכות תגובה, הבחנה בין עובדה לדעה, אחריות מוסדית, מניעת ניגודי עניינים.
אמירה לפיה אין דרך לאכוף אמת, שקולה לאמירה לפיה אין דרך לאכוף צדק או חוק, ולכן נוותר על בתי המשפט ונעבור לקרבות בזירה או להכרעה בהפלת גורל (ואולי אנחנו באמת בדרך לשם נוכח מעשי הקואליציה שדיסטל חברה בה). הקביעה הדיסטלית, אם כך, אינה מגבילה את תחולתה לענייני רגולציית תקשורת, אלא פורסת את כנפיה על עולם ומלואו.
בנקודה הזו, נדמה לי, אנחנו מתקרבים לנקודה המרכזית שיש להציף בכל הנוגע לסיבה בגינה נתכנסנו כולנו לשמוע את דברי הטעם של היו"ר דיסטל: חוק התקשורת של קרעי. אם "אין אמת" ו"אין אפשרות לאכוף אמת", על מה בדיוק נשען חוק השידורים? על טעם אישי? על כוח פוליטי? על אלגוריתם עם מצב רוח?
כאן אפשר לעצור, לשלב ידיים פילוסופיות ולהישען לאחור. למשמע הקביעה הדיסטלית, עולה באוויר מנגינה מוכרת. זוהי המקבילה הפואטית של הקביעה הדיסטלית, שניסח יהלי סובול: "אין יותר פחד, אין יותר כלום, אני איש קש, אני עץ עקום". על עץ החקיקה העקום הזה, יצמחו רק פירות ביאושים.