במאמר זה בחנתי כמה מבנים לשוניים שחזרו והופיעו בשיח התקשורתי (בעיקר בעיתון "הארץ") בשלושה פרקי מפתח פוליטיים: אירוע מחלתו הפתאומית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון (2006) ושיח הבחירות הסמוך אליו; שיח הבחירות בשנים 2015 ו-2021 ובהמשך, בדרכים מכלילות יותר, ה-7 באוקטובר והמלחמה שאחריו.

כוונתי בעיקר למה שמכונה "מטפורות שחוקות", כאלה ששוב אינן נתפסות  כשימוש מושאל ("מכה מתחת לחגורה", "לחצות את הקווים האדומים") ואינן מיוצרות מתוך כוונה רטורית מובהקת, אלא מחלחלות ונטמעות בשיח באופן טבעי ולא מורגש. דווקא משום כך, הן מהוות סמן חברתי ומשקפות ערכים מופנמים ומוטמעים באקלים התרבותי בזמן נתון. אראה כיצד מעקב אחרי המטפורות והתפתחותן מאפשר לשחזר נורמות, הלכי רוח ואידיאולוגיות ותהליכי שינוי במהלך התקופה.

התבניות המטפוריות הבולטות במהלך התקופה שואבות מהשדות הסמנטיים של שיווק, מכירות ופיננסים; תחרות, משחק וספורט; מופע ובידור. הצד המשותף לשלושת השדות הוא הפער בין הדבר "כמות שהוא" לבין האופן בו הוא מוצג, או המרת הדבר עצמו באריזה השיווקית שנועדה להסוות, למשוך, לשקר: "הפוליטיקה היא רק משחק", "התדמית היא הדבר עצמו". מושגים אלה מעוגנים היטב באקלים הקפיטליסטי והפוסט-מודרני: החומרי והערכי, הדימוי והמציאות, הממשי והוירטואלי מוצבים כשווי ערך, עד ששוב לא ברור מהו הייצוג ומהו המיוצג.

בהקשר של מערכת בחירות, המטפורות הללו משקפות את התפיסה שהמפלגות הן סחורה, מותג ששיווק אפקטיבי יגרום לצרכן הפוטנציאלי לתת בו את מבטחו. קמפיין הבחירות הוא תחרות בין מוצרים שיש להעלות את הביקוש למניותיהן בבורסת הקולות, ומופע בידורי המועלה בפני קהל צופים, מספק להם מלאי של מתח ואדרנלין, הזדהות ופורקן.

המטפורות האלה אינן חדשות בשיח התקשורתי, אבל בנסיבות של קמפיין בחירות כל זה מוצג על השולחן וכללי המשחק ברורים: במוצהר אין כאן שום קשר בין הדימוי השיווקי לממשות, קמפיין מנצח הוא כזה שמשקר בצורה הכי מוצלחת, הפוליטיקאי מתחפש לדמות וממלא תפקיד בהצגה מתוזמרת, ההתמודדות בין המחנות היא מופע שבו הפוליטיקה היא בידור והפוליטיקאים הם שחקנים מיומנים יותר או פחות. המסכות מורדות והזרקורים חושפים נורמות שכבר התמסדו בהיסח הדעת, והמשותפות לפוליטיקאים המשווקים את מרכולתם ולתקשורת החותרת ל"מינוף" רווחים.

מה שמדאיג הוא שאין הבדל ממשי בין לשון הקמפיין לבין הסיקור והפרשנות של התנהלותו. מה שיש הוא שיתוף פעולה לא מודע בין הבמאי (הקמפיינר) המשרת את מטרות "בעלי המניות", לבין התקשורת האמורה לסקר את המשחק ולספק ניתוח ביקורתי שלו. הנחת היסוד של כל השותפים היא שאין חשיבות לכללים אתיים, לתכנים ולעובדות, ומה שקובע הוא אם הגול המובטח אכן מילא את תפקידו כ"שובר שוויון" וכמכריע את תוצאות הבחירות או את הרייטינג של האייטם התקשורתי.

אריאל שרון, השבץ והבחירות: מטפורת השיווק והמכירות

הרקע: לאחר שביצע את תוכנית ההתנתקות, פרש אריאל שרון מהליכוד והקים את מפלגת קדימה. המפלגה החדשה, שסחפה אליה בכירים מהליכוד ומהעבודה, זכתה לתמיכה ציבורית עצומה בסקרים ונראה היה ששרון בדרך לניצחון סוחף.

ב-18 בדצמבר 2005 ואחר כך בתחילת ינואר 2006 עבר שרון אירוע מוחי. לאחר טיפול החירום שהוענק לו שקע שרון בתרדמת ממנה לא התעורר במשך שמונה שנים, עד מותו בינואר 2014. בעקבות מחלתו הוקדמו הבחירות למרץ 2006. קדימה ניצחה בבחירות.

התופעה הבולטת ביותר הן בתעמולת הבחירות והן בהתייחסות התקשורתית אליה היא שאין שום איזכור לאיזה מצע ותוכנית עבודה שבשמן המפלגה מבקשת להצביע לה. מדובר רק על עצם פעולת השיווק והמכירות, איך מבצעים אותה, מהן חסרונותיה ויתרונותיה, מי המדינאים ש"מביאים את הסחורה" ומי לא טובים בזה. מהבחינה הזאת אין שום הבדל בין המפלגות השונות, על כל המפריד ביניהן. "העבודה היא מותג בעייתי", "הליכוד רשום כמותג ותיק", המאבק ביניהן הוא בין "מוצרים שיש ליצור להם ביקוש מנומק" או להעלות את הביקוש למניותיהן "בבורסת הקולות".

וברור שכך: בשנים שבהן הערכים הקפיטליסטים של תרבות המכירות שולטים בכל תחומי החיים, אנשי היח"צ והאסטרטגים מנהלים מערכות פוליטיות באותן שיטות שבהם הם מנהלים מערכות מסחריות.

יוצא מכלל זה הוא טורו הסאטירי של בני ציפר. ציפר משתמש גם הוא במטפורות השגורות של מכירות ומופע, אבל עושה בהן שימוש סאטירי: תבנית העל היא האגדה המפורסמת "בגדי המלך החדשים", שבה נחשף מהלך רמאות והעמדת פנים של מכובדות דווקא על ידי מבט לא מתוחכם של ילד.

ציפר מכוון את חיציו אל המפלגה החדשה, "קדימה", ומציג את הקמתה ואת אופן פנייתה לקהל הבוחרים במונחים של מופע שבו העסקנים מנסים "למכור סחורה הנושאת את השם 'קדימה'" במהלכו של "מופע" הנערך בקניון עזריאלי. בהקשר של מפלגה חדשה שהוקמה כתוצאה מצרכים פוליטיים ותכניה מעורפלים, חושף ציפר את "עירומן" השגור של מפלגות במסעי בחירות (ציפר, "הארץ", 30 בדצמבר 2006).

והנה, בעיצומה של מערכת הבחירות, ב-6 לינואר, נוחת על העולם הפוליטי אירוע דרמטי בלתי צפוי המטלטל את הציבור: ראש הממשלה שרון מאושפז ויש חשש רציני לחייו. האם גם בהתייחסות למאורע כה חמור עדיין מופיעות בלשון התקשורת מטפורות המציגות את החיים הפוליטיים במונחים של שיווק ומופע? ובכן כן, אך בשימוש שונה לחלוטין.

המטפורה השולטת עתה בשיח היא זו של המופע, אלא שבין יום השיל ה"מופע"   את נופך החולין המשעשע והתהפך לחיזיון גדול מהחיים. בהיפוך זה יש כמה שלבים.

חיזיון הירואי: מיד לאחר האירוע, מתוארים מפעל חייו של שרון ואירוע המחלה כמעין חיזיון מיתולוגי או סיפור מקראי: שרון הוא "אחרון הנפילים", "דמות אב מזקני השבט"; מנהיגותו היתה "מעשה קסם" והתחוללה בו "מטמורפוזה דרמטית"; מחלתו מעוררת בבני עמו "חשיבה מאגית" בדבר "קללת פרעונים" ונתפסת כ"כיבוי מאורות".

שרון נתפס עתה גם כ"סבא טוב" שהגן על עמו-משפחתו, והותירם יתומים. התרפקות זו באה מצד הימין והשמאל כאחד, למרות שזה עתה גונה הן על המיליטנטיות חסרת הגבולות שלו מצד השמאל, והן על מפעל ההתנתקות מצד הימין.

שלב המורשת: כבר אחרי עשרה ימים מגיע שלב "המורשת", שבו מדובר על סגנון המנהיגות הפוליטית של שרון. למרבה האירוניה, האיש שגונה מימין ומשמאל על הפזיזות וחוסר המעצורים שלו מוצג עתה כמי שרכש את אמון העם בזכות היותו מנהיג פוליטי פרקטי ושקול מאין כמוהו, סמל "היציבות והסמכותיות", "איש שאין לו תחליף", "מופת של מנהיגות לאומית שראויה לשמש דוגמה לכל יורש עתידי  (אלוף בן, "הארץ", 6 בינואר 2006).

מטפורת הבידור וחזרה לנורמליות: עד מהרה האירוע ממצה את חדשנותו העיתונאית, ומתחיל לעייף את הציבור ואת התקשורת גם יחד. לאחר כעשרה ימים של טביעה בים המליצות מתחילה כבר "חזרה לנורמליות", כלומר לשימוש המשועשע והלא מעט ציני במטפורות המוכרות. המופע שוב אינו חיזיון מיתולוגי ונישא מעם אלא סוג של בידור: "שני מחנות צופים" ו"סופקים כפיים" לנוכח עיתוי מחלתו של שרון - אך דבר אחד בטוח: "קדימה" נהפכה ל"מופע החם בעיר, שכל מי שלא משתתף בו אינו קיים".

מפעל ההתנתקות של שרון מוצג במונחים פרוזאיים של מכירות: "לנסיגה יש מחיר", והמטפורה "יש מחיר" מתפרטת למרכיבים חומריים ו"נמוכים": שרון "בנה מחירון פרטני, עד לרמה של פרה ותרנגולת, בעבור נסיגה מכל שטח". חזרנו אפוא לקרקע המציאות שבה ההתרחשויות הפוליטיות הן שעשוע להמונים והאידיאולוגיה נמדדת במונחים של עסקאות, רווחים והפסדים.

התקשורת דנה בלשונה שלה: עתה, כמו החליטו פה אחד, הפובליציסטיקה מפנה עורף ללשון הנשגבת שהיא עצמה נקטה, ומנתצת את המטפורות שהשתמשה בהן; גדעון לוי (שבמאמר אחר שיתף את קוראיו בסיפור ה"מסע לעזה" ובו שני גיבורים שווי ערך- גדעון לוי ואריק שרון, וסטטיסטית - לילי שרון) מתחיל בניפוץ: "רגע לפני שאריאל שרון נהפך ל'מורשת שרון', גיבור השלום וההתנתקות [...] ראוי לשרטט את דמותו הלא מיתית, בלא כחל ושרק". לדעתו של לוי, המופע המיתי ננעל וגיבורו "יורד עכשיו מהבימה כשאהבת עמו העיוורת נישאת אליו".

כותרת מאמרו של יצחק לאור היא "תיכף יביאו את לוחות הברית", ובו הוא מנתץ את הסיפור המקראי, את גיבורו ואת קהלו: לא חיזיון אלא "פארסה פוליטית", "סוחטן דמעות", "הווה קרקסי". שרון אינו "משה על הר סיני" אלא "מצליחן" ו"מורשת שרון" היא ההצלחה. הצלחה במה? "במלחמה ובעסקים". אחרי ההגבהה באה הנפילה.

בסופו של דבר, העיתונות הפוליטית אינה מהווה אלטרנטיבה ביקורתית לשיח הציבורי אלא הולכת במסלול המשותף פחות או יותר לכל פלגי הציבור: הנטייה לחילופים מהירים מהנשגב לפוליטי, מהחיזיון למופע בידורי כמו גם ההתעייפות המהירה והשיבה לרוטינה, בלי התבוננות עצמית והסקת מסקנות. תופעות אלה ישתקפו בהמשך המאמר שבו אדון בשיח בראשית מלחמת ה-7 אוקטובר.

מערכת הבחירות 2015: מטפורת הספורט והמשחק

הרקע: הבחירות התקיימו שנתיים לאחר הקודמות ב-2013 מכיוון שנתניהו החליט לפרק את הממשלה. אבל הוא מצא את עצמו מפגר בכל הסקרים. באותה תקופה אף החלו רינונים על חקירה פלילית אפשרית באשר לנעשה במעונות ראש הממשלה. ביום הבחירות יצא נתניהו עם הספין הבלתי נשכח "הערבים נוהרים" ובסופו של דבר הוכרעו הבחירות בניצחון הליכוד.

על רקע זה לא פלא שלמטפורת הספורט והתחרות היה מעמד מרכזי בשיח הבחירות. מונחים כמו "זירה", "נבחרת", "ליהוק", "הכדור נמצא במגרש של..", "הבקעת גול" ("הכנסנו גול ליוקר המחיה") הם כמעט מובנים מאליהם. אבל הפעם בולטים במיוחד ההיבט הבידורי של הספורט ופניו הכוחניות והאלימות. הנבחרת הפוליטית "רוכשת" שחקני חיזוק, מפעילה "מעודדות", וכולנו מחכים ל"מאני טיים", שכן המשחק צמוד והשחקנים שיכריעו את גורלו הם "ווינרים".

כמו תמיד, מנצחים על המלאכה יועצי התקשורת, המדריכים את השחקנים באסטרטגיות שיועדו להכות את היריב ה"מדמם": "הרצוג היה על הקרשים ולבני היתה מתחת לקרשים" עד ש"הרצוג נעמד על רגליו האחוריות: 'הבאתי את אדלר. עכשיו צריך להפסיק עם כל הקיטורים האלה ופשוט להסתער. להסתער  קדימה. לנצח. אמרתי שאתן פייט לנתניהו - ונתתי'" ("הרצוג בדרכים", ארי שביט, מוסף "הארץ", 6.3.2006).

האלימות, הקרב עד זוב דם, צובעים את הזירה הפוליטית כמעין תחרות ספורט משלהבת יצרים, ומעידים על חשיפתה ההדרגתית של האלימות מהלטנטי והכבוש לגלוי והלגיטימי. האלימות עדיין נבלמת בתוך מסגרת קלילה של תחרות, משחק ובידור, ואכן זהו פרומו למה שעתיד להתרחש.

באופן לא מפתיע, הליכוד בחר להציג את משנתו ונציגיו בסרטון המדמה אותם לנבחרת כדורגל שבו "מופיעים כל שרי הליכוד לבושים בבגדי ספורט, בחדר הלבשה, כשרובם מתגאים בהישגיהם החברתיים המפוארים, בפסים, בפנדלים ובגולים" (יוסי ורטר, "הארץ", 6.3.2006). הביקורת שבפי ורטר אינה מכוונת לרדידות של הצגת הישגים חברתיים במונחים של סמלי ספורט ילדותיים אלא מתואמת לגמרי עם נקודת הראות של עורכי הקמפיין: שגיאה אסטרטגית. במקום להמשיך לסחוט את הלימון הנוכחי (המופע של ביבי בנאום על איראן), "החליט איזה שלומיאל להחזיר את השיח למגרש הקטלני ביותר עבור הליכוד".

הכי מופתע ורטר מכך שביבי "מלך הקמפיינים, אסטרטג הנצחונות וארכיבישוף המערכות" פישל בגדול. לעומת זאת, לדעתו של אמנון אברמוביץ' "המחנה הציוני מסתפק במועט. הוא יעלה בחודש הבא למגרש לשחק על תיקו. הוא אינו חותר לניצחון". אם יוסי ורטר מעריץ את ביבי על מה שהוא למעשה תכנון טוב של הונאה, ואמנון אברמוביץ' סבור שהמחנה הציוני הוא "מפלגת המחנה הצנוע", והאין-קמפיין" ("ידיעות אחרונות", 18.2.2006) ניתן בהחלט לראות שהכוחניות והשאפתנות והמניפולטיביות הנחוצה למימושן הולכות ומקבלות מעמד בכורה כמוטיבציה למנהיגות פוליטית.

מערכת הבחירות 2021: בידור פופולרי

הרקע לבחירות אלה היו העובדה שאלו הבחירות הרביעיות תוך שנתיים ללא הכרעה בין בנימין נתניהו למפלגות המרכז שמולו; ברקע סבבי הבחירות עמדה מגפת הקורונה וכתב האישום נגד נתניהו שהוגש ב-2019. במערכת הבחירות הזו היטשטשו קווי המיתאר המסורתיים בין ימין ושמאל, והקצינה ההתמקדות בהיבט הפרסונלי של המועמדים, בנוסח "רק ביבי" או "רק לא ביבי".

הטון השולט בסיקור הוא ספק משועשע ספק נואש. הסדרה האינסופית של מערכות הבחירות מוצגת כ"דרמה פוליטית" שיש בה "עונות", פרקים, גיבורים ודמויות משנה, קונפליקטים ודילמות אתיות, ממש כמו בסדרות פופולריות, בתוספת כתבי אשמה ומגפה עולמית.

וכמו בצפייה בסדרות הללו, גם כאן  לא ממש משנה מה בדיוק קרה: אילו מפלגות התמודדו, מי עמד בראשן (מי זוכר את אבי גבאי וכחלון), ומה בעצם הניע את גלגלי הדרמה, האם המתח בין חילונים לחרדים? או אולי המתח הבין עדתי? האם הכיבוש הוא אם כל חטאת או אולי בכלל הנכבה? או שמא נתניהו עצמו - דמותו ואישיותו - הוא הגנסיס, סיבת כל הסיבות.

ביבי הוא אכן השחקן הראשי במופע החיים הפוליטיים, מי שמהלך קסמים על קהל הצופים ומסייע למכור כרטיסים. הדימוי המוכר של ה"קוסם" מבטא את היחס הספק ביקורתי ספק מעריץ כלפיו גם מצד הגוש שכנגד, אלא שעתה כבר לא מדובר רק במיומנות, ערמומיות, מניפולטיביות ותחכום אסטרטגי אלא בדימוי מיתולוגי של דמות אומניפוטנטית .

ואולי דווקא כאן נעוצה האמביוולנטיות הסמויה שביחסם של הכתבים (הגברים) מהצד השמאלי של המפה, שבבואם לקלל לא פעם נמצאים מברכים (ובשפה פשוטה - מעריצים את הכוח, הגבריות, העורמה). כל הרגשות שמעשיו של נתניהו מעוררים, "הם שהופכים אותו לאגדה ועוזרים לו למכור כרטיסים למופע הבא" (קרולינה לנדסמן, "זה ביבי יא חביבי", "הארץ", 15.1.2021)

למרות שהמצב הפוליטי בישראל רחוק מהנורמליות המאווה, המטפורות שאיתרתי במערכות הבחירות (החל משנת 2006 ועד שנת 2021)  מציירות את החברה הישראלית כחלק מהעולם המערבי השבע, שחייו שלווים ומשעממים והפוליטיקה משמשת לו כגירוי וריגוש.

קטונתי מלהסביר לעומק את הסיבות לחזות ה"נורמלית" הזאת, מלבד השפעתה המובנת מאליה של התרבות האמריקאית וערכיה. ואולי דווקא העייפות והרצון להיחלץ מרצף הטראומות שבהיסטוריה היהודית, הוא שהוליד את עצימת העיניים בפני המתרחש בחזית הפוליטית ואת ההסתגרות בנוחיות של המעגל הפרטי. מכל מקום, עתה אנו עומדים בשנת 2025 אחרי האירוע הנורא של ה-7 באוקטובר ומה שהתחולל בעקבותיו. נראה שהכמעט התעלמות מהבעיות הפוליטיות הקשות איננה יכולה להימשך.

מלחמת  ה-7 אוקטובר

לשון הציבור והתקשורת באירועי מלחמת אוקטובר היא נושא מורכב ואין בכוונתי למצותו. אתעכב רק על כמה נקודות בולטות ברצף שאני מתארת במאמר זה. באופן כללי, אני מוצאת באירועים ובשיח של  מלחמת אוקטובר, במהלך שנתיים של התמשכות המלחמה, כמה שלבים או "פרקים", המזכירים את ההתפתחויות בפרשת שרון.

ראשית המלחמה: חיזיון גדול מהחיים. בחודשים הראשונים  נדמה היה שמה שאירע ב-7 באוקטובר, אותה שבת שחורה נוראה, יהפוך את כל היוצרות ו"שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה", לא במישור הלאומי ולא באישי. כותרות כמו, "הרוע המוחלט", "כאוס", "טראומה", "הבלתי ניתן להיאמר" סימנו את מצב הרוח הלאומי ואת אובדן היכולת למקם את האירוע האפוקליפטי, הדיסטופי, בפרשנויות סדורות.

לא פלא שהשיח פנה לדפוסים מטפוריים שהרחיקו את האירוע בזמן ובמקום  משתנים ואיפשרו להכיל אותו. וכמו בפרשת שרון, גם כאן אלה הם הדפוסים המטפוריים המוכרים, אך במשמעות שונה מהקצה.

כך, מטפורת המופע המוכרת מתהפכת למעין חיזיון, סיוט, מופע "גדול מהחיים" המתגלגל בגרסות ובאופנים שונים. הזוועה מעוררת אימה קמאית, הסיוט מצטייר  במונחים של חיזיון פגני קדום, סרט בז'אנרים של האימה, הפנטסיה והמדע הבדיוני שאנו כל כך רגילים לצפות בהם בעידן הנוכחי.

אנחנו נתונים בתוך מצב של פלישה, כיבוש, חדירה, במובן ממשי ומטפורי: כאילו פרצו פחדים ויצרים מתוך התת מודע הקולקטיבי והתגלמו במציאות, שנתפסה כפחות או יותר בטוחה ומוכרת.

גילום מרחיק אחר הוא מיתולוגיזציה של האירועים; בלי שהוסכם על כך, צוברות תאוצה כותרות הקושרות את האירועים לפרשיות תשתית בהיסטוריה היהודית ובתנ"ך: "השבת השחורה", "פוגרום", "טבח", "עיר ההריגה" "באבי יאר" וכמובן שואה; האירוע שאין לו שם הופך כך לחוליה בשרשרת של ההיסטוריה היהודית.

השינוי במעמדה של השואה כעבר ש"לעולם לא יקרה שנית" אל מעין התממשות בהווה, מערער את אחד מבסיסיה העמוקים ביותר של הזהות הישראלית כבטוחה ומוגנת בארצה הריבונית. ויחד עם זה, מתוקף האיום חזרנו לזמן קצר להיות עם קטן וצודק הנלחם על קוממיותו.

המיתוס המובהק ביותר בשלב הראשון של המלחמה הוא זה של "ארץ ישראל הקטנה והיפה", בהתייחסות להתארגנות האזרחית המופתית שהתחילה כמעט בד בבד עם ההלם ב-7 באוקטובר, ובעיקר מפעל ההתנדבות ביוזמת "חברים/אחים לנשק". המושג המרכזי בשיח הוא עתה ה"ביחד" ("ביחד ננצח") ואתו חוזרים אל מרכז הבמה מושגי יסוד באתוס הישראלי של ההתיישבות העובדת.

נחיתה על קרקע המציאות, היפר נורמליות, נורמליזציה: אלא שעם התמשכות המלחמה, כשלון עסקות החטופים והתנפצות הציפיות לאיזה אופק פוליטי חדש, נפרדנו מהלך הרוח המטפיזי ונחתנו אל קרקע המציאות. הפאתוס נותר בכיכר החטופים.

המחדל הנורא ושאלת האחריות פחות או יותר הושכחו. השגרה הפוליטית המוכרת חזרה לשלוט בשיח. הצופים מורחקים מהמידע על ההווה למעין זמן מעגלי, שבו האירועים המזוויעים מתרחשים כל יום מחדש, מתוקף טראומה לא נרפאת המנוצלת לפריטה על מנגנון הכאב הלאומי והשכחת ההרס שאנו מביאים על עצמנו ועל אחרים.

לזמן קצר מתרחשת היסחפות אל מעין "היפר נורמליות" - מאניה, המכסה על פאניקה על ידי העמדת פנים של נורמליות. אלא שככל שהאירועים מוטרפים יותר ויותר ונוחתים עלינו בקצב בלתי נתפס (מי ידע מיהם "הח'ותים" או שמע על "הריביירה בעזה") כן הטירוף מתנרמל: "פתאום הבנתי: להשתגע. להתנרמל. להכניס עוד ועוד שיגעון ולקרוא לו נורמלי. אנחנו השתגענו. אנחנו משוגעים. ישראל השתגעה. הישראלים השתגעו" (אלון עידן, "צריך לכתוב את זה שוב: אסון, אסון, אסון", "הארץ", 30.6.25).

ההשכחה, או ההתכחשות, או ההדחקה, מתעצמות לנוכח הההרס שאנו מחוללים בעזה, שכן אנו נדחפים כנגד רצוננו למחוזות הזוועה האולטימטיבית של השואה שאולי אנו מביאים על אחרים, בעוד שעד כה שייכנו אותה בתוקף לעצמנו: התגובה בסופו של דבר היא התקהות, שחיקה, היאטמות, לא רק לנוכח המתחולל בעזה (המחלוקת לובשת אופי סמנטי: אז איך נקרא לזה? "פשעי מלחמה" או "השמדת עם"?) אלא אפילו ביחס למכות שחוטף הציבור בעורף (כמו "מלחמת עם כלביא" באיראן).

בשלב זה דומה גם שחזרנו לשוויון הערך המוכר בין המציאות הפוליטית למופעי בידור, כאשר תוכניות ריאליטי כמו "מאסטר שף" ו"האח הגדול" מופיעות כפרומו בשולי החדשות והמראות של המתחולל בעזה. אלא שעתה מדובר בדיסוננס עז וביזארי: "בתחילה היתה המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה… ככל שהזוועות מעשה-ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או 'קמפיין ההרעבה', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'" (יוענה גונן, "הארץ", 28.6.25).

התמורה בשיח: מהי התמורה בשיח בסיטואציה של נחיתה תלולה מן הגבהים של המיתוס ו"החזון הגדול מהחיים" אל שחיקה והתקהות?

הנקודה המעניינת מבחינת נושא המאמר היא היעלמותן של המטפורות שאפיינו כל כך את השיח הפוליטי. מטפורות המעמידות השוואה בין הפוליטיקה לבידור, לבורסה ולשאר מאפיינים של הקפיטליזם יכולות להתקיים רק במצב של שאננות; רק במצב שמתאפשרת בו עמדה של שעשוע, ציניות, הפגנת שנינות. לא זה המצב שאליו הובילו אירועי ה-7 באוקטובר (כדוגמה מובהקת, את נתניהו כבר אין מכנים "קוסם", או "ליצן מאופר מזדקן" אלא די ב"הוא" הנשמט משפתיים קמוצות בתיעוב).

אפשר היה לצפות ש"ההתנקות" מהמטפורות הציניות והמשחקיות תאפשר שיח שקול ובהיר יותר, אולי התעמתות לא מתחמקת עם מכות המציאות. אפשר היה גם לצפות שנכיר בהיאטמות המתרחשת בנו לנוכח השטף האינסופי ולא נפזר מלים סתמיות. שתשתרר שתיקה. אלא שלא כצפוי, קורה ההיפך: אנחנו מוצפים במבול אינסופי של מילים חלולות, החוזרות על עצמן באופן המנתק את הקשר בין הלשון לממשות. אלון עידן, אשף המילים והאירוניה, מבכה את התרוקנות הלשון:

"מה זו מציאות בכלל?/מה קורה בה?/מישהו יודע /?הכל זה מילים. אותיות. מילים. משפטים. פסקאות. מאמרים. תזות. מסות. דוקטורטים. ספרים/מה בינם לבין המציאות/לבין הממשות./כלום./התנתקנו./התרוקנו./השתגענו.זה ייגמר לא טוב" (עידן, שם).

בין אם העודפות נובעת מהדחקת הייאוש וקוצר היד או שהיא מסווה את ההתעייפות מהדישה בלא כלום, מבול המלים מכה באוזן ובעין כמו מפל אבנים מידרדרות. הבעיה העמוקה היא שאפקט ההרדמה המוסרית מתפשט לא רק אל מה שאנו רוצים לשכוח אלא מעמעם גם את מה שאנו רוצים לזכור: החטופים, המשפחות, המתים בקרב, ושאר האסונות שאירעו לאנשים כה רבים בשנתיים האחרונות. כשהמלים מתרוקנות ממשמעותן בחזרתן האינסופית, ההרגשה היא שגם המציאות חוזרת על עצמה בלולאת זמן - וכך מתרגלים אליה.

השינויים המתחוללים בשיח מלמדים רבות על הלכי רוח אופייניים לחברה הישראלית, שעיקרם ההתחלפות המהירה מהגבוה לנמוך: מהחזון לשגרה, מהנשגב לחולין, מהזיה למציאות, מהמיתוס לפוליטיקה: כמו בהקשר של "פרשת שרון", זוהי היטלטלות בין הווה פרוזאי, היאחזות בעבר הירואי (או הירואי מומצא); בין הרליגיוזי והמטפיזי להתעייפות מהירה וצלילה למחוזות הבידור; בין ליכוד ואחדות בפרקי זמן מסוימים, לבין מחלוקות, פילוג, שיסוי וכמעט "מלחמת אחים" - שני צירים העוברים לאורך ההיסטוריה היהודית. בלשון תמציתית - היטלטלות בין התעלות מאנית לצלילה למעמקי הדיפרסיה.

אפילוג : חזרת החטופים

והנה בסיום כתיבת המאמר הזה נחת כאן (תרתי משמע) אירוע המחולל עוד מפנה דרמטי בתנועת המטוטלת: נס שיבת החטופים (ה-20 החיים) וסיום(?) המלחמה בעזה. לזמן קצר נשכחו הפילוגים בקרב הציבור הישראלי והאחדות חזרה לשכון במעוננו. התכנסנו יחד לקהל דומע בכיכרות, באמצעי התקשורת, ברחובות ובקרב הצופים בבית. היתה זו היחלצות מההתקהות והשקיעה, מעין תיקון של ה7 באוקטובר, אופוריה שכמוה לא ידענו זמן רב.

בהקשר של המטפורות, שיבת החטופים היא גם חזרה למעין מופע, חיזיון שנגול לנגד עיני הצופים ובו גיבורים אלמוניים עד כה הופכים בתוך רגע קצר לכוכבים על במה, מגיחים ממעמקי המנהרות החשוכות אל אור הזרקורים ונחשפים לעיני ציבור ענק הצופה בהם בקוצר נשימה.

ה"מחזה" רב העוצמה מתפרש במהלך שעות רבות ובהן שיאים מתחלפים, סצנות דרמטיות, רומנטיות ואף מלודרמטיות של איחוד האוהבים, איחוד אימהות ובנים ומשפחות, חברים שהם "אחים" וסביב כל זה המעגל הענק של הצופים בכיכרות, ברחובות ובבית. המשפחתיות, אחוות הלוחמים, האחריות ההדדית - חזרנו לרגע קצר אל מיתוסים המשותפים לציבור הישראלי, והוצפנו באופוריה של אחווה ואהבה.

אלא שכבר עתה יש מי שמזהיר מפני ה"גלישה הישראלית המוכרת מהטוב והיפה לעבר הגרוטסקי והמוגזם: מהפיכת השמחה לפסטיבל, הפסטיבל לקרנבל, הקרנבל לקרקס" (אלון עידן, "הארץ", 15.10.25). דומני שהכותב מזהיר מפני פוטנציאל ה"שואו" וה"קיטש" הטמון בעיבוד אירועי ה-7 באוקטובר; כמו למשל, הבנליזציה של הזוועה בתופעת תיירות הפנים בין חורבות הבתים השרופים בקיבוצים בדרום, או בתחילת המלחמה ההתרפקות הנוסטלגית על סמלי ההתיישבות העובדת בתקופת הפריחה הקצרה של מוסד הקיבוץ. במלים אחרות, מדובר על המעברים המוכרים מהגבוה לנמוך, מהאדרה לשכחה, בלי עיבוד והפקת לקחים, ואין לדעת אם משהו במכניזם הזה עתיד להשתנות.

ד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות