דונלד טראמפ הוא כנראה האדם הפופולרי במדינת ישראל. מכיכר החטופים ועד הכנסת, דרך רחובות הערים בהם דגלי ארצות-הברית הונפו לכבודו. כמעט כל המדינה מחבקת את הנשיא האנטי-דמוקרטי של ארצות-הברית, ואף מריצה אותו לפרס נובל לשלום, למרות שהשלום במזרח התיכון עדיין רחוק.

כל זאת בשעה שבביתו שלו, מתנהל טראמפ כדיקטטור - עוצר ילדים מהגרים ברחובות הערים, שולח כוחות צבא לפטרל בערים שמונהגות על ידי מתנגדיו, מגיש כתבי אישום נגד יריבים פוליטיים, נוקם במדינות “כחולות” באמצעות עצירת תקציבים, ומאיים בפיטורים המוניים של עובדי מדינה ש"מזוהים עם הדמוקרטים".

בעוד שבארצות הברית מיליונים יוצאים לרחובות במחאת "No Kings" - "בלי מלכים", וגם בתוך המפלגה הרפובליקאית מתרבים הקולות המבקרים אותו, בישראל טראמפ הוא אליל המונים. לא פלא שהוא נשאר זמן רב מאחורי דוכן הנואמים בכנסת, נהנה מהחנופה ומחיאות הכפיים החוזרות של הנוכחים, להן זכה במהלך נאומו.

הציבור כולו, למעט מפלגות הציונות-הדתית ועוצמה-יהודית שהצביעו ברשעות ובאטימות בלתי נתפסים נגד העסקה, אסיר תודה על הלחץ שהפעיל טראמפ על שני הצדדים, שהביא להחזרת החטופים. הימין הישראלי תומך בו משום שהם מעריצים את סגנונו ואת תרבות השלטון שלו. השמאל מאושר שהמלחמה נעצרה בזכותו ושהוא החזיר לשפה שלנו מושגים כמו שלום ואופק מדיני לפלסטינים.

אבל שאלה אחת כמעט שלא נבחנה: מדוע לקח כל כך הרבה זמן, במהלכו נהרגו כל כך הרבה אנשים, כולל חטופים וחיילים, להשיג את העסקה לשחרור החטופים?

אי אפשר לקחת מטראמפ את הקרדיט על עצם ההגעה לעסקה, אך כפי שלמדנו מהדברים שאמרו סטיב ויטקוף וג’ארד קושנר בתוכנית 60 דקות של CBS, היתה זו התקיפה הישראלית, חסרת האחריות והיהירה בדוחא שהורידה לטראמפ ולהם את האסימון.

"חשנו נבגדים", הם סיפרו למראיינת לסלי סטאל. רק אז הבין טראמפ כי "הניצחון המוחלט" שנתניהו ודרמר מכרו לו, אינו אלא כסות להמשך הלחימה מטעמי הישרדות פוליטית אנוכית וצינית של נתניהו וכי אם לא יכפה הסכם, לא יהיה הסכם. בנוסף, התערערות התמיכה במדיניות נתניהו בתוך הבייס הפוליטי של טראמפ שכנעה אותו לפעול וככל הנראה מועד ההכרזה על הזוכים בפרס נובל לשלום גרם גם הוא לתחושת דחיפות.

כשטראמפ הבין זאת, הוא לא הותיר לנתניהו הרבה ברירות. ההסכם, על אף החורים הרבים שבו, שהולכים ומתגלים ככל שחולף הזמן, הביא לשובם של 20 חטופים חיים ועד כה, גם של חלק מהחללים. זהו הישג שאי אפשר להגזים בחשיבותו, זאת מבלי למעט בחובה לעשות הכל כדי להחזיר גם את שאר החללים. ועדיין, נותרת השאלה: האם לא ניתן היה להגיע לאותה עסקה מוקדם יותר?

כבר במאי 2024 הציע הנשיא ביידן מתווה להפסקת הלחימה תמורת שחרור החטופים, מתווה שהיה מקובל גם על נתניהו לפני שנסוג ממנו. מתווה ביידן היה תכנית יותר מוצקה מתכנית 20 הנקודות של טראמפ, אולם ביידן נכשל בהפיכת המתווה שהציג למציאות. הסיבה המרכזית לכך היא שביידן לא השכיל להשתמש במנופים שלו להפסקת המלחמה, אלא הסתפק רק בלחץ להכנסת סיוע הומניטרי ולעיכוב הכניסה לרפיח עד שתפונה האוכלוסייה.

גם טראמפ, במשך עשרת החודשים הראשונים של כהונתו, סיפק רוח גבית למלחמת הנצח שנתניהו ביקש לכפות עלינו. "ביבי היה מתקשר ואומר: 'אתה יכול לתת לי את הנשק הזה והזה?' – ועל חלק בכלל לא שמעתי, אבל נתנו להם, והם ידעו להשתמש בזה היטב", גילה טראמפ בנאומו בכנסת.

אמברגו מוחלט על נשק לישראל אכן עלול להיות הרסני לביטחוננו ואסור להרשותו, אך גם אספקת נשק חסרת גבולות היתה טעות חמורה כאשר בראש ממשלת ישראל עומד מנהיג שהוכיח כי יעשה הכל כדי להישאר בשלטון במחיר הנצחת המלחמה, הפקרת החטופים וזריעת הרס בלתי נתפס בעזה.

טראמפ העניק לנתניהו מטרייה מדינית וצבאית שאפשרה לו להמשיך ולהילחם, במחיר של משבר מדיני הולך ומעמיק, עד שבאיחור רב, חלחלה ההבנה בבית הלבן.

אני מאמין כי ממשל דמוקרטי בהובלת קמלה האריס היה נחרץ יותר מביידן לסיים את המלחמה שאיבדה את הצדקתה. ממשל האריס היה יכול היה להביא לסיום מוקדם בהרבה של הלחימה, אולי אף למנוע את המשבר ההומניטרי ואת הרעב שפקד את עזה, להציל את חייהם של חלק מהחטופים והחיילים ולעצור את ממשלת ישראל מעט יותר לפני התהום התדמיתית והמדינית שנפלנו לתוכה בחודשים האחרונים.

ממשל כזה היה ממשיך לתמוך בביטחונה של ישראל, אבל לא במדיניות ממשלת הימין על מלא, ומשתמש במנופי הלחץ המדיניים והצבאיים הרבה יותר מוקדם.

אירועי השבועות האחרונים צריכים לשמש חומר לימוד לממשלים עתידיים: טראמפ עשה מעשה נכון כשכפה את ההסכם (בברוטליות המאפיינת אותו) וזאת באיחור ניכר, אבל מבחינת ישראל היה עדיף שממשל דמוקרטי, כזה שיודע להכין תכנית רצינית ולא מלאה בחורים כמו זאת של טראמפ, היה עושה את זה מוקדם יותר וכופה אותה על הצדדים.

ההימנעות של ממשל ביידן מכך היא החמצה גדולה.

נדב תמיר הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול כללי בבוסטון