הספינקס מגיזה (צילום: גלוריה איוק, רשיון cc)
בונד, ג'יימס בונד
"חבריו של העצור הישראלי במצרים: 'הוא קומוניסט שאוהב אקשן, לא מרגל'" הוא הציטוט המוזר שנבחר ככותרת הידיעה על שער "הארץ" על אודות פרשת "המרגל במצרים". גם מרגלים קומוניסטים שאוהבים אקשן לא ימצאו בעיתוני היום תמונה ברורה של הפרשה: "99% מהדברים שפורסמו על הבן שלי עד כה מצוצים מהאצבע", מצטטים עוד ב"הארץ" את אביו של העצור. ואמנם, מצוצים מהאצבע או מהתקשורת המצרית – את ערפל הקרב שכיסה אתמול את הדיווחים בעניין ("ישראל היום" סיפק את המידע המשמעותי ביותר על זהותו של העצור) מחליפים היום פרטי מידע רבים, שבינתיים אינם מתלכדים לפתרון התעלומה. זו, כמובן, לא אשמת העיתונים, אלא אשמתה של המציאות.
חוץ מ"הארץ", כל העיתונים מקדישים לאילן גרפל (וב"ידיעות אחרונות": גראפל) את הכותרת הראשית שלהם. "תפסתם ילד תמים, לא ג'יימס בונד", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות", אחרי המלים "ישראל למצרים", המובאות על רקע אדום לצד הלוגו "עלילת המרגל". התמונה המרכזית היא של גראפל במדי צה"ל ולידו תמונת הוריו, המצוטטים בכותרת המשנה: "אילן שלנו מרגל? זה מטורף, שטויות במיץ עגבניות". הכותרת מסתיימת "בהערכה": "הוא יגורש בקרוב, המעצר נולד מסכסוכים במנגנוני הביטחון המצריים".
"מצרים עושה שימוש ציני במעצר הישראלי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" במרכאות, "אומרים בישראל על מעצרו של אילן גרפל כ'סוכן מוסד'", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה: "אמו: הכל הזוי לחלוטין, בא למצרים להכין עבודה לאוניברסיטה. מצרים טוענת: התחזה לעיתונאי. מאחר שהוא גם בעל אזרחות אמריקאית – הטיפול עבר לידי קונסול ארה"ב בקהיר". "תרגיל של הכת הצבאית" היא כותרת טור הפרשנות של דן מרגלית.
"עסק הביש של אילן גרפל", נכתב בכותרת הראשית על שער "מעריב", שגם היום מגיש שער אסתטי ונושם, כזה המציע גם טקסט ממש ולא רק כותרות מזיעות (ויש גם הפניה למוסף ספרים; הלו, זה "הארץ"? תקראו מהר לבן כספית). הלוגו מבטיח את "הסיפור המלא", אבל הסיפור המלא עדיין לא ידוע. "מעריב" מציע פחות או יותר אותם פרטים שמציעים העיתונים האחרים. לצד ההסבר שמציעים "ידיעות" ו"ישראל היום", מוסיף "מעריב" גם הערכה שלפיה "לא מדובר בפרובוקציה, ונכון לעכשיו המצרים חושדים כי גרפל עסק בריגול".
ספטמבר המר
"לקראת ספטמבר: כוחות גדולים מתאמנים בחשאי בפיזור הפגנות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המשטרה מכשירה בלשים וחוקרים לפזר מהומות המוניות של ערביי ישראל", נכתב בכותרת הגג, לידיעה של יניב קובוביץ. הידיעה הסמוכה בראש שער "הארץ" עוסקת בביקורת על כך ש"הרמטכ"ל קבע שיש לומר בטקסים 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל'". "היום צפוי מזג אוויר חורפי בצפון וגשם מקומי במרכז", נכתב בכותרת ידיעה בתחתית השער: "מזג האוויר ממשיך להפתיע".
בלאו, אורי בלאו
"תנו לעיתונאים לעבוד", לשון ההפניה על שער "הארץ" למאמר המערכת בחלק ב' של העיתון. "הגשת כתב אישום נגד אורי בלאו בגלל מילוי שליחותו המקצועית תטיל כתם על הדמוקרטיה הישראלית", נכתב מתחת לה.
"פרקליטות המדינה אמורה למסור עד מחרתיים את החלטתה בשאלה אם כתב 'הארץ' אורי בלאו יועמד לדין באשמת 'החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך (בלי כוונה לפגוע בבטחון המדינה)'", נכתב במאמר עצמו. "אין מקום להגשת כתב אישום נגד בלאו: הושבת עיתונאי על ספסל הנאשמים בגלל מילוי שליחותו המקצועית תטיל כתם על הדמוקרטיה הישראלית ותפגע אנושות בחופש הביטוי. [...] היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, צריך לסגור את תיק בלאו ולהימנע מגלישה לתקדים מסוכן".
זו כמדומני הפעם הראשונה מאז הפכה פרשת ענת קם לפרשת אורי בלאו שב"הארץ" מביעים עמדה פומבית ברורה ותקיפה בנוגע למקרה, שהוא עצמו ברור למדי וגם גיבוריו אינם מורכבים מדי: העיתונאי בלאו, שניסה לשמור על חומריו ומקורותיו, אולי במחיר של התחכמות עם נוסח ההסכם שחתם עם השב"כ; המדינה, ובמיוחד פרקליטות המדינה, המעוניינת להיפרע מהעיתונאי ולהפוך אותו למקרה לדוגמה כדי להפחיד את שאר העיתונאים; שאר העיתונאים, שרובם מתקרנפים, כמו שקורה בדרך כלל בעניינים שבין עיתונאי לחברו.
אמנם, במיוחד בעידן הלא-התאגדותי שלנו, נטל התגובה אמור להיות מוטל לא על העיתונאים, אלא על מערכות כלי התקשורת ועל העומדים בראשם, מעשית וציבורית. אלה בדרך כלל שותקים כדג, פעולה בלתי עיתונאית בעליל. "הארץ" לכן עשה כאן מעשה יוצא דופן פעמיים, גם בעצם הבעת הדעה וגם משום שהוא צד מעוניין. מהסיבה הזו בדיוק, כלל לא ברור אם ההצהרה תועיל או תזיק.
פישר, סטנלי פישר
בדרך כלל חולף זמן מהרגע שבו כותרת יוצאת לאור ועד שהיא הופכת ללא רלבנטית. לפעמים זה קורה באופן כמעט מיידי. "פישר תוקף", זו לשון הכותרת על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", המפנה לידיעה על דברים שאמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר על שרת החוץ הצרפתייה, על רקע התמודדותו על משרת יו"ר קרן המטבע הבינלאומי. "התרגיל שהאמריקאים רוקחים מאחורי הקלעים כדי לסדר לפישר את כהונת קרן יו"ר המטבע", נכתב בכותרת על שער "עסקים" של "מעריב". היום מדווחים אתרי האינטרנט כי מועמדותו של פישר נפסלה משום שהוא מבוגר בשנתיים מהגיל המרבי המותר למועמד.
ענייני תקשורת
בשבוע שעבר העניקו במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עמוד לראיון עם עודד שלום לרגל הוצאת ספר חדש. שלום הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות", ומי שריאיין אותו הוא גדעון מרון, עיתונאי "ידיעות אחרונות" גם הוא ושותפו של שלום לכתיבה העיתונאית. היום על שער "ידיעות אחרונות" ועל שער המוסף, הפניה: "ליהיא לפיד מוציאה ספר ילדים וכבר רוצה להיות סבתא כדי להקריא לנכדים", מלווה בתמונתה של הגברת לפיד – בעלת טור ברשת המקומונים של "ידיעות" ואשתו של יאיר לפיד, בעל טור ב"ידיעות אחרונות". את הראיון עם לפיד מנהלת ענת מידן. "לא אכפת לי", אומרת לה לפיד כשמידן שואלת אותה על יחסה למבקרים. נו, מי צריך מבקרים כשאפשר לסדר ראיון ידידותי בעיתון הבית.
לא שיש בהכרח פסול בנפוטיזם פנים-עיתונאי. לטעמי, עורך צריך להיות בעל טעם ויושרה המאפשרים לו להחליט כי מפעלו של מי שהוא במקרה גם עיתונאי באותו עיתון חשוב מספיק כדי לתת לו בימה. במקרה של ספר מאת ליהיא לפיד, אני לא רואה איך אפשר להשתמש בתירוץ הזה.
באותו מוסף מדווחת טובה צימוקי כי נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש הורתה לפרקליטות לערער על החלטתה של השופטת המחוזית, מוסיה ארד, שהורתה להנהלת בתי-המשפט לפרסם נתונים על מספר התיקים שבהם דן כל שופט ועל זמן הטיפול בהם. "אין זו הפעם הראשונה שביניש מצדדת בהחלטות שנועדו להסתיר מידע מהציבור", קובעת צימוקי. ברם, היא מספקת רק שתי דוגמאות לכך, הנוגעות לפרסום מידע בטחוני הקשור למוסד.
כאמור, לראשונה זה שנים מצורף ל"מעריב" מוסף ספרים לרגל שבוע הספר (עורכת: כרמית ספיר-ויץ). מוסף לא רזה (48 עמודים), עם שער סולידי ולא צעקני (אף שלא מעניין כל-כך), ובמיוחד: מוסף "ספרים" ב"מעריב", העיתון שמאז פרישתם של העורכים הראשיים, דורון גלעזר ורותי יובל, ולפניה, התרחק ומתרחק ממה שיש לו ריח של "ספרים". המוסף עתיר תוכן עיתונאי ממש, ולא מציע רק אוסף ביקורות תלושות כמו מוספים אחרים או ראיונות ממוחזרים וכרוניקה פרסומית שיווקית (כמו מוספים אחרים). תוסיפו לזה את כתבת השער של המוסף היומי, העוסקת באספני ספרים (שוב ספיר-ויץ הבלתי נלאית), והנה קצה של אמתלה לשנות את דעתכם על הטבלואיד מבית קרליבך.
"פרס הקונגרס היהודי העולמי – לנוחי דנקנר", נכתב בכותרת ידיעה קצרה בשולי עמ' 4 של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". דנקנר, כזכור, הוא הבעלים החדש של "מעריב", העיתון שהס מלהזכיר את שמו מעל דפי "ידיעות". אבל לך תתעלם ממי ששולט בחצי מהמשק הישראלי. הנה, אם כן, רכישתו של דנקנר את "מעריב" מתחילה להשפיע. לפחות על "ידיעות".