אוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב, אתמול (צילום: שוקי טאוסיג)

לא רק

אתמול הציג נתניהו את תוכניתו לטיפול במחירי הדיור. היום מטפלים בה העיתונים. "לא מתקפלים", כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות". "ראשי המחאה דחו את תוכנית נתניהו", זו של "הארץ". "המפגינים: לא קונים" ב"כלכליסט", ו"התוכנית של נתניהו לא עוצרת את המחאה", כותרתו הראשית של "דה-מרקר". גם ב"גלובס", שיצא אתמול בערב, כותרות השער הן "הצגנו פתרונות מעשיים" (ליד תמונת נתניהו) ו"מחריפים את המאבק" (סמוך לתמונת המוחים).

"זה לא רק הנדל"ן (1)" ו"זה לא רק הנדל"ן (2)" הן כותרות שני המכתבים הראשונים במדור "מכתבים למערכת" (סליחה: מדור "תגובות") במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "רק כוח פוליטי שיידע לשנות את השיטה מיסודה, כוח שיידע להחזיר את האחריות לממשלה המפריטה [...] זה שיבין כי לא הכל שוק [...] יצליח אולי להביא לשינוי [...] לא נעשה את כל זה, והמחאות יגיעו ויימוגו לסירוגין", כותב ד"ר עופר קרול מרחובות. "מצוקת הדיור היא אולי אחד הסממנים הבולטים של המדיניות הכלכלית הביביסטית, אבל אסור להפריד אותה מעל השאר", כותבת תמר רז-לנג מגבעת-חיים איחוד.

רוחם של המגיבים שורה על העיתונים. הפרשנים והעורכים מציגים חזית אחת: זה לא רק הנדל"ן. "יהיה עצוב מאוד אם גל המחאה יסתיים ללא אפקט פוליטי רב-עוצמה", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט" אחרי שהוא משרטט, שוב, את תמונת המצב של מעמד בינוני ישראלי שוקע. "אין מדובר רק בהקדמת הבחירות, אלא בחריש עמוק. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה [...] יש מספיק כסף בקופה הציבורית", הוא כותב.

"הערכה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר", "המחאה תגווע רק אם יוצג פתרון כולל ליוקר המחיה ולמצוקות של מעמד הביניים – באמצעות טיפול בקרטלים ובמונופולים, יוזמה של פתרונות דיור ועידוד התחרותיות והעסקים הקטנים והבינוניים". "לא מדובר רק במחירי הדירות", כותב רותם שטרקמן בטור שמתחת לכותרת הראשית.

"אל תרפו עכשיו", כותרת טורו של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". "המחאה, מתברר, עובדת. הכעס הציבורי משפיע", הוא כותב (עובדה: הנה פלוצקר, שקרא למוחים לשכור דירות בבת-ים, קורא להם עכשיו לא להרפות). "מצגת של הבטחות בתחום צר", הוא מכנה את תוכנית נתניהו. "אם כל מה שיושג בגל המחאה הנוכחי יהיה הוזלה של כמה מאות שקלים בשכר הדירה, ההישג ייחשב לתבוסה", קובע פלוצקר וקורא ל"סדר עדיפויות חברתי-לאומי חדש" (ברגיל, הגבירים והבכירים מעניקים את הראיון הבלעדי שלאחר המשבר ל"ידיעות", מבין העיתונים. בתחום הכלכלי: לסבר פלוצקר. אם כך יקרה, מעניין יהיה לזכור את עמדותיו בימים האחרונים).

מאהל מחאה בבית-שמש, אתמול (צילום: ליאור מזרחי)

"מה שנתניהו לא מבין" היא כותרת טור הפרשנות של רותי סיני, המתפרסם היום ב"מעריב". מה שנתניהו לא מבין הוא שזה לא רק הנדל"ן. "עם כל יום שחולף, מתברר יותר ויותר שהמאבק בעד דיור בר-השגה מקפל בתוכו מחאה רחבה יותר", קובעת סיני. היא מציגה שלושה מספרים: 11,354, 12,963 ומינוס 1,609. המספר הראשון הוא הכנסה חודשית ממוצעת של משק בית בישראל. השני הוא הוצאה חודשית ממוצעת של משק בית בישראל (על-פי נתוני הלמ"ס). המספר השלילי הוא הפער ביניהם.

נראה שאלו המספרים החשובים ביותר שהוצגו מאז ניטע האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, מאז הושאר על המדף גביע הקוטג' הראשון, מאז ישיבת הבלע הראשונה של יחצני חברות הגז במאבק מול ועדת ששינסקי. או המספרים המזהירים מפני המספרים. מזהירים מפני נתוני האבטלה המצוינים, מפני נתוני הצמיחה המעולים. מזהירים מעוורון הנתונים האופטימיים. אלו מספרים המציבים מעל האוהלים הערת אזהרה, או אם תרצו: הערת עסק חי (משחק מלים לאנליסטים).

לא רק העיתונאים, גם אופורטוניסטים קופצים על העגלה הדוהרת וקוראים "זה לא רק הנדל"ן": "עופר עיני צפוי לדרוש היום מראש הממשלה: 'תן פתרון אמיתי למעמד הביניים, או שנצטרף למחאה", לשון כותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות".

"לדיירי המאהל ברוטשילד אין רשימת דרישות מסודרת ונקודות יציאה מוכנות מראש", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "אין להם דבר, לבד מהתחושה האותנטית שמצבם, כצעירים ישראלים ממעמד הביניים, דפוק, לא הוגן, משווע לשינוי. כפי שהם מתעבים את נתניהו או את שטייניץ, הם מתעבים את דיירי המגדלים המפוארים בהמשך הרחוב. זה תיעוב לא פוליטי, אנטי-פוליטי. השאלה עדיין פתוחה, האם יהפוך בשלב מסוים למנוף פוליטי שיהפוך סדרים במדינה".

"נתניהו הוא אמנם אביר הניאו-ליברליזם וההפרטה, אך אין לגלגל רק עליו את האחריות לכשל השלטוני", כותבת אבירמה גולן, והדברים מובאים בראש שער "הארץ".

שתי עובדות עולות מתיאורי העיתונים: אין מנהיג מובהק למחאה. אין מצע למחאה. עובדה נוספת היא זו: עונת המלפפונים עומדת להסתיים. האם ימשיכו העיתונים לסקר את נושא המחאה האמיתי – המשבר החברתי במדינת ישראל – גם כשיגיע בקרוב הסיבוב הבא באפוס הישראלי "מלחמה ושלום"? ההיסטוריה מוכיחה שלא. עם זאת, לא תמיד ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

ומה עם הדיור?

"והנה נקודה למחשבה", כותב שי פאוזנר ב"כלכליסט": "האוצר מעריך שעלות התוכניות 'החדשות' לקופת המדינה תגיע לכ-500 מיליון שקל. אם הכסף הזה יוזרם לחיזוק הוועדות המקומיות [פאוזנר מתכוון כנראה למחוזיות], ישתחררו מיידית היתרי בנייה ליותר מ-110 אלף יחידות דיור ברחבי הארץ – בלי רפורמות ובלי מהפכות".

ובינתיים, ב"ישראל היום"

גם הכותרת הראשית של "ישראל היום" מציגה תמונת מציאות דומה לזו שמציגים מתחריו – "נתניהו: מהפכה בדיור; המוחים: נמשיך להפגין" – אולם הטיפול העיתונאי בה שונה לחלוטין. ביקום המקביל של "ישראל היום", נתניהו (הוא ולא שרף, הוא ולא שריו) הוא המהפכן, והמוחים הם ריאקציונרים דיליטנטים. "50 אלף דירות בשנה וחצי", לשון כותרת הענק הנפרשת על פני הכפולה הפותחת, ומתחת לה תמונה של נתניהו מנופף בידו השמאלית בתנועת ה"נסיקה" המפורסמת ופירוט "תוכנית נתניהו למצוקת הדיור".

בידיעה עצמה, שעליה חתומים שלושה כתבים, שניים מהם הם הכתבים הכלכליים של העיתון, אין שום דיון או ניתוח, אפילו כאלו שאינם ביקורתיים, בתוכנית נתניהו. אחד מהם, חזי שטרנליכט, עוסק בטור פרשנות נפרד בניתוח אופיים של המפגינים במקום בניתוח כלכלי. בשתי מלים: הם קומוניסטים. בשלוש: רעים, רעים, רעים! על-פי המלים המעטות שמוקדשות לצד הכלכלי, כדאי ששטרנליכט אכן יקדיש את מרצו לתעמולה פוליטית.

ובכל זאת, יש התייחסות מקצועית לתוכנית של נתניהו ב"ישראל היום": "הנגיד סטנלי פישר: הצעדים צפויים להשיג את המטרה", נכתב בכותרת ידיעה אחרת בעמוד (כותרות שתי הידיעות האחרות: "ליברמן: בחו"ל אומרים שיש לנו בעיות של עשירים" ו"התאחדות הקבלנים: לראשונה רואים פתרונות לסטודנטים". פייר אנד בלנסד). בטור הפרשנות השני בכפולה, של דן מרגלית, מקבל נתניהו עצה: המשך בשלך בעוז ואל תפחד מהקולות.

עד כאן באשר לנתניהו. כיצד מצטיירים המוחים? "במלה אחת – לא", היא הכותרת לידיעה בעניינם. "שורת הפתרונות שהציע ראש הממשלה בנושא משבר הדיור לא עשתה רושם על מארגני המחאה בשדרות רוטשילד", "ראשי הסטודנטים הודו כי אמנם שום ממשלה לא הציעה את חבילת ההטבות של נתניהו", "איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, הציג את ההטבות של נתניהו כ'הישג היסטורי. אני לא זוכר מתי הוצגה לנו חבילה כזו אטרקטיבית'", נכתב בדיווח של דן לביא ויעל ברנובסקי, שאמנם לא מכחדים מהקוראים כי המחאה ממשיכה להתרחב.

עוד ארבעה טקסטים בעיתון עוסקים במוחים: טור של נציג המחאה (מאגודת הסטודנטים), ידיעה שכותרתה "הדג-נחש בביקורת על מנהיגי המחאה: 'התאהבו במצלמות'", טור של יהודה שלזינגר תחת הכותרת "תפרשו בשיא", וטור של פרשן הבית דרור אידר תחת הכותרת "ובתקשורת, אנשי האוהלים מפמפמים מנטרות".

כדאי לשים לב למשפט הבא בטור הפומפוזי כרגיל של אידר: "מאחורי שכבת המחאה האותנטית נמצאים אנשי כת הטרוניה הידועה, אלה שמטרתם הפלת הממשלה". ממתי ניסיון להחליף את הממשלה הוא מטרה לניגוח? היש דבר דמוקרטי יותר, בריא יותר, מפעלתנות פוליטית כזו? כנראה שכן. אם היא מכוונת לכיוון הלא נכון, להפיל את הממשלה שאידר תומך בה.

יש כאן שיעור חשוב במובן מאליו: פוליטרוקים באים בכמה מהדורות ופנאטים מגיעים בכל מיני צבעים. סימן זיהוי מובהק: תמיד ישושו ויידחפו כדי להאשים את הפנאט הפוליטרוק מהעבר השני באותה קיצוניות, באותם שנאה ועיוורון שהם עצמם מצטיינים בהם.

ועוד ידיעה מרכזית בסיקור ה"קיץ של מחאות" (הלוגו של "ישראל היום" לסיקור מחאת הדיור ושביתת הרופאים): "ח"כ וילף: 'לשבור את מונופול המלט של דנקנר'". כזכור, אתמול פירסם העיתון את תלונתו של שטייניץ כי "טייקונים" מסתוריים ניסו לגרום לפיטוריו, וציטט בהבלטה ביקורת שמתח נתניהו על ה"ריכוזיות". היום מחטיפים מהלומה לאבי הריכוזיות הישראלית, דנקנר, שהוא במקרה גם הבעלים החדש של המתחרה "מעריב". ובקיצור, נתניהו ו"ישראל היום" מצאו שעיר לעזאזל: העשירים. אכן כך? בואו נחכה לטור של אידר.

הערת שוליים

"מעריב" עוסק בהרחבה גם בעניין שולי המסתעף מענייני מחאת הדיור: היחסים בין ראש הממשלה לשר האוצר. "שטייניץ התנגד, נתניהו התעלם", היא הכותרת הראשית של העיתון. "שטייניץ התקפל" היא כותרת מוסף "עסקים" של העיתון, לצד החותמת "חשיפת 'עסקים'". "עוד סימן לחוסר האמון בין ראש הממשלה לשר האוצר: תוכנית נתניהו לפתרון משבר הדיור התקבלה למרות התנגדותו של שטייניץ. שר בכיר בליכוד: 'הוא לקח על עצמו תיק שגדול עליו'", נכתב בכותרת המשנה על שער העיתון לידיעה של טל שחף ומיה בנגל. "שר האוצר התנגד לרפורמה וטען שמדובר ב'חלוקת מתנות' שלא תועיל למאבק במחירי הדיור. ראש הממשלה נתניהו התאמץ ואימץ את הפתרון שהציע שר השיכון אריאל אטיאס", נכתב בכותרת המשנה על שער "עסקים" (עידו אפרתי וטל שחף).

מסימני השינוי

המוסף "נדלניסט" המצורף היום ל"כלכליסט" נפתח בעמוד שחציו תצלום מ"מאהל מחאת הדיור, שדרות רוטשילד, תל-אביב, יולי 2011" וחציו האחר מוקדש לציטוט של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, ובו, בין היתר, המלים "עולם רוחני". המוספים הקודמים הוקדשו ל"רמות המחיר במתחמי המגורים הבולטים שיקומו כאן", "איפה יש עדיין הזדמנויות השקעה" ביפו, "על מה מפנטז הישראלי כשהוא חושב על נדל"ן" ו"התשואות על השקעה בדירות בישראל בעשור האחרון". נושא המוסף היום: "10 הערים שהכי טוב לגדל בהן ילדים". הכתבה הפותחת: "הרצל חבס, האיש שהביא את היוקרה לרוטשילד, חושב שמחאת הדיור מוצדקת". ואף מלה על תשואה.

(ואתמול, אני מזכיר, קרא "דה-מרקר", לשעבר נציג הימין הקיצוני בכלכלה, למסות את ההון בישראל.)

גם זה קרה

"בזו אחר זו התלוננו שלוש נשים חרדיות במשטרה: יורם אוחיון אנס אותנו. חמישה חודשים הוא ישב בכלא עד שהתברר שכל אחת מהן ניהלה איתו רומן ושיקרה", לשון כותרת המשנה לראשית של המוסף "24 שעות" ("ידיעות"). "'זה כאילו שמים אותך בקבר ומתחילים לכסות בחול, ואתה צועק 'אני חי'', הוא אומר לאחר שנוקה מכל אשמה".

אמיתי: הגדרה

"[...] ובמידה רבה הגל הזה ממשיך עד היום, כשעדיין מחפשים איך להכניס לאופנה את השוליים, את הלא מושלם, הלא יפה, ה'אמיתי'" (המוסף "סגנון" של "מעריב", העמוד הפותח, "מאחורי הקלעים של צילומי השער").

"עורכי מגזיני האופנה הגדירו את סגנונה 'בלתי ניתן לחיקוי'. זה לא מנע מהם לפרסם רשימות הוראות מפורטות לקוראותיהן כיצד להרכיב את המראה הנחשק של הזמרת" (כתבת אופנה במוסף "גלריה" של "הארץ").

"למה שמנות יותר טובות במיטה" (כותרת על שער מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות").

"מה כדאי ללבוש לאוהלי המחאה" (עוד כותרת על שער "זמנים מודרניים").

ענייני תקשורת

לפי ערן סוויסה ב"מעריב", "למעלה מעשרה" נמנים עם המועמדים הסופיים לתפקיד מפקד תחנת גלי-צה"ל, מבין 30 שהגישו את מועמדותם. בין ה"למעלה מעשרה": ינון מגל, מגיש מהדורת "מבט" בערוץ הראשון; טלי בן-עובדיה, לשעבר עורכת מהדורת החדשות בערוץ 10; גולן יוכפז, עורך ומגיש בתחנה ועורך "אולפן שישי" בערוץ 2; יוני שיינפלד, עורך "במחנה" ועוד.

"מחאת האוהלים מיצתה את עצמה משום שהפכה מהר מדי ליריד ספורדי של דעות הזויות ומיני אנרכיסטים וניאו-ליברלים, שבילבלו בין מצוקתם האמיתית לבין הדעות החשוכות שיש להם נגד כל דבר שמזכיר להם שוק חופשי", כותב היום חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". תיקון קטן: ניאו-ליברליזם הוא מונח המתאר גישות הדוגלות ביישום רדיקלי של שוק חופשי. תיקון גדול: לבקש מחנוך דאום לכתוב טור בתשובה לשאלה "בעקבות התוכנית שהציג נתניהו, האם מחאת האוהלים צריכה להסתיים?" (דאום: כן) זה כמו לבקש מארי שביט לכתוב מאמר בתשובה לשאלה "האם עמרי שרון צריך לרוץ לראשות הממשלה?".

"בתי-החייל הם חללים ציבוריים ייחודיים לישראל, אלא שבמשך השנים לא השכילו לשמור עליהם. בית-החייל בתל-אביב הוא עדות כואבת לכך", נכתב בכותרת המשנה לכתבת עמוד של נועם דביר ב"גלריה", במסגרת הסדרה "אייקונים ישראלים בסכנת הכחדה". הנה, אם כן, נמצא צירוף המקרים שבשלו יזכה גם הצבא לעדנה ב"הארץ".