מפגינים בירושלים ממאהל המחאה נגד מחירי הדיור מפגינים בשכונת היוקרה כפר-דוד (צילום: ליאור מזרחי)

המלחמה על הבית

האם העיתונות הישראלית עוברת מהפך אזרחי? כבר תקופה לא קצרה שהעיתונים אינם מתייחסים לזירה החברתית-כלכלית כנחלתם הבלעדית של העיתונים הכלכליים, שעושים עבודה מצוינת בכיסויה, אלא מעלים נושאים אזרחיים לראש סדר היום. גם היום, למעט כותרת אחת על שער "ישראל היום" (טורקיה והמשט) ואחת על זה של "הארץ" ("צה"ל מוביל השתלטות על קרקעות בגדה"), מוקדשים שערי העיתונים לנושאים "אזרחיים", עם דגש על סיקור המחאה על מחירי הדיור ומרד המתמחים נגד הסכם השכר שהשיגה ההסתדרות הרפואית.

האם הסיבה היא העדרו של משא-ומתן עם הפלסטינים? אולי, אבל בעבר מצאו העיתונים זוויות אחרות לעסוק דרכן בסכסוך הישראלי-ערבי. האם הסיבה היא עסקית – חבטה בנתניהו בגלל "ישראל היום"? או אולי סיבה אידיאולוגית, רצון לפגוע בממשלת הימין? קרוב לוודאי שגם וגם, אבל הסיבות הללו מתקיימות כבר שנתיים, וסדר היום הרגיל היה מדיני-פוליטי.

אולי המציאות שהשתנתה היא הסיבה. כפי שהרבו לציין ב"ישראל היום" ובמאחזים שונים בעיתונים האחרים, המצב מעולה, תודה ששאלתם. מלחמה לא משתוללת, גם לא מתקפת טרור, הכלכלה משגשגת על-פי כל הנתונים המקובלים. הנקודה הזו האחרונה היא זו שחוללה את השינוי המתרחש מול עינינו: הנתונים המקובלים משקרים.

הפער בין החוויה של האזרח הרגיל ובין הנתונים ותמונת המציאות המוצגים לו על-ידי חלק מהתקשורת התרחב והלך, עד שחוסר הנחת התחלף במצוקה, וזו מתחילה להתבטא בהתעוררות אזרחית. נדמה שמדובר במזל גדול. הדיסוננס בין מראית העין לממשות התפרץ במדינות העולם בצורה של משבר חריף. בכל אופן, מוקדם להכריז על שינוי מהותי באופיים של העיתונים. נכון לעכשיו, הם רק רצים, מתנשפים, אחרי ההתרחשויות.

ההתרחשויות: מאהלים ומחאות ממשיכים לצוץ ברחבי הארץ. גם בחזית שביתת הרופאים, שהעיתונים קושרים, לאו דווקא בצדק, עם מחאת הדיור, יש התרחשות: מרד המתמחים הוביל לביטול ההסכם שנחתם עם האוצר.

"איפה נתניהו", שואלים הפרשנים הכותבים על משבר הרופאים. "איפה השרים החברתיים שלו", שואלת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". זו שאלה במקומה. סדר היום של הממשלה הזו אינו מדיני; בזירה הזו היא טרודה בעיקר בבלימה ובנאומים תקופתיים. סדר היום שלה היה יכול להיות חברתי, דהיינו, טיפול בבעיות פנים במקום בבעיות הגבול עם החוץ. המחאות האחרונות מראות שגם זה לא היה סדר היום. והרי זה מה שפרשנים שאינם כותבים ב"ישראל היום" טוענים בשנתיים האחרונות: לממשלה הזו אין סדר יום. לא כולם; "הממשלה הזו היא לא אנטי-חברתית", קובע סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

האם מדובר במחאה פוליטית? "ירצו או לא ירצו, מדובר באירוע פוליטי למהדרין", כותב מאיר שלו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לכאורה, השאלה מיותרת. כמובן שהמחאה פוליטית, כשם שכל מחאה חברתית היא פוליטית. אלא שלא זו היתה כוונת המשורר, כלומר הסופר, וכוונתם של כל מי שעסקו ועוסקים בדיון על הפוליטיות של המחאה.

אין מדובר בדיון עמוק על מהותה של המחאה, אלא בתגרנות מחנאית. לא "האם אתם פוליטיים", אלא "האם אתם שמאל או ימין"."המחאה אינה ממוקדת. תנועות שמאל פוליטיות בוחשות", נכתב על שער "ישראל השבוע". "כשבצד אחד של הקו הירוק מחלקים אדמה ומענקי בנייה ובצד האחר לא, כשכוחה, כספה, תעצומותיה ותשומת לבה של המדינה מושקעים בעיקר בצד שם ובצד הזה פחות – נולדת המצוקה הזאת ועוד מצוקות", כותב שלו ומציע למוחים לקרוא לאוהליהם בשמות התנחלויות, לקלל ולרגום חיילים ושוטרים.

אם ב"ישראל היום" רואים שמאלנים בכל מקום, אצל שלו דמות דמונית של "מתנחל" צרובה ברשתית. אבל בעוד העיוורון של "ישראל היום" הוא טקטי, כמי שמשחקים בעצמם על המגרש הפוליטי, הקיבעון של שלו הוא אסטרטגי, תודעתי. מאחר שמדובר באחד הסופרים החדים היחידים שעדיין כותבים בעיתון, הצער על כך כפול.

הקיבעון הזה, הרשתית העשנה הזו, משותפים לעוד הרבה כותבים ועורכים המעצבים את העיתונות הישראלית. מה נעשה כשהמתנחל האחרון יעלה על המשאית, ובעיות העולם עדיין יישארו כאן איתנו? על מי נטיל את האחריות, ולאן נוליך את החרפה.

כה אמר נתניהו

"אלפים משתתפים במחאה החברתית בכל רחבי הארץ", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ" על המשך התנערותו של מעמד הביניים בישראל. "אחים למחאה", מחברת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" את המחאה על מחירי הדיור עם מחאת המתמחים נגד הסכם השכר שהשיגה ההסתדרות הרפואית. "מרותקים למיטה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המתארת כיצד המתמחים עוקפים את צווי המניעה שהוצאו נגדם. "הרעילו את בתי" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", אוסף דפי הנייר המתקרא "עיתון".

חן אפרת מתה אחרי שטעמה במסעדה ממרח שוקולד שהכיל שרידי אגוזים, שלהם היתה אלרגית. דיווח על המקרה הטרגי והנקודתי הזה מופיע גם על שערי "ידיעות אחרונות" ("מתה בגלל שוקולד") ו"מעריב" ("הקינוח שהרג את חן"), אולם רק ב"ישראל היום" הוא נפרש בגדול ככותרת המרכזית של העיתון ותופס את הכפולה הפותחת. הכותרת השנייה והכותרת השלישית על השער עוסקות ביחסים עם טורקיה ("חילוקי דעות לגבי 'ההתנצלות' לטורקיה") ובהופעה של הזמר פול סיימון אתמול ברמת-גן.

המחאה על מחירי הדיור מוזכרת באחת משלוש הכותרות האחרות בשולי עמוד השער, בתחתיתן: "נתניהו: 'אטפל בבעיות הדיור'". לצד הכותרת: תצלום של נתניהו וכותרת המשנה: "רה"מ: 'מחבק את המפגינים, המצוקה אמיתית'. אמש: מצעד לפידים בתל-אביב. במוצ"ש: עצרת מחאה המונית". בעמ' 7, המוקדש למחאה, כותרת הדיווח היא: "נתניהו: 'המצוקה היא אמיתית'".

אם ראש הממשלה סבור אפוא שהמצוקה אמיתית, ואם המחאה היא "לא רק בתל-אביב", כדבר כותרת אחרת בעמ' 7, מדוע "ישראל היום" דוחק אותה לשולי סדר היום המרכזי ומציג אותה רק מזווית אחת: זו הנשקפת דרך עיניו של ראש הממשלה?

סימן השאלה לעיל הוא סמלי בלבד, כמובן.

הריאקציה

יש גם מי שחושב שמדובר בנפיחה. החשודים הרגילים. מקורבה של אשת ראש הממשלה, חנוך דאום, מקדיש את טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" למחאת האוהלים. בסגנון המעצבן המאפיין את כתיבתו (שילוב דוחה של התיילדות ויהירות) מכנה דאום את המוחים בשלל כינויי גנאי, מציע להם לגור בלוד ולהיעזר בהורים ובאופן כללי מצטייר כחייזר.

כדי להוכיח כי לא נחת לכאן עכשיו מהחלל החיצון הוא מוסיף: "שלא יובן אחרת: יש כשל שוק, מחירי הדיור אכן בלתי נסבלים", אבל זה לא קשור ל"פסטיבל הפייסבוק ברוטשילד", שכולם שם שמאלנים מניאקים. הדובדבן נמצא בסוף הטור: "היה יפה לראות את כתבי הטלוויזיה מדווחים על מאהלים שהוקמו בבאר-שבע, תל-חי, ירושלים, קריית-גת ופתח-תקווה. כל-כך הרבה מאהלים קמו, אני תוהה ביני לביני, אז מדוע כולם ממשיכים לשדר דווקא משדרות רוטשילד?".

כלומר, דאום מקדיש טור שלם לביקור ב"קייטנת שדרות רוטשילד" ומלין על העיתונאים שאינם משדרים מבאר-שבע. וזה האדם שמציע למוחים על מחירי הדיור לעבור לגור בלוד. זה פתטי ומגוחך, אבל גם מדאיג: האם הלך הרוח המנותק הזה משקף גם את ראיית המציאות בלשכתה של אשת ראש הממשלה?

"המחמאות שהורעפו השבוע על מארגני מאהל המחאה גדולות עליהם בעשר מידות. הם לא 'עשו מעשה' או 'לקחו את גורלם בידם', אלא בסך-הכל השתלבו בשגרת הנרגנות העתיקה בארץ", נכתב בתמצית מטורו של חגי סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" המופיעה גם בשער העיתון. כשקוראים את הדברים, מתגנב הרהור. אולי בכל זאת שלו צודק?

אבל הטור עצמו, לא המשפט שעורכי "ידיעות" בחרו להבליט, יהיר ומנותק פחות ממה שנדמה. תורף טענתו היא כי המוחים אינם מכוונים את מחאתם אל האשמים האמיתיים בעלייה הבלתי נסבלת של מחירי הדיור, שאינם הממשלה או בעלי ההון, אלא בעלי הבתים.

לא צריך להיות כלכלן כדי לתהות על עומק המאמץ האינטלקטואלי שהושקע בטיעון הזה. הריבית הנמוכה, מיעוט התחלות הבנייה וירידת ההיצע, הסטגנציה בשכר – כל אלו נמסים מול הנטייה האינסטינקטיבית הבלתי מוסברת של נציגי הימין בעיתונות להגחיך את המוחים על מחירי הדיור. חבל.

"אולי בדיעבד הדגים שייעטפו בתוך העיתון יגחכו על הדברים, אבל הרשו לי הערת אזהרה", כותב אראל סג"ל בטור המתפרסם כולו על שער "מעריב". "אין בדברי כדי להגן על הדרוש תיקון ועל אוזלת ידה של הממשלה", מוסיף סג"ל הסתייגות, "אני מזדהה לחלוטין עם מעמד הביניים", הוא מוסיף עוד אחת. "אבל יש פער עצום בין מחאה לגיטימית ומחויבת המציאות, בין רעיונות ממוקדים להקל על החנק ולפתור את מצוקת הדיור במדינה שעדיין נאבקת על קיומה, לבין פנטזיה אדומה על מלחמת מעמדות". סג"ל הוא אחד הכותבים הבוטים והחריפים בעיתונות הישראלית, גם אחרי שחזר בתשובה והתמתן מאוד. אז מאיפה, לעזאזל, מגיע הפחד הזה ממחאה שקטה, רחוקה מאלימות, שמשתתפיה חמושים בגיטרות ומים מינרליים?

נא להכיר

"זאת לא כיכר תחריר. גם לא כיכר הלחם, ואלה לא הפנתרים-השחורים", כותבת סימה קדמון בטור הפותח את "מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות". "אלה צעירים מהמעמד הבינוני, שביום עובדים ובלילה מוחים. האנרגיה שם היא אחרת, שונה מכל מה שידענו עד כה על הפגנות. אין שם זעם, יש נחישות. אין שם אלימות או אפילו התלהמות. יש שם הרבה מוזיקה. סוג של מחאה שכמותה עוד לא הכרנו, ושככל הנראה עוד נכיר היטב".

נא לאכול את הכובע

"הבעיה: מחירי הדיור והשכירות; המחאה: בבועה התל־אביבית", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" ביום ראשון השבוע. כותרת הידיעה היתה "הדיור בעייתי, גם המחאה". היום הכותרת על שער מוסף "ישראל השבוע" קובעת: "מצוקת הדיור אמיתית".

אגב, לפני יומיים כתב אחד הכותבים הקבועים במדור הדעות של העיתון, חיים שיין, כי "למחאת הדיור המתקיימת בימים אלה בשדרות רוטשילד אין שורשים אמיתיים הנטועים בקרקע המציאות. מדובר במחאה של פעילי אתרים חברתיים, שהמרחב הווירטואלי שיבש את חיבורם למציאות ולהגינות המתבקשת ממי שרוצה להוביל מחאה חברתית אמיתית". אולי כדאי לשיין להתחבר קצת למרחב הווירטואלי.

הכובע של "ישראל היום" נתפר עם כיסוי של מלח, אבל לא רק שם החמיצו את משמעותה של תנועת האוהלים. "באשר לאנשים צעירים, העצה המיידית היא גיאוגרפית: לחפש דירת מגורים מחוץ לארבעת הקילומטרים הרבועים של מרכז תל-אביב. חולון ובת-ים, למשל, יחוברו בספטמבר הקרוב לרכבת – מה רע לגור שם? יותר מזה: יש כבר רכבת לאשקלון, וכשיושלם שידרוג המסילה וייחסך העיקוף לדרך לוד, משך הנסיעה יתקצר. הנסיעה ברכבת מקריית-גת לתל-אביב עתידה לקחת 18 דקות בסך-הכל. כמו לפרבר מאוד נחשק". על החתום: סבר פלוצקר.

את הדברים הנ"ל כתב פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון, היום הוא פותח את טורו בציטוט בגישה דומה, אבל מייחס אותו ל"יועץ כלכלי בכיר במשרד ממשלתי בכיר" ומתנער ממנו: "היועץ מייצג נאמנה מצב רוח השורר בקריית הממשלה, והוא מנוגד תכלית הניגוד למצב הרוח הקשה בו מצוי כיום מעמד הביניים בישראל [...] זו אינה רתיחה של עניים ומשועבדים, וגם לא של שבעים ושמנים. זהו קולה של ישראל העובדת, השואלת את עצמה איך ייתכן שאנחנו חיים באחת המדינות המוצלחות במערב, וההצלחה נעצרת בפתח ביתנו?".

הבית, כפי שפלוצקר אינו טורח לציין עכשיו, נטוע גם בחולון ובת-ים. תפנית חדה כזאת בתוך שישה ימים היתה גורמת לפרשן כלכלי בכיר פחות ללסת נקועה לפחות. אבל פלוצקר לא ממצמץ: "השבוע, כפי שחזיתי לפני שלושה שבועות, הגיעה המחאה אל הדיור", הוא כותב היום. מה שנקרא: פרשנות בדילוגים.

אפשר לתמוה כיצד מי שאישיותו העיתונאית עוצבה בעיתון השמאל הסוציאליסטי "על המשמר" מגיב באופן אינסטינקטיבי נגד המחאה הציבורית. פלוצקר מסגיר את המקורות שעיצבו את מצב רוחו שלו בתגובה הראשונית למחאה: הרוחות השוררות בקריית הממשלה. אם מצרפים לכך את התגובה שלו למחאה הקודמת, "מחאת הקוטג'", שעיקרה: תנובה אינה אשמה, בעלי ההון אינם אחראים, הכל בסדר, תחזרו לישון – אפשר לקבוע כי הרוחות המעצבות את פרשנויותיו של פלוצקר מנשבות תמיד מלמעלה למטה: משר האוצר וראש הממשלה, מהמנכ"לים המיליונרים והטייקונים המיליארדרים. ובעצם, הרי זו בדיוק תנועת הרוחות בעיתון מפלגתי. מורשת "על המשמר" נשמרת היטב.

ורק כדי לסבר את האוזן, עבור אלו שכבר הסתדרו בחיים ושולחים אנשים לרכוש דירות בבת-ים, הנה כותרת המשנה לכתבת השער של המקומון "זמן חולון–בת-ים": "'אני היום בת 36, בעלי בן 43 עוד מעט, ואנחנו גרים בשכירות ונחיה בשכירות עד סוף חיינו. שנינו אנשים עובדים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות בחולון. המצב הזה הפך לבלתי אפשרי ובלתי סביר'. הדוברת, חברת המועצה הירוקה יוליה מלינובסקי, אומרת מה שיודע כל זוג צעיר בחולון: בעיר בונים כבר שנים רק דירות 'יוקרה' עם 'לובי ענק מפואר'".

אבל לא רק פרשנים ותיקים המחוברים לשלטון מיהרו להכריז כי מדובר במחאה תל-אביבית מנותקת. גם שי גולדן, כתבן בולט מדור הביניים, בחר בנתיב הזה. ביום ראשון כתב גולדן את אחד מטוריו הראשונים בעיתונו החדש-ישן, "מעריב": "מחאת הדיור בתל-אביב, ושכונת האוהלים הקטנה שנולדה בשדרות רוטשילד בעיר, גרוטסקית [...] אפשר שהישראלים רחוקים מאוד מנקודת השבירה שלהם, ולכן הם מתירים לעצמם להשתעשע במשחקי חברה [...] לעת עתה המסר שעובר לירושלים מכל רחבי ישראל ברור ופשוט: תמשיכו לצפצף עלינו, המקסימום שאנחנו מסוגלים לו הוא קומזיץ בתל-אביב וכמה לחיצות 'לייק' בפייסבוק".

האירוניה בכך שדווקא גולדן מאשים בתל-אביביות-מנותקת גדולה במיוחד כשזוכרים שאותו כתבן היה האחראי להפיכתו של מוסף "תרבות מעריב" ל"פרומו", מי שניסה ככל יכולתו לקרב את מוסף "הארץ" ל"פנאי פלוס", מי שלעג לאלה שאינם צופים ב"האח הגדול" ומי שהשתתף (זהירות, משחק מלים) בתוכנית הריאליטי "מחוברים". היום כותב גולדן ב"מעריב" על ההופעה של פול סיימון. על הקומזיץ בתל-אביב יכתוב אולי בשבוע הבא.