הפגנת הרופאים, אתמול בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

המסקנה המתבקשת

בעקבות מאמרו של סבר פלוצקר, שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות", ובו הודה הפרשן הכלכלי כי טעה כשהטיף להסכם שלום עם סוריה וטען כי יש לכרות הסכמים עם דמוקרטיות בלבד, מתפרסם הבוקר במוסף "24 שעות" של העיתון מכתב מאת גורי גרוסמן, תושב ירושלים. "המסקנה המתבקשת", כותב גרוסמן, "היא שמסוכן לחתום על הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית תמורת נסיגה לגבולות 67', כולל בירושלים. זאת מאחר שהרשות רחוקה מלהיות משטר דמוקרטי המכבד זכויות אדם. היא דוחה את הבחירות זה יותר משנתיים, ואינה מייצגת את הפלסטינים ברצועה".

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות להודעה שהופצה אתמול, שלפיה נכרת הסכם בין פת"ח לחמאס. כותרת המשנה לראשית בעיתון "ישראל היום" נפתחת בעיקרי ההסכם: "ממשלת אחדות זמנית, ובעוד שנה – בחירות". הכותרת הראשית בעיתון מצטטת את תגובת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להכרזה על ההסכם הפנים-פלסטיני: "אבו-מאזן חייב לבחור: או חמאס – או ישראל".

גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לתגובה הישראלית להכרזה על ההסכם, בלי לצטט באופן ישיר את ראש הממשלה ("חשש: חמאס ישלוט בגדה"). מתחתיה נכתב, בין היתר, "זעם בישראל". את הכפולה הפותחת של העיתון מעטרת הכותרת "חמאס ופת"ח מציגים: סולחה", כאשר המלה האחרונה מודפסת בגופן גדל ממדים וצבוע אדום. ההשתמעות: הסולחה הפלסטינית היא סכנת דמים. מתחת לכותרת מזרה אימה זו, ארבע מלים מודגשות בצהוב המפרטות את עיקרי ההשלכות של ההסכם. שלוש המלים הראשונות הן "הבעיה", "האיום" ו"החשש".

ברוב טורי הפרשנות שמתפרסמים הבוקר מודגש כי רב המרחק בין הכרזה על פיוס ובין פיוס בפועל, וכי הדרך למימוש ההסכם – הקמת ממשלת אחדות ועריכת בחירות נוספות – ארוכה. בכל זאת מנסים הפרשנים להעריך כמיטב יכולתם את ההשפעה של האחדות המסתמנת, בעיקר על מדינת ישראל.

רוני שקד, החתום על טור פרשנות ב"ידיעות אחרונות", מדגיש כי ההסכם אמור לסייע לאבו-מאזן לקבל את הכרת העצרת הכללית של האו"ם במדינה פלסטינית, וכותב כי "בלי איחוד ופיוס הוא לא יוכל להציג עצמו כמנהיג שיכול להוביל את עמו לעצמאות מדינית". שקד ממשיך וכותב כך: "מבחינת ישראל, הפיוס עלול ליצור בעיה ברמה המדינית. פיוס יביא להאצת הלחצים על ישראל להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67'. ישראל בלמה עד כה את התהליך הזה גם בזכות הפיצול בין עזה והגדה – זה היה אינטרס ישראלי מובהק".

בטור פרשנות המתפרסם ב"ישראל היום" מכין דן מרגלית את הקרקע לתגובה הישראלית ללחצים הבינלאומיים שעלולים להתעורר. מרגלית חוזה כי אם יתממש ההסכם, "לא יהיה דו-קיום כלשהו בין ישראלים לבין האוכלוסייה המקומית ביהודה ובשומרון. להפך, תסתמן השתלטות של עזה הנחשלת והקיצונית על הגדה המערבית הצומחת". על כן, הוא כותב, "מעתה, או לפי שעה, אין הצדקה מוסרית ללחוץ על ישראל לוותר, לסגת ולקפל מחסומים ולהתכווץ ביהודה ובשומרון. הן בעוד שנה, בעקבות בחירות כלליות, עלולה להתייצב בראש העם הפלסטיני הנהגת חמאס בחסות האייתוללות מטהרן".

בטור פרשנות המתפרסם ב"מעריב" כותב עמית כהן כי על-פי "גורמים פלסטיניים", ההסכם נכרת לאחר תקופה ארוכה של אי-הסכמה בין הפלגים לא משום שחמאס שינה את עמדותיו מול פת"ח, אלא ההפך. "הרשות הפלסטינית והשלטון המצרי החדש הסכימו להתגמש, לפתוח מחדש את יוזמת הפיוס ולקבל את הסתייגויות החמאס", הוא כותב.

בטור פרשנות המתפרסם ב"הארץ" (מתחת לכותרת הראשית) כותבים אבי יששכרוף ועמוס הראל על שינוי שחל בחמאס דווקא. "עד היום נמנע החמאס מלחתום על ההסכם, למרות הצעות חוזרות ונשנות מצד מצרים. הסירוב נבע כנראה מלחץ שהפעילו שתי הפטרוניות הגדולות של הארגון, איראן וסוריה. ייתכן שהפלת שלטונו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לפני כחודשיים, זירזה את השינוי בעמדת החמאס".

"בוננזה הסברתית", נכתב מעל מאמרו של אלוף בן, שמתפרסם אף הוא ב"הארץ". "זה מה שהיה דרוש לנתניהו", כותב בן, "כדי ללכד את הציבור הישראלי מאחוריו ולהדוף את הלחץ הבינלאומי לנסיגה מהגדה המערבית". על-פי בן, לישראל מזומנות כעת שתי אפשרויות: "או כניעה ישראלית להחלטה הצפויה באו"ם על עצמאות פלסטין, והסכמה לסגת אל הקו הירוק – או התבצרות בעמדות הקיימות, באווירת 'העולם כולו נגדנו'". בן מעריך כי נתניהו יבחר באפשרות השנייה.

"ההודעה על החתימה התקבלה בהפתעה מסוימת בישראל", מציינים ביובש יששכרוף והראל. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת איתמר אייכנר, העוסקת ב"כישלון המודיעיני", ולפיה "גורמי המודיעין העריכו כי חמאס לא יסכים לתת לרשות הפלסטינית דריסת רגל בעזה, וכי לפיכך הסיכויים לפיוס קלושים [...] אילו ידעה ישראל מראש על ההסכם המתגבש, היא היתה יכולה להפעיל מנופי לחץ על אבו-מאזן, ולמנוע אולי את הברית עם חמאס".

"מנופי לחץ"? נזכיר כי בפעם האחרונה שנראה היה כי עומדת לחול התקדמות במגעים בין פת"ח לחמאס, העריכו כמה פרשנים בעיתונות הישראלית כי ישראל תרמה מיוזמתה להסלמת הזירה הדרומית, בגבול עם עזה.

איך לבזבז 25 מיליון שקל בשנה

"כיום אתה איש עסקים או פילנתרופ?", שואלים גיא גרימלנד וענת ג'ורג'י את מוריס קאהן, אחד מעשירי ישראל, שהונו מוערך בכמיליארד דולר, במסגרת ראיון שמתפרסם ב"דה-מרקר ויק". נוסח כותרת הגג שמלווה את העמודים שבהם מתפרסם הראיון ("בלעדי, ראיון נדיר עם איש העסקים והפילנתרופ מוריס קאהן") מבשר על התשובה של קאהן – הוא גם וגם. "אני מאזן בין העסקים שלי לפילנתרופיה", משיב המרואיין לשאלה.

בתשובה לשאלה אחרת, על פערי השכר בין מנהלים לעובדים, אומר קאהן: "פערים אינם דבר בריא, הם יוצרים תחושה של קנאה [...] אין לי פתרון לבעיה הזאת, אבל אין ספק שכשאני נחשף למשכורות העתק שמקבלים חלק מהמנהלים – אני המום. הם עולים לכלכלה מיליארדי דולרים".

עירן פאר מדווח ב"גלובס" על תנאי ההעסקה של בכירים בבנק הפועלים, על סמך דו"חות הבנק. "מתברר", כותב פאר, "כי השכר השנתי הבסיסי של חבר הנהלה בבנק (ללא בונוסים) הוא 112 אלף שקל בחודש, כלומר 1.35 מיליון שקל בשנה. יודגש כי לא מדובר בעלות השכר למעסיק, אלא בשכר ברוטו. ב-2008 עמד השכר על 91 אלף שקל בחודש".

בהמשך מפרט פאר ומציין כי "שכר חברי הנהלת הפועלים כולל שלושה מרכיבים: משכורת חודשית בסך 69,785 שקל הצמודה למדד, משכורת 13 אוטומטית, ונוסף על אלה 'מענק חתימה' שנתי בסכום של 440 אלף שקל, הצמוד למדד. מענק החתימה הוא חלק בלתי נפרד מתנאי השכר ואינו מותנה בביצועי הבנק".

"עפרה שטראוס מבקשת אישור לבונוס של 1.21 מיליון שקל", מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב", בידיעה שאינה נושאת קרדיט כלשהו לכותב. על-פי הידיעה, שטראוס, יו"ר דירקטוריון קבוצת שטראוס, משתכרת 135 אלף שקל בחודש, ועל כן סכום הבונוס (המורכב מ-595 אלף שקל בגין רווחי החברה בשנה אחרונה ו-615 אלף שקל "בהתאם לתוכנית הבונוסים החדשה בחברה"), שווה ערך לכתשע משכורות חודשיות.

בשער מוסף "עסקים" מתפרסם תצלום של דוד עזריאלי, מעל הכותרת "השכר שקיבלתי מגיע לי". מחר יתפרסם במוסף "עסקים שישי" ראיון עם עזריאלי (לא מצוין מי המראיין), והבוקר מצוטט עזריאלי כאומר כך: "מה-24.5 מיליון שקל לא נשאר הרבה. חלק מהכסף הולך לצדקה. סיימנו שנה פיננסית מוצלחת".

מבוגר אחראי ופטרנליסטי

"פישר מקשיח תנאי המשכנתא כדי להגן על יציבות הבנקים", לשון הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מביאה הדס שפר תגובות של חמש משפחות למדיניות של נגיד בנק ישראל, וזאת תחת הכותרת "חלום הדירה ממשיך להתרחק". ציטוטים נבחרים: "מרוב ייאוש אני מחפש דירות בשכונות מצוקה", "פישר פועל לטובתנו או להצלת הבנקים?" ו"אם לפישר טוב כשאנשים נדחקים לעוני, שיבושם לו".

בטור פרשנות המתפרסם ב"כלכליסט" מכנה שאול אמסטרדמסקי את מדיניותו של פישר "פטרנליזם" וכותב: "בנק ישראל מדכא את הביקוש מצד אחד בכך שהוא מייקר את המשכנתאות, אך המדינה לא דואגת במקביל לתמריצים שיעניקו לציבור היצע מספיק של דיור במחירים סבירים. התוצאה היא שמעמד הביניים שוב נתקע בין הפטיש לסדן".

ב"דה-מרקר" כותב מוטי בסוק כך: "במקום שפישר יפעיל לחצים על ראש הממשלה ושר האוצר להגדלת ההיצע, פנה הנגיד במאי ובאוקטובר 2010 ואתמול לדרך הכביכול קלה יותר של מהלכים אדמיניסטרטיביים של הגבלת היקף האשראי לדיור – אף שגם הוא יודע כי המהלך הזה ישפיע רק בשוליים". בסוק מתרשם כי בנק ישראל "פחות רגיש מגופים ציבוריים אחרים לנושאים חברתיים".

"הנגיד והמפקח על הבנקים מתנהגים כמבוגר האחראי", כותב חזי שטרנליכט ב"ישראל היום". כותרת טורו – "צעד קשה, אבל הכרחי".

זוטות

כל כפולת העמודים החמישית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לסיקור מה שמכונה "חוק הרעש" – התקנות החדשות שלפיהן נאסר, בין היתר, על הפעלת מפוחי עלים. שניים מכתבי העיתון, אדוה כהן ועקיבא נוביק, הפעילו מפוחים ובחנו את התגובות. יהודית יהב ועמיר בן-דוד מדווחים על התנגדות הגננים לתקנות, ובן-דוד משלים בדיווח נוסף על חוסר היכולת של המשרד להגנת הסביבה לפעול מול מי שמפר את האיסור.

כל הכפולה המרכזית של "מעריב" מוקדשת לחתונתם של הנסיך ויליאם מוויילס וקייט מידלטון, העתידה להיערך מחר. נדב איל, עורך חדשות החוץ בערוץ 10, המשמש במקביל שליח "מעריב" ללונדון, מספק טקסט מפורט על הטקס הצפוי והקשרו החברתי הרחב. כל התוכן של מדור חדשות החוץ של "הארץ" מוקדש אף הוא לחתונה.

בעמ' 7 של "הארץ" מדווחים תומר זרחין ודנה ויילר-פולק כי אתמול נעצרו שמונה חשודים במעורבות בעושק עובדים זרים מסין שהועסקו בענף הבנייה. על-פי הדיווח, בין העצורים גם בעליהן של שלוש חברות כוח אדם.

ענייני תקשורת

ב"מעריב" מדווח אלי ברדנשטיין כי הכתב הפרלמנטרי של אתר ynet, רוני סופר, מונה לשמש דובר ויועץ תקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מתורגמת מ"הניו-יורק טיימס" על אודות תוכנית הרפורמה של ה-BBC. עוד בעיתון זה: אופיר בר-זהר מדווחת כי ארגוני היוצרים דורשים לבטל את ההקלה שמאפשרת שידור עשר שעות ריאליטי בשבוע.

ב"כלכליסט" מדווחת שלי פריצקר כי הרשות השנייה בודקת הפרת תנאי לכאורה מצד ערוץ 10 בתוכנית "החברים של נאור". על-פי הדיווח, "במהלך התוכנית הוזכר כמה פעמים שמו של בית-ההשקעות מיטב, ובמקביל, בעת מקבץ הפרסומות, עלתה פרסומת של חברת ההשקעות". מערוץ 10 נמסר ל"כלכליסט": "לא היה ולא נברא".

צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" כי בית-המשפט מתח ביקורת על "ידיעות אחרונות", וזאת במסגרת החלטה על אי-הסרת צו איסור הפרסום משמו של עד המדינה בפרשת הולילנד.

טורו של מנחם בן, המתפרסם כעת במוסף "רייטינג" של "מעריב", כולל השבוע ביקורת על חברת החדשות של ערוץ 10. בן קובל על כך שבערבו של היום שבו נחשפו החשודים ברצח משפחת פוגל מההתנחלות איתמר ("בערב שבו נחשפה זהות שני הרוצחים הפלסטינאצים מן הטבח באיתמר", כלשונו), נפתחה מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ בדיווח על התבטאות של אביבה שליט. לדעת בן, סדר העדיפויות הזה אינו ראוי ("בוז לאסף זוהר, עורך המהדורה. בוז לראודור בנזימן, מנכ"ל חדשות 10. בוז למיקי חיימוביץ', שהסכימה לסדר העדיפויות הזה וקיריינה", כלשונו).

במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן כי חברת החדשות של ערוץ 2 אינה מתכוונת למנות מחליף לכתב הבריאות של החברה, יואב אבן, שזה כמה שבועות אינו מופיע על המרקע.