לפני כמה שנים ביקרתי במחנה הריכוז דכאו. אני זוכר את הסטריליות. את השקט. אבל מה שלא אשכח, לעולם, הוא עמוד החשמל שעל הגדר – למעלה פנס, למטה מפסק תעשייתי של סימנס. החברה שמספקת לי חלקים למכונת הכביסה, הייתה שם, פיזית, על הגדר שהרגה אסירים.
רק שנים לאחר מכן הבנתי את ההקשר. סימנס, כמו רבות מהחברות הגדולות של גרמניה, לא רק שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי, אלא שגשגה בחסותו. בעלי ההון לא היוו כוח נגד לפשיזם – הם היוו את התשתית שאִפשרה אותו. הקרטלים זכו להגנה. הקטנים נמעכו. המדינה חילקה תמריצים, שקט, חוזים. בעלי ההון אולי לא היו נאצים בליבם – אבל הם שתקו, שיתפו פעולה, סיפקו את המפסקים.
והיום? ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא מהדהדת.
גם בישראל של 2025, קמפיין הסמכותנות – לעיתים גולמית, לעיתים מעודנת – לא היה מצליח להתבסס כך אלמלא חולשתם של המוסדות שאמורים היו להילחם בו: העיתונות, מערכת המשפט, החברה האזרחית, האקדמיה – השכלה גבוהה ומחקר, והאיגודים המקצועיים. הגופים הללו הם, היסטורית, חומת ההגנה של דמוקרטיות ליברליות מפני סמכותנות, ריאקציה ופשיזם. אבל בעשור האחרון הם איבדו כוח, עצמאות, ובמקרים רבים – גם את היכולת או את הרצון להיאבק.
מדוע? משום שכמעט כולם, בעידן הנוכחי, פועלים בתוך מרחב שההון מכתיב את גבולותיו. אין עיתונות חופשית בלי מפרסמים ובעלי מניות. אין מערכת משפט בלי עורכי דין שהם סוכני הון-שלטון. אין אוניברסיטאות עצמאיות בלי תורמים ומימון תחרותי. אין חברה אזרחית אפקטיבית בלי פילנתרופיה ממוקדת תדמית. אין איגודים חזקים בלי חוקים שמרוסקים בלחץ הלוביסטים. וההון – או ליתר דיוק: ריכוז ההון – איננו שואף לשינוי. הוא איננו מעוניין בעימות עם שלטון שמיטיב עמו, או עם משתפי הפעולה שלו. לכן הוא שותק. לא רק שותק – אלא מחזק.
יש קשר הדוק, כמעט ביולוגי, בין ריכוז העושר לבין היחלשות הנוגדנים החברתיים מול סמכותנות. ככל שהכוח מרוכז, ככל שפחות ידיים שולטות ביותר אמצעים, כך קטן הסיכוי שמישהו יעמוד ויאמר "עד כאן". בעל הון רוצה ודאות, לא צדק. יציבות, לא רפורמות. שקט רגולטורי, לא שקיפות. לכן גם כאשר המוסדות עדיין קיימים – הם מוחלשים, ממושטרים, מתומרנים.
שמירה על המוסדות מתרחשת דרך המערכת הפוליטית, ומי שמצהיר "אני לא נוגע בפוליטיקה", תורם להחלשת המוסדות ולהחלשת הדמוקרטיה. גישה א-פוליטית היא שיתוף פעולה עם אלה המאיימים לכלות את תעשיית הטכנולוגיה ואת שאר הפירות המדעיים, המחקריים והרציונליים שגדלים כאן. היזמות, ההון והפוליטיקה אינם נפרדים, המחשבה הזאת היא פיקציה מוחלטת. אם לא תיגע בפוליטיקה – היא תיגע בך במוקדם או במאוחר.
זו הרוח שבה יש לקרוא את מכתבו של אלון כהן, מייסד סייברארק, שכתב לנתניהו לאחר מכירת החברה שהוא המייסד-שותף שלה ב-25 מיליארד דולר. כהן כותב מתוך כאב, אך גם מתוך תפיסה ליברטריאנית ישנה, שלפיה הצלחתו היא אינדיבידואלית – לא תוצאה של מדינה, מוסדות, חינוך ציבורי, מערכת משפטית שמבטיחה זכויות קניין או כלכלה מסודרת. זו בדיוק התפיסה שמסכנת אותנו: כי היא מתכחשת לרשת התשתיתית המוסדית שמחזיקה את כל הישגי החברה הישראלית – מהייטק ועד רפואה, מצבא ועד תרבות, אמנות וספורט.
יזמות לא מתרחשת בריק. תעשיית הידע זקוקה לבתי משפט, לאוניברסיטאות, לרגולטורים חזקים, לעיתונות חוקרת, ולצבא שמייצר ידע ולא רק נשק. כל אלה, מוסדות המדינה, הם קווי המתח שעליהם עומד ההייטק הישראלי – ובהם נתניהו פוגע, משחית ומחריב בשיטתיות. לכן, האבחנה של אלון כהן, לפיה "נתניהו לא עזר" היא שגויה – נתניהו מנסה לחבל בכוונת מכוון בכל המוסדות, ובכלל זאת בתעשיית ההייטק המפוארת שלנו. הוא לא נייטרלי, הוא שלילי.
אלון כהן – כמו רבים בקהילת ההייטק, המשקיעים והקרנות – התעורר מאוחר. עשור שלם של שתיקה מצד בעלי הפריבילגיה, בטענה ש”אנחנו לא פוליטיים”, היה, למעשה, השתתפות פסיבית והרסנית בקמפיין השלטוני נגד הדמוקרטיה. האדישות הפוליטית, בדיוק כמו אז בדכאו, היא לא נייטרלית. היא תשתית. היא משתפת פעולה. אין כזה דבר "אני לא נוגע בפוליטיקה" – כי כשהפוליטיקה נוגעת בך בלי שאתה מוכן, זה כבר מאוחר מדי. כולל עבור ההייטק.
זה הזמן לחשבון נפש – לא רק של אלון כהן, אלא של כל מוסד, כל ארגון, כל גוף שיכול היה להיות נוגדן – ובחר לשתוק. אם אתם, בעלי האמצעים, באמת רוצים להציל את מה שעוד נותר מהמדינה הזו – אתם לא יכולים להמשיך לשחק לפי כללים שנקבעים על ידי בעלי המפסקים.