ה-28 בפברואר 1994 הוא היום שבו נהפכתי לעיתונאית. הייתי אז בת 14, תלמידת חטיבת ביניים בדבוריה. התבקשנו בשיעור ערבית לכתוב חיבור חופשי. הצטיינתי במתמטיקה ובפיזיקה, אבל בערבית הייתי בינונית – במקרה הטוב. רוב הזמן הציונים שלי נעו בין 60 ל-70, מהנמוכים בכיתה. את מה שקרה אחר כך לא יכולתי לנחש.

כתבתי חיבור על עיתונאית עם פיאט אדומה שיוצאת לחברון לסקר את הטבח במסגד האיבראהימי (מערת המכפלה). תיארתי את הדם, את הגופות, את התחושות. הוספתי גם תמונה מהאירוע, להמחשה. אין לי מושג מאיפה זה בא. הורי לא השתייכו למפלגה כלשהי, ובבית לא דיברו על פוליטיקה. כמו בכל בית – קראנו חדשות. לא מעבר.

למחרת, המורה לערבית נדהם. גם כל התלמידים. לראשונה קיבלתי ציון 100, ואפילו התבקשתי להקריא את החיבור בהתכנסות הבוקר מול כל תלמידי בית הספר. מאז אותו היום אני מגדירה את עצמי קודם כל כעיתונאית, ורק אחר כך כאישה, כפלסטינית, כערבייה וכמוסלמית. לא לפי הסדר המקובל במקומותינו – אלא בסדר הפוך.

התקשורת הערבית היא לא רק מקום העבודה שלי, אלא מרחב שבו אני מנהלת, עם רבים וטובות אחרים, מאבק חברתי מתמשך

בראשית שנות ה-2000 סיימתי תואר בלימודי תקשורת והתחלתי להתנדב באעלאם – המרכז הערבי לחירות המדיה, פיתוח ומחקר, שפעל אז מחיפה. נסעתי לשם מדי בוקר, גם כשלא היה לי כסף. ב-2001 התחלתי לעבוד באעלאם בחצי משרה כחוקרת של ייצוג ערבים בתקשורת העברית, וב-2008 מוניתי לעורכת באתר החדשות בוקרא – במקביל לעבודה באעלאם. סדר היום שהתהווה אז נותר בעינו עד היום: עד 16:00 באעלאם, ואז עד חצות באתר.

עבורי, עיתונאות היא לא רק מקצוע אלא גם זהות. היא לא נולדה באקדמיה או במקום העבודה, אלא ברגע שבו הבנתי שהכתיבה היא דרך לתבוע נוכחות. בהתאם לכך, התקשורת הערבית היא לא רק מקום העבודה שלי, אלא מרחב שבו אני מנהלת, עם רבים וטובות אחרים, מאבק חברתי מתמשך. זהו מאבק קשה, כמעט בלתי אפשרי. כדי להבין עד כמה, צריך להבין את הסיפור של העיתונות הפלסטינית בישראל.

בין עיתונות מפלגתית למסחרית

התפתחות התקשורת הערבית בישראל היא תהליך רווי טלטלות ומתחים שמשקף רבים מהשינויים שעברה החברה הערבית-פלסטינית כאן. העיתונות הערבית המקומית נולדה בסוף המאה ה-19 וביקשה לבטא מראשית דרכה קול של קהילה מוחלשת ומודרת בתוך מציאות מפלה, אם לא עוינת.

חצי מאה אחר כך, בשנותיה הראשונות של המדינה, התפתחו שני זרמים מרכזיים בעיתונות בערבית: מצד אחד, עיתונים שהוקמו על ידי מוסדות המדינה וההסתדרות, במטרה לשרת את השלטון ולעצב את דעת הקהל הערבית תוך גישה ממסדית ופטרונית. עיתונים כמו "אל-יום" ו"אל-אנבאא", שהופקו בידי יהודים יוצאי ארצות האסלאם, ביקשו לתווך מסרים ממסדיים וקונפורמיסטיים, ולעתים אף להכתיב נורמות "ראויות" לציבור הערבי.

מנגד, מתוך החברה הערבית עצמה צמחה עיתונות עצמאית ולוחמנית שביקשה להשמיע קול ביקורתי ולעתים גם קול לאומי פלסטיני. היומון "אל-איתיחאד" של המפלגה הקומוניסטית, שנוסד ב-1944, נהפך לסמל של עיתונות ערבית אותנטית, שהתייצבה מול הקו הרשמי של השלטון. הוא שימש במה למאבק פוליטי, לטיפוח תרבות ערבית ולגיבוש של שיח חדש, שניסה להתמודד עם האתגרים של הציבור הערבי בישראל.

השידור הציבורי נותר כפוף במידת מה לשלטון ולגחמותיו של שר התקשורת, בעיקר באמצעות הפעלת לחצים עקיפים, ועובדה זו מורגשת באופן מיוחד באגפו דובר הערבית

בשנות ה-80, בעקבות תהליכים כלכליים שונים, חלה תמורה בזירה התקשורתית עם הופעתם של עיתונים בבעלות פרטית, כמו "אל-סנארה", "כל אל-ערב" ו"פנורמה". המעבר למודל מסחרי אִפשר לעיתונות להשתחרר במידת מה מהתלות במפלגות הפוליטיות, אך גם חשף אותה ללחצים כלכליים חדשים, להעדפה של תכנים מסחריים ולנסיגה באיכות ובעומק. כתבות תחקיר, טורי דעה נוקבים ועמדות פוליטיות מובהקות פינו את מקומם לתכנים קלילים, לדיווחים קצרים ולחשיבה שיווקית.

בשנות ה-90 וה-2000 החלה התקשורת הערבית להתרחב גם לתחום הרדיו. במסגרת הגל הראשון של פתיחת תחנות הרדיו האזוריות בישראל נוסדו בין היתר התחנות הפרטיות רדיו 2000 ורדיו א-שמס. הן פרצו דרך לא רק בהבאת השפה הערבית למרחב, אלא גם בהצגת הרבגוניות של החברה הערבית.

בשנים האחרונות הצטרפה אליהן תחנת רדיו א-נאס, שבדומה לרדיו א-שמס, משלבת בין סטנדרטים מקצועיים לבין ייצוג אותנטי של החברה הערבית המקומית ונחשבת לאחת ההצלחות התקשורתיות הגדולות במגזר. עם זאת, התחנות הללו נדרשו לנווט בין נאמנות לקהל הערבי לבין לחצים רגולטוריים. כך, למשל, תחנת רדיו 2000 נסגרה זמן קצר אחרי שהובילה סיקור ביקורתי על אירועי אוקטובר 2000, שגרר עימות ישיר מול הרגולטור.

מי שהיתה בשטח עוד לפני התחנות הפרטיות היא קול ישראל בערבית – תחנה ממלכתית שהוקמה בשנות ה-50, כחלק מחוק השידור הציבורי, ונועדה בתחילת דרכה להפיץ נרטיבים ישראליים ולשמש כזרוע הסברה ישראלית בעולם הערבי. ב-2017, אחרי הקמת תאגיד השידור כאן, התחנה עברה שדרוג מהותי והחלה לִפנות גם לחברה הערבית בישראל. שמה הוחלף ל"רדיו מכאן" ("מקום" בערבית), וכן נעשו התאמות בשפה, בתכנים ובאופן הסיקור.

בסך הכל יש בישראל כ-200 עיתונאים פלסטינים – המועסקים בתקשורת הערבית המקומית, בתקשורת העברית או בגופי תקשורת זרים

עם זאת, השידור הציבורי נותר כפוף במידת מה לשלטון ולגחמותיו של שר התקשורת, בעיקר באמצעות הפעלת לחצים עקיפים, ועובדה זו מורגשת באופן מיוחד באגפו דובר הערבית. בדצמבר 2023, למשל, שלח השר שלמה קרעי להנהלת התאגיד מכתב, שבו דרש למנות מבקר חיצוני שיפקח וידווח לו על מכאן 33, ערוץ הטלוויזיה דובר הערבית של התאגיד. שליטה עקיפה זו מצמצמת את עצמאותם המערכתית של שני גופי השידור, מכאן ומכאן 33, ומגבילה את יכולתם לשמש כשידור ציבורי אמיתי עבור החברה הערבית.

בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 החלו עיתונים מרכזיים, כמו "פנורמה", "כל אל-ערב" ו"אל-סנארה", להרחיב את פעילותם התקשורתית גם למרחב המקוון והקימו פורטלים, כגון Panet ,Alarab.net ו-Sonara online. לצדם קמו גם אתרים עצמאיים, בהם Arabs48 ,Bokra ו-Ferfesh. עוד פועלים כיום בחברה הערבית כ-20 אתרים מקומיים המסקרים יישובים שונים.

בסך הכל יש בישראל כ-200 עיתונאים פלסטינים – המועסקים בתקשורת הערבית המקומית, בתקשורת העברית או בגופי תקשורת זרים – ערביים, אירופיים ואמריקאיים. לעתים קרובות עיתונאים עובדים במקביל בשלוש הזירות – המקומית, העברית והבינלאומית – בשל קשיי הפרנסה בתחום.

אתגר מרובע

בחברה שמתמודדת עם אתגרים אתניים, פוליטיים, תרבותיים וכלכליים, קשה להפריד בין החולשה המבנית של גופי תקשורת לבין התנאים הפוליטיים והכלכליים שבהם נוצרו ושתחתיהם הם מתפקדים. עם זאת, אנסה למפות את האתגרים שהם מתמודדים איתם.

האתגר הראשון במעלה של העיתונות דוברת הערבית בישראל הוא האתגר הכלכלי. מערכות התקשורת הערביות סובלות מחולשה מבנית מתמשכת, הנובעת ממחסור בתקציבים, מחוסר יציבות תזרימית ומהיעדר השקעה מוסדית. מרבית העיתונים, תחנות הרדיו והאתרים הערביים פועלים במתכונת של עסקים קטנים בבעלות פרטית, ללא תמיכה ציבורית ותוך תלות כמעט מוחלטת בהכנסות מפרסום.

את תוצאות המצוקה הזאת אפשר לראות בעיניים ממש. העיתונאי, במצבים רבים, אינו רק הכתב, אלא גם הצלם, המפיק בפועל, מנהל הדיגיטל ואיש השיווק. במרבית המקרים הוא עושה את כל זאת ועוד בלי שיש לו גב משפטי או ציוד הולם, ולפעמים גם ללא תנאים סוציאליים.

לכלי תקשורת ערביים יש גישה מוגבלת עד כמעט בלתי קיימת לתקציבי פרסום ממוסדות ציבוריים

העוני התשתיתי הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של שוק תקשורת שאינו זוכה לאותם התנאים וההזדמנויות שמקבלים מוסדות התקשורת היהודיים. כך, למשל, לכלי תקשורת ערביים יש גישה מוגבלת עד כמעט בלתי קיימת לתקציבי פרסום ממוסדות ציבוריים. לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ), הגוף האחראי להקצאת תקציבים לקמפיינים המיועדים לציבור הרחב, כמעט אינה מייחדת תקציבים לקמפיינים בשפה הערבית: פחות משלושה אחוזים בלבד מתקציבה מיועדים לקמפיינים לציבור הערבי, אף שחלקו באוכלוסייה הכללית עומד על 20 אחוז.

מצב דומה קיים גם ברמה הרגולטורית, כאשר כלי התקשורת הערביים מתקשים להתמודד מול גופי הרגולציה או שאינם זוכים לאותם היחס וההזדמנויות שמקבלים כלי התקשורת היהודיים. כתוצאה מכך הם אינם מסוגלים לפתח משאבים, להכשיר עיתונאים או לבנות שדרה מקצועית לאורך זמן.

ברמת הפרט, עיתונאים, שעובדים לעתים בשלוש עבודות במקביל, לא יכולים מטבע הדברים להעמיק בתחקירים, לעבור הכשרות או להרחיב את השכלתם – וכתוצאה מכך נפגעים רמת הסיקור, מהימנותו ואיכותו.

האתגר השני נוגע למרחב החברתי שבו פועלת העיתונות הערבית. החברה הפלסטינית בישראל מצויה כידוע במשבר חברתי עמוק, המתאפיין באלימות ובפשיעה גואות ובשחיתות ברשויות המקומיות, לצד פחד מהמשטרה, היעדר הגנה משפטית וחוסר אמון במוסדות המדינה.

הרשויות בישראל בקושי טורחות להתייחס לפניות של עיתונאים ערבים

בשל התעקשותם לדווח על הכשלים הללו, עיתונאים רבים סובלים מבידוד בתוך הקהילה. כשהם מדווחים על רצח, על תקיפות או על אלימות במשפחה – הם מסומנים. כשהם מנסים לחשוף מידע על עבריינים, על בעלי הון או על אנשי דת, הם כבר מקבלים איומים ישירים. לא אחת האיומים אף נהפכים לאלימות פיזית. העיתונאי חסן שעלאן דיווח על 74 מקרי ירי על ביתו עקב כתבות שיזם בנושאי אלימות. עיתונאי ערבי שעובד במקביל באתר "שיחה מקומית" ובאתר חדשות ערבי מקומי סיפר בעבר כי הוא מרגיש חופשי לפרסם כתבות תחקיר ביקורתיות רק בזירה היהודית – בשל חשש מפגיעה אם ידווח על הנעשה בחצר ביתו.

התוצאה היא שבנושאים מסוימים – כמו התאבדויות, פוליגמיה, פשיעה, אלימות כלפי קהילת הלהט"ב ורציחות על רקע מגדרי – כמעט לא נוגעים. לא מפני שאין בהם עניין, אלא פשוט בשל סכנת חיים. כך נוצר קשר של שתיקה.

מנגד, נוכח ההשתקה מופיעות לעתים פרקטיקות יצירתיות שנועדו לעקוף אותה. יותר ויותר כתבים ערבים מעבירים מידע לקולגות יהודים – עיתונאית "דה מרקר" טלי חרותי-סובר היא אחת הבולטות שבהם – כדי שיפרסמו את מה שהם עצמם חוששים לדווח עליו.

במקרים אחרים סיבת שיתוף המידע היא שהרשויות בישראל בקושי טורחות להתייחס לפניות של עיתונאים ערבים. לדוגמה, לפני כמה שנים פנו כמה כתבים ערבים למשטרת ישראל בבקשה לברר מידע, שלפיו אישה ערבייה, שהתלוננה בעבר נגד בני משפחתה על איומים ועל אלימות, נמלטה לחו"ל ושם נרצחה. העיתונאים שניסו לברר זאת עם המשטרה כלל לא נענו. לימים הם פנו להדס שטייף, ורק אחרי שכתבת הפלילים הוותיקה של גל"צ הגישה שאילתה בנושא, נמסרה תגובת המשטרה.

על מה נכתוב היום

זהו אפוא האתגר השלישי במניין – יחסן השלילי של הרשויות לעיתונאים הערבים. המדינה, על שלוחותיה, מתייחסת אליהם קודם כל כאל ערבים – ורק לאחר מכן כאל עיתונאים. פירוש הדבר הוא יחס מפלה באופן עקבי מצד מוסדות כמו המשטרה, צה"ל, לשכת העיתונות הממשלתית ומשרדי ממשלה שונים.

במקרים אחרים הצנזורה היא פנימית: העיתונאי יודע בדיוק מה מצופה ממנו בהתייחס לאיש העסקים המקורב לבעלים של כלי התקשורת שהוא עובד בו

בהקשר הזה, ההתעלמות האמורה מבקשות למידע ולתגובות היא "כסף קטן". עיתונאים מדווחים גם על שלילת תעודות עיתונאי, על אי-קבלת אישורי כניסה לאירועים, על חיפושים משפילים ועל פיקוח הדוק. התוצאה המצטברת היא חסימה של מידע ופגיעה ביכולתם של העיתונאים לבצע את עבודתם. במילים אחרות, מדובר בפגיעה בחופש העיתונות ובחופש המידע. וזאת אינה רק פגיעה פרטית בזכויות של עיתונאים, אלא פגיעה רוחבית בזכויותיו של הציבור הערבי. כל התופעות הללו הוחרפו מאוד אחרי שבעה באוקטובר – ועל כך נרחיב בהמשך.

האתגר הרביעי הוא אתגר פוליטי פנימי. אף שהיא מקוטבת פחות מהחברה היהודית, גם החברה הערבית בישראל סובלת משסעים פנימיים – בין מפלגות, תנועות אידיאולוגיות וזרמים דתיים. בזירה התחרותית הזאת, כל גורם מבקש לשלוט ככל האפשר בייצוג שלו בתקשורת, בכל האמצעים העומדים לרשותו.

התקשורת הערבית נאלצת לא פעם ליישר קו עם הלחצים ועם הדרישות, ובמובן זה חווה שחיקת נורמות שמאפיינת את תחום התקשורת כולו. התוצאה, עם הזמן, היא הטיה הולכת וגוברת של הדיווח לטובת גורמי הכוח. עיתונאים מציינים שמושאי הסיקור דורשים מהם יותר ויותר לא להעלות נושאים מסוימים בראיונות, או לא להזכיר שמות מסוימים. במקרים אחרים הצנזורה היא פנימית: העיתונאי יודע בדיוק מה מצופה ממנו בהתייחס לאיש העסקים המקורב לבעלים של כלי התקשורת שהוא עובד בו – ופועל בהתאם.

ם בתוך הסד הזה, אי-אפשר להתעלם מההישגים של התקשורת הערבית בישראל. חרף המגבלות, לא אחת חשפו כלי תקשורת ערביים עוולות שהודרו מהשיח המרכזי

לפי מחקר של מרכז אעלאם, 67 אחוז מהעיתונאים הערבים דיווחו שלא פרסמו בעבר מאמר כלשהו בשל לחצים פוליטיים או כלכליים. 60 אחוז אף הודו שהם מפעילים צנזורה עצמית בחשבונות הפרטיים שלהם ברשתות החברתיות. לשחיקת הנורמות יש גם השפעה על הציבור. במקרים רבים, דיווחים על חברי כנסת, על ראשי עירייה, על אנשי דת או על פעילים חברתיים נתפסים כאינטרסנטיים, מה שגורע מהאמינות שהקהל מייחס להם.

בשורה התחתונה, אם בשל חשש מתגובות הקהילה ואם בשל מבנה הבעלות של כלי התקשורת או מנגנוני כוח סמויים, התוצאה היא עיתונות החרדה למעמדה. נקודת המוצא אינה מה שחשוב, ואפילו לא מה שחדש או שמעניין, אלא על מה מותר לכתוב.

כל אחד מהאתגרים שמניתי מציב קושי אמיתי, וכאשר הם פועלים באופן משולב – תקשורת ענייה, בתוך חברה חשדנית ואלימה, תחת פיקוח מדינתי, אפליה והשפעה פוליטית – התוצאה היא אקוטית. עם זאת, עיתונאים ערבים ממשיכים לפעול. חלקם מתוך תחושת שליחות, חלקם מתוך נאמנות לזהות הקולקטיבית, וחלקם פשוט כי הם לא יכולים אחרת.

ועדיין, גם בתוך הסד הזה, אי-אפשר להתעלם מההישגים של התקשורת הערבית בישראל. חרף המגבלות, לא אחת חשפו כלי תקשורת ערביים עוולות שהודרו מהשיח המרכזי. בעשור האחרון, תחקירים על מחדלי תכנון ובנייה ביישובים ערביים ועל פרשות אלימות משטרתית, ואפילו חשיפות בתחום השלטון המקומי, הובילו לשיח ציבורי נרחב ואף להחלטות מדיניוּת או לצעדים משפטיים.

לחלופין, עיתונאים ועיתונאיות מהחברה הערבית, ובהם מוחמד מג'אדלה, ג'קי ח'ורי וסולימאן מסוודה, הצליחו לבסס נוכחות מרשימה בתקשורת העברית ונהפכו לקולות בולטים בזירה הארצית. פודקאסטים עצמאיים וערוצי יוטיוב יצרו ויוצרים אלטרנטיבה אמיצה ובלתי תלויה, שמצליחה לגעת בנושאים שבמקומות אחרים מודרים או מצונזרים, והם משלימים תמונה מגוונת, בתנאים כמעט בלתי אפשריים.

פוסט שבעה באוקטובר

ואולם, מאז שבעה באוקטובר 2023, מרחב הפעולה של עיתונאים פלסטינים אזרחי ישראל נעשה צר ומחניק בהרבה. מילא התנאים הבעייתיים, אבל כעת נמצאים העיתונאים עצמם בלב הסערה. ממדווחים – הם נהפכו לחשודים.

ההחמרה הזאת נשענת על תשתית רבת-שנים של דה-לגיטימציה לשיח הפלסטיני בתוך ישראל, לא מעט בעידודה של תקשורת המיינסטרים בעברית. התוצאה היא אווירה ציבורית שבה הנרטיב הפלסטיני נתפס מראש כעוין – ואחרי שבעה באוקטובר, כסכנה של ממש לציבור. העיתונאים, כמי שמשמשים לא אחת כקולהּ של החברה הערבית, מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן: כל מילה "לא במקום" היא עכשיו עילה להאשמה ולעתים גם לכתב אישום.

כאשר אתר חדשות ערבי פרסם מאמר דעה שבו תיאר את מדיניות ישראל בעזה כ"רצח עם", כל עובדי האתר – כותבים, עורכים, מגישים וטכנאים – איבדו את תעודות העיתונאי שלהם

מונחים כמו "כיבוש", "רצח עם" או "ענישה קולקטיבית" הוצאו אל מחוץ לתחום הלגיטימי. השימוש בהם – גם בהקשר מקצועי, אפילו ביקורתי – סומן כהסתה, ובמקרים מסוימים אף הוביל לחקירות, לשלילת תעודות עיתונאי ולמעצרים. כתוצאה מכך, כתבים רבים מתארים כיצד הם מפעילים צנזורה עצמית, נמנעים מניסוחים מסוימים, חותמים על כתבות בשמות בדויים או נמנעים בכלל מפרסום. חופש הביטוי במובנו המהותי נשחק בקצב מבהיל.

אם בעבר תועדו כחמישה-שישה מקרים בשנה של הפרות כלפי עיתונאים ערבים – כלומר מעצרים, חקירות שנועדו להרתיע, שלילת תעודות עיתונאי, מעקבים דיגיטליים ופיזיים, איומים גלויים מצד המשטרה, חסימת גישה לאירועים חדשותיים, הדרה מאירועים או הסתה ישירה ברשתות החברתיות ובתקשורת הממוסדת – הרי בשנה שלאחר שבעה באוקטובר נרשמו על פי דיווחי אעלאם לא פחות מ-96 מקרים כאלה.

אחד הבולטים שבהם התרחש כאשר אתר חדשות ערבי פרסם מאמר דעה שבו תיאר את מדיניות ישראל בעזה כ"רצח עם". עקב כך, כל עובדי האתר – כותבים, עורכים, מגישים וטכנאים – איבדו את תעודות העיתונאי שלהם. לא הוגשה תלונה, לא נעשתה הבחנה בין כותב הדעה לשאר העובדים. העונש היה קולקטיבי, והמסר מהדהד: מי שחורג מהשורה – מושתק. האקט הזה, שאולי נראה מהצד סימבולי בלבד, סימן מהלך רחב יותר של דחיקת התקשורת הפלסטינית מהמרחב הלגיטימי של העיתונות בישראל.

במציאות הזאת, המשטרה, מערכת הביטחון וגופים ממשלתיים נוספים אינם עוד שומרי הסדר בלבד, אלא שחקנים פעילים במערכה על גבולות הלגיטימיות של הדיווח. בשנה וחצי האחרונות, עיתונאים פלסטינים נעצרים ונחקרים בגין פוסטים שהעלו בחשבונות הפרטיים או עקב שיתופים של תכנים שסומנו כ"בעייתיים".

לא אחת, כתבים ערבים אינם מקבלים הזמנות לתדרוכים רשמיים או תגובות מדוברים של משרדי ממשלה ואינם זוכים להכרה מצד מוסדות המדינה

העיתונאית המזרח ירושלמית לטיפה עבד אל-לטיף, למשל, נעצרה באשמת "הסתה ותמיכה בטרור" חודשים ארוכים אחרי שפרסמה פוסטים "מרשיעים" בחשבון האינסטגרם שלה – שלא היו אלא מאמרים ותמונות ששיתפה כחלק מעבודתה, ללא כל הבעת עמדה. אפשר לקבוע בזהירות שהדבר לא עורר תרעומת ציבורית ותקשורתית, כפי שעוררה חקירתו של עורך "ג'רוזלם פוסט", צביקה קליין (ובצדק עוררה). במציאות כזאת, העיתונאים לומדים לשתוק, או לדבר ברמזים, ונבחרות מילות קוד במקום השפה המפורשת.

מעבר להפרות המובהקות, מתקיימת גם מערכת עקבית של הדרה שקטה. לא אחת, כתבים ערבים אינם מקבלים הזמנות לתדרוכים רשמיים או תגובות מדוברים של משרדי ממשלה ואינם זוכים להכרה מצד מוסדות המדינה. גם בשטח, מגבלות הגישה נהפכו לַכלל. עיתונאים ערבים מורחקים לעתים מזירות חדשותיות, או שמונעים מהם להיכנס לאירועים אשר לכתבים יהודים ניתנת אליהם גישה חופשית. כל זה מתרחש תוך היעדר כמעט מוחלט של הגנה מקצועית: לעיתונאים פלסטינים בישראל אין איגוד עובדים עצמאי, אין לובי פוליטי ואין מערכת סיוע מוסדית.

יש איים של תמיכה. בארגון העיתונאים בישראל מונו אחרי שבעה באוקטובר שני עיתונאים ותיקים – ענת סרגוסטי, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון, וניר גונטז' מ"הארץ", אחראי הטיפול במקרי אלימות נגד עיתונאים – לרכז פניות של עיתונאים ערבים.

סרגוסטי מתערבת בכל מקרה שבו עיתונאי ערבי נתקל בפגיעה מצד הצבא – אם בשל חסימת גישה ואם בשל מניעת סיקור או החרמת ציוד – ומסייעת בפניות ישירות לגורמים הצבאיים וללשכת העיתונות הממשלתית. גונטז', בעברו כתב פלילים, מתמקד במקרים שבהם המשטרה היא הגוף הפוגע: הוא מלווה עיתונאים שנעצרו, נחקרו או הודרו מזירות סיקור ומסייע להם בהגשת תלונות, בגיבוש תגובות פומביות וגם, אם צריך, בהתמודדות עם אנשי החוק. מעבר לפעולותיהם הפורמליות, הם נהפכו לכתובת קבועה עבור עיתונאים – בעיקר חברי הארגון – שיודעים שניתן לפנות אליהם כדי לקבל סעד.

הפרקטיקה הזאת, שעלולה להישמע מהצד משונה ואף פטרונית – הרי מדוע שעיתונאי ערבי יצטרך שקולגה יהודי ידבר עבורו עם שוטר – דווקא הוכיחה את עצמה לא פעם. בפברואר 2025, עיתונאים פלסטינים אזרחי ישראל, שנקלעו לאירוע ירי בג'נין, פנו בבהילות לסרגוסטי, שיצרה קשר עם צה"ל, וחיילים חילצו אותם בבטחה מזירת הקרב.

נוכח היקף הפגיעה בעיתונאים הערבים, אין די בתמיכה שמעניק להם ארגון העיתונאים. גם ארגונים בינלאומיים, ובראשם עיתונאים-ללא-גבולות, מתייחסים במקרים נדירים בלבד למצבם

ברמדאן האחרון (2025) הגיעה קבוצה של 12 עיתונאים פלסטינים אזרחי ישראל לסקר את אירועי החג במסגד אל-אקצא, אולם הם הורחקו משם על ידי המשטרה, עוכבו ותעודות הזהות שלהם הוחרמו. העיתונאים עירבו את גונטז', שפנה למשטרה, ורק בעקבות התערבותו קיבלו כמה מהם את תעודות הזהות בחזרה. ואולם, אחרים לא קיבלו אותן, והיו מי שכלל לא פנו לגונטז', משום שחששו שעצם הפנייה תסמן אותם או שלא ידעו למי לפנות.

עם זאת, בהסתכלות רחבה יותר, נוכח היקף הפגיעה בעיתונאים הערבים, אין די בתמיכה שמעניק להם ארגון העיתונאים. גם ארגונים בינלאומיים, ובראשם עיתונאים-ללא-גבולות, מתייחסים במקרים נדירים בלבד למצבם של כתבים פלסטינים אזרחי ישראל. וכך, כאשר הללו מותקפים – הם נאלצים ברוב המקרים להגן על עצמם.

לעתים מי שמונעים מהם באלימות לבצע את עבודתם הם אזרחים מן השורה, כפי שקרה באשדוד לאחמד דראושה, שדיווח עבור רשת אל-ערבי אל-ג'דיד הקטארית ואוים על ידי עובר אורח. במקום להגן על העיתונאים, שוטרים נשמעו אומרים לעיתונאים יותר מפעם אחת "להתרחק לטובתם".

שעת מבחן לקולגות

המציאות הקשה הזאת של העיתונאים הפלסטינים אזרחי ישראל מעוררת שאלה מתבקשת: האם בתוך קהילת העיתונאים בישראל יש סולידריות? האם עיתונאים יהודים עומדים לצד עמיתיהם הפלסטינים, או שמא שותקים בעצמם נוכח ההשתקה?

לא מדובר בסוגיה תיאורטית, לא בשיח מופשט על ערכים, והסולידריות לא תחומה רק למישור הסמלי. זהו עניין מעשי לחלוטין: העיתונאים הפלסטינים, שמדווחים על התנכלות או על הדרה כאשר הם מסקרים אירועים ביטחוניים לבדם, גם מספרים שכאשר הם עומדים פיזית לצד עיתונאי יהודי, היחס משתנה. עצם הנוכחות המשותפת משמשת כמעין מגן. כתבת שטח תיארה זאת כך: "כשאני עומדת ליד צלם יהודי – אני הופכת לפתע ל'עיתונאית'. לפני כן, אני פשוט 'נוכחת מיותרת'".

אסור שהתמיכה הקולגיאלית תיהפך למחווה של רצון טוב, או לאיתות סגוּלה. פעמים רבים התמיכה הזאת היא רשת הביטחון האחרונה שנותרה לעיתונאים הערבים

גם סביב נושאים אזרחיים – כמו סיקור האלימות בחברה הערבית – נרשמה תזוזה מסוימת. אחרי שבתחילת העשור כתבים יהודים החלו לפרסם תחקירים על מחדלי המשטרה בהקשר של הרציחות בחברה הערבית, התאפשר למקביליהם הפלסטינים לכתוב על אותם נושאים בצורה מעט חופשית יותר. במילים אחרות, כשכתב מ"הארץ" מפרסם את זה, הפרסום שלו שומר, במידה מסוימת, גם על כותבת מ"בוקרא". שיתוף הפעולה הזה שינה את שפת הדיווח, והנושאים האלה חדלו אט-אט להיתפס כ"סיפור ערבי" והתחילו להיתפס ככשל מערכתי כלל-ישראלי.

אלא שהסולידריות הזאת מוגבלת. היא מזדמנת, תלוית אירוע ולא מתורגמת למדיניות כוללת של כל גופי התקשורת באשר הם. רוב הזמן היא נותרת תלויה ברצונו הטוב של הקולגה. אבל אסור שהתמיכה הקולגיאלית תיהפך למחווה של רצון טוב, או לאיתות סגוּלה. פעמים רבים התמיכה הזאת היא רשת הביטחון האחרונה שנותרה לעיתונאים הערבים. היא אינה מותרות – אלא תנאי להמשך עבודתם. בהיעדרה, לא רק העיתונאי משלם מחיר, אלא החברה הערבית כולה.

מנגד, גם אנחנו, העיתונאים הפלסטינים בישראל, לא יכולים להרשות לעצמנו להרים ידיים. ייאוש, נהוג לומר היום, הוא לא תוכנית עבודה. כמעט כל עיתונאי מכיר את מאמרו המפורסם של איש התקשורת והשר לשעבר אורי אורבך ז"ל, "הטובים לתקשורת" מ-1987. אורבך קרא בו לצעירים בציונות הדתית לראות בהצטרפות לתקשורת שליחות לאומית בוערת. בפרפראזה, הציבור הפלסטיני בישראל צריך כיום את האמיצים לתקשורת. אלה שמוכנים לשלם מחיר אישי, לעתים בגוף ממש, כדי למלא את השליחות העיתונאית. עד לשם הגענו.

חולוד מסאלחה היא עיתונאית, מנהלת מרכז אעלאם (مركز إعلام) – המרכז הערבי לחירות המדיה, פיתוח ומחקר והמנהלת והעורכת הראשית של אתר בוקרא ( بكرا). בראשית העשור הקודם ערכה מחקר עם פרופ' אמל ג'מאל על אופן הסיקור של ערבים בתקשורת הישראלית דוברת העברית. פורסם לראשונה בגיליון מס' 11, "הקול הערבי", של המגזין המודפס "תלם"