המשפטן האמריקאי קנת רות (Roth) כיהן כמנכ"ל ארגון זכויות האדם הבינלאומי "משמר זכויות האדם" (Human Rights Watch) בשנים 1993 עד 2022. בשלושת העשורים הללו מילא הארגון תפקיד קריטי בתיעוד של הפרות זכויות אדם ברחבי העולם, החל בשימוש בנשק כימי נגד הכורדים, דרך רצח העם ברואנדה וכלה בפגיעה בזכויות עובדים בארצות הברית.
הארגון בראשו פעל תחת תפיסה שאור השמש מחטא, ושהדרך לבוא חשבון עם משטרים פושעים היא לפרסם את מעשיהם. ואולם, בעת פרסום הספר מעמדן העולמי של זכויות האדם נראה שברירי, ויכולתם של ארגוני תיעוד דוגמת "משמר זכויות האדם" לסייע לאוכלוסיות מוחלשות ברחבי העולם מוטלת בספק.
"משמר זכויות האדם" נוסד בשנת 1978 בעקבות הסכמי הלסינקי שבהם התחייבו מדינות מהגוש המערבי ומהגוש המזרחי, ובראשן ארצות הברית וברית המועצות, לכבד סטנדרט גלובלי של זכויות אדם וחירויות בסיסיות. אף שהיה ברור שמדובר בהצהרות מופשטות, יצרו ההסכמים, לפחות על הנייר, קונצנזוס עולמי חסר תקדים על כך שפיקוח על פגיעה בזכויות אדם הוא משימה בעלת אופי על-לאומי.
עם הרוח הזו במפרשים יצא הארגון לפעולה, תחילה תחת השם Helsinki Watch, ויצר רשת של אינפורמנטים שמטרתם לבחון אם ברית המועצות מקיימת את ההסכם. הארגון שאף לפעול על פי ערכים אוניברסליים המתעלים מעל שיקולים פוליטיים, וציפה מברית המועצות וממדינות שהרחיב אליהן את פעילותו בהמשך לספק לאנשיו הגנה ומרחב פעולה.
האוטוביוגרפיה החדשה שחיבר רות, "Righting Wrongs: Three Decades on the Front Lines Battling Abusive Governments", היא כתב הגנה לגישת זכויות האדם האוניברסליות שהוא היה ממוביליה. בתוך כך, הוא פורש את העקרונות שהנחו אותו בשנותיו הארוכות בראשות הארגון ואת הסיסמה שעמדה במרכז פעילותו: "תיוג וביוש" (Naming and Shaming).
רות סבור שארגוני זכויות האדם צריכים להתמחות בדיווח מדויק על פשעים ובהפניית אצבע מאשימה וחסרת פשרות אל העבריינים. סיווג הפשעים הוא כלי שנועד להקל על הקורבנות לקבל הכרה, בעוד האשמת המבצעים נובעת מתפיסה שפושעים יירתעו מהפגיעה בתדמיתם. שילוב מוצלח של שני הכלים, רות טוען, הוא הדרך היעילה ביותר לגרום למדינות לתקן את דרכיהן.
ביקורת על גישת "תיוג וביוש"
אין חולק על כך שתחת הנהגת רות הפך "משמר זכויות האדם" מארגון שולי לאחד מעמודי התווך של עולם זכויות האדם. גם ברמה האישית קצר היו"ר הצלחות: שמו היה שגור בפי מנהיגים והצהרותיו פורסמו תדיר בכלי תקשורת נחשבים. אך האם הצליח הארגון לתרום בפועל להגנה על זכויות אדם? עומר וראיץ' (Waraich) ולאונרד בנרדו (Benardo) מארגון זכויות האדם Open Society Foundations ניסו לענות על שאלה זו בביקורת שחיברו עבור המגזין "Foreign Policy".
לטענת וראיץ' ובנרדו, חולשתה של גישת "תיוג וביוש" נחשפת כבר בפרק הראשון של הספר. רות מגולל שם את רשמיו מסוריה, מקום שבו הניסיונות לחשוף את קלונו של אסד לא הצליחו למתן ולו במעט את חומרת הזוועות שחולל משטרו.
החולשה של גישתו של רות, הכותבים טוענים, היא ההנחה שפושעי מלחמה ועריצים מוטרדים מתדמיתם הבינלאומית. בפועל, מנהיגים רבים אדישים לכך. אסד, בטרם בריחתו לרוסיה, היה דוגמה למנהיג שלא התעניין בדו"חות שהתפרסמו עליו, וכך גם נשיא הפיליפינים לשעבר רודירגו דוטרטה (Duterte), שהתגאה בכך שאינו חושש "לעשות דברים בלתי-פופולריים עבור המדינה".
ארגוני זכויות אדם סובלים ממגבלה טבעית שהיא היעדר כוח אכיפה. נוכח זאת, הסתפקות בדיווח היא מהלך הגיוני, ואולם גם ללא זרוע ביצועית, קיימות דרכים אחרות לפעול למען זכויות אדם. לדוגמה, ניתן לשים דגש על שיתוף פעולה חשאי עם הממשלות במטרה להשפיע לטובה על התנהלותן.
מה מקומן של זכויות מטריאליות במערך?
במהלך הכהונה של רות פיתח "משמר זכויות האדם" ענף עיסוק נוסף: זכויות חברתיות וכלכליות שהחלו לקבל יחס דומה ל"זכויות טבעיות" מסורתיות יותר, כלומר אזרחיות ופוליטיות. אף שמהלך זה התרחש תחת שרביטו, רות אינו מרגיש איתו בנוח.
רות סבור שמוטב להשאיר את העיסוק בתעסוקה, דיור, חינוך וכדומה למערכת הפוליטית, שכן אלה נושאים לוקליים במהותם שקשה להכפיפם לסטנדרט בינלאומי. בכך רות דוחה את הביקורת של ג'ק סניידר (Snyder), הסבור שארגוני זכויות אדם בינלאומיים צריכים להתמקד בסיוע להתארגנויות מקומיות, וכן את הצעתו של סמואן מוין (Moyn) לזנוח את העיסוק הערטילאי בשוויון פוליטי לטובת עיסוק בשוויון מטריאלי.
רות גם חושש שיצירת ענפי עיסוק חדשים בתחום זכויות האדם תפגע במקצועיות הדיווחים ובדיוק שלהם, ועדיף שהארגונים ישפרו את רמת הדיווחים הקיימים שלהם על פני התפתחות לענפים אחרים. בראש ובראשונה, הוא סבור שיש לבחון מחדש את חוקי המלחמה כדי להביא לכך שהם יפעלו למניעת מלחמות ולא רק לצמצום אבדות במהלכן.
ואולם וראיץ' וברנדו מעירים כי גישתו של רות דווקא מחזקת את התיאוריה של מוין שלפיה ארגוני זכויות האדם המרכזיים חיו בשלום עם עליית הסדר העולמי הניאו-ליברלי ואף הרוויחו ממנו. כחלק מכך, נוח לרות לדחוק הצידה את העיסוק בשוויון חברתי לטובת עיסוק בחירות פוליטית.
זכויות אדם במגרש הפוליטי: האם קיים סטנדרט אחיד?
גישת "תיוג וביוש" מסתמכת על מידת העניין של גופי תקשורת בפרסום דו"חות של ארגוני זכויות האדם ועל נכונותם של גופים מדיניים לתרגם את הדו"חות לצעדים בשטח.
רות טוען שלאורך רוב הקריירה שלו הוא נהנה משיתוף פעולה מספק. הממשלים האמריקאים השונים, בעיקר משמאל אך גם מימין, הקפידו לבטא מחויבות להגנה על זכויות אדם, לפחות מן השפה ולחוץ. התקשורת הליברלית מצידה הפגינה עניין בנושא ונתנה במה נרחבת לדיווחי הארגון. באופן כללי, רות פעל תחת הרושם שמנהיגים במערב מוכנים לכרות אוזן קשבת לדיווחים על הפרות של זכויות אדם ולפעול בנושא.
אולם התוצאה הברורה של הסתמכות על נכונותם של גופים מדיניים ליישם את מסקנות הדו"חות היא דפוסי פעולה בלתי-שוויוניים. לדוגמה, ארה"ב שמחה מאוד להטיל סנקציות על יריבות כסין, רוסיה או קובה, והייתה מוכנה לעשות זאת גם נגד בנות-ברית חלשות כמו רואנדה וסרי לנקה, אך לא מיהרה למתוח ביקורת על בנות-ברית בעלות משקל מדיני.
מחברי המאמר טוענים כי תוצאה נוספת של גישה זו באה לידי ביטוי במקרים של מדינות שהצטרפו לאמנות בינלאומיות ככלי להשתקת ביקורת, כאשר בפועל מצב זכויות האדם בהן לא השתפר ולעיתים אף החמיר.
עוד טוענים המחברים כי דווקא כמה מהדיווחים הבולטים של "משמר זכויות האדם", דוגמת הביקורת שמתח הארגון על השימוש של ממשל בוש הבן בעינויים או הניסיון להגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד, חשפו את חולשתה של מערכת זכויות האדם האוניברסלית בכך שזכו להיענות מוגבלת מגורמים מדיניים.
מקרה מובהק אף יותר הוא המלחמה הנוכחית בעזה, שבמהלכה, חרף עיסוק אדיר של התקשורת הבינלאומית ושל ארגוני זכויות אדם בהנגשת ידע על הפשעים המתחוללים ברצועה, המשיך הממשל הדמוקרטי בארה"ב, לכאורה שותף נאמן של "משמר זכויות האדם", לתמוך במלחמה וסירב לגנות את ישראל.
אולם הסטנדרט הבלתי-אחיד אינו רק מנת חלקם של השחקנים המדיניים. גם "משמר זכויות האדם" עצמו אינו עקבי ביחס שהוא מעניק למדינות. לשיטת רות, עולם זכויות האדם מחולק לצד דמוקרטי ולצד אוטוקרטי. בעוד מדינות דמוקרטיות שמפירות זכויות אדם יכולות לתקן את דרכיהן, אצל משטרים אוטוקרטיים המקרה אבוד. הבחנה זו עומדת במרכז גישתו כלפי סין.
"אין כיום סכנה גדולה יותר למערכת זכויות האדם הגלובלית", רות טוען, "מאשר הממשלה הסינית בראשות שי ג'ינפינג". גישתו הניצית באה לידי ביטוי בביקורת שמתח על נציב האו"ם לזכויות אדם פולקר טירק (Türk), על כך שלטענתו היה הססן מדי בגינוי הממשל הסיני, לדוגמה בעניין רדיפת המיעוט האויגורי.
רות נוקט כלפי סין את גישת "הכול או לא כלום". הוא מספר על שיחה שקיים עם פקיד סיני בכיר שדרש ממנו לרכך את ביקורתו על המדינה, אחרת תפסיק סין את שיתוף הפעולה עם הארגון. בתגובה אמר רות בגאווה שארגונו לעולם לא יסכים לפגוע באיכות דיווחיו. אף שעמידתו האיתנה של רות מרשימה, כותבים מחברי המאמר, נשאלת השאלה אם בתמונה הגדולה היא מיטיבה עם האנשים שלהם הוא דואג.
מה הלאה עם זכויות האדם?
חודשים לתוך כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ ועם שפל חסר תקדים במעמדה של התקשורת, תנועת זכויות האדם מוצאת את עצמה ללא שותפיה הטבעיים. ייתכן שדווקא מצב זה ייאלץ אותה לבחון מחדש את דרכיה.
לדעתם של וראיץ' וברנדו, הדרך היחידה שבה יוכלו ארגונים כמו "משמר זכויות האדם" להישאר רלוונטיים במציאות הגלובלית הנוכחית היא אם ינטשו את גישת"הכל או לא כלום" של רות ושל בני דורו ויחפשו דרכי פעולה חדשות ופרגמטיות.
איל ספיר כותב בפרויקט אופק - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת