אביבה שליט, אמו של גלעד שליט. שלשום, בדרכה מירושלים לביתה במצפה-הילה (צילום: אורן נחשון)

עסקת שליט

"גלעד שליט צפוי לחזור לישראל ביום שלישי; פורסמה רשימת האסירים שישוחררו בעסקה", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". "בבית ביום שלישי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "נתניהו: לא רציתי שגלעד שליט יהיה רון ארד הבא", מוסרת הכותרת הראשית של "מעריב"; וב"ידיעות אחרונות", כרגיל, מעדיפים את גרסת הריאליטי של המציאות עם הכותרת הראשית "עוד 4 ימים". הספרה "4" מודפסת על גבי איור של לוח שנה בעל דפים נתלשים. לפי "הארץ" הכותרת לאו דווקא נכונה: יום השחרור עלול להידחות לרביעי.

"הארץ", כרגיל, הוא המקדיש את המקום המועט ביותר על השער לפירוטכניקה, טקסטואלית או ויזואלית (למעשה גם העיתונים האחרים מציגים היום חזית מאופקת למדי, כנראה משום שהתותחים הכבדים ירו כבר בבוקר ערבו של החג, ומשום שאת גליונות היום הכינו בחופזה בעיצומו של החג). שני תצלומים גדולים מציג "הארץ" בקדמת הגיליון, האחד של משפחת שליט המחייכת והשנייה, הצנומה יותר, של הפגנה של משפחות אסירים פלסטינים בג'נין. אם חשבתם שזה התצלום היחיד המופיע היום בקונטרסי החדשות של ארבעת היומונים המרכזיים בישראל והמתעד את התגובה לעסקה בצד הפלסטיני, טעיתם. בעמ' 13 של "ישראל היום" מופיע תצלום קטן ממדים של "הפגנות שמחה בעזה". תצלום זעיר של קרובותיו של אסיר פלסטיני מופיע בעמ' 5 של "ידיעות אחרונות".

שאר שער "הארץ" מוקדש לסיכום מתומצת של ההתרחשויות סמוך לעסקה והצפי לאלו שיבואו לאחריה, בחתימתם של כתבי העיתון עמוס הראל, אבי יששכרוף, ברק רביד, אנשיל פפר, חיים לוינסון וג'קי חורי. הכותבים הללו מנסים לשלוט בלהבות השמחה: "בצה"ל חוששים עדיין מנקודות תורפה אפשריות" בתהליך השחרור עד ההגעה הפיזית לישראל, כמו נסיונות פגיעה בחייל הישראלי מידיהם של ארגונים פלסטיניים וקרובי אסירים שלא שוחררו. בעמ' 8 כותב יהונתן ליס על "חלון הזדמנויות בן 48 שעות" בין פרסום רשימת שמות האסירים הפלסטינים שישוחררו ועד לביצוע העסקה בפועל, שבמהלכו יוכלו מי שירצו בכך, כמו קרוביהם של מי שאותם אסירים רצחו, לעתור לבג"ץ נגד העסקה. הסיכוי שאלו יתקבלו "קלוש".

הסיכויים לביטולה הדמוקרטי של העסקה קלושים, אם כן, והסיכויים לסיכול אלים שלה קלושים גם הם, לפחות לפי ההד שניתן להם בעיתונות הישראלית. הדיון העיקרי צריך להיות, אם כן, בשאלת המחיר. זו נוגעת לשאלת זהותם של המשוחררים ויש לה פן מוסרי ורגשי ופן ממשי-תועלתי. ניתן לסכם אותה בשאלות: מה היתה חומרת פשעיהם של העתידים להשתחרר ומה הסיכוי שיחזרו עליהם. גם שאלת ההשפעה הפוליטית המרחבית של העסקה יכולה להיות נידונה. רמת האובייקטיביות והעומק של הדיון הזה נגזרים מרמת האובייקטיביות (הקרבה לראש הממשלה, הקרבה למקורות המזינים בימים האחרונים את התקשורת מתוך מערכת הביטחון והממשל, היחס העקרוני לעסקה) והעומק הכללית של העיתונים.

"הארץ": נכנע ללחץ

550 אסירים נוספים ישוחררו עוד חודשיים, ומקצתם לא ישוחררו גם אז, אלא במהלך חמש השנים הבאות. דמויות פלסטיניות בכירות כמו מרואן ברגותי ואחמד סעדאת, הכלואים בישראל, לא ישוחררו, אולם כמה אסירים בעלי אזרחות ישראלית כן ישוחררו. 163 מהמשוחררים יגורשו לעזה. 40 יגורשו לטורקיה. הפרסום על שער "הארץ", שלפיו רשימת האסירים פורסמה, מתייחס לפרסום באתרי חמאס. שאר העיתונים מדווחים כי הרשימה תתפרסם רק במוצאי-שבת או ביום ראשון, על-ידי ישראל. בכך "הארץ" הוא לכאורה היחיד בעל היכולת להגיש דיון מושכל בשאלת המחיר (רק לכאורה, כפי שיתברר בהמשך). 1,027 אסירים ישוחררו תמורת החזרתו ארצה של גלעד שליט. 477, 27 מהם נשים – כלל האסירות הפלסטיניות על-פי "הארץ" – ישוחררו ביום שלישי.

"כל 477 האסירים שצפויים להשתחרר בחלק הראשון של עסקת שליט היו מעורבים באופן ישיר בפעולות טרור אלימות", פותח חיים לוינסון את סקירתו בעמ' 4 של "הארץ". חלק ניכר מהעמוד מוקדש לפירוט מודגש של שמות כמה מהמחבלים שישתחררו בסבב הראשון, הפיגועים הקטלניים שהיו מעורבים בהם וחלקם המרכזי בטרור נגד ישראל. אולם הסקירה עצמה של לוינסון מציגה תמונה שונה, ולפיה המשוחררים הם טרוריסטים "זוטרים יחסית", "ללא ידע בהפעלת מטעני חבלה או הוצאה לפועל של פיגועים אסטרטגיים", ומי שאין בהם "אנשי כספים, מגייסים לחמאס, אנשי חמאס פוליטיים" וכיוצא באלה. גם משוחררי הסבב השני "ככל הנראה" אינם "מהצוות הפנימי של הטרור".

שאר הסיקור ב"הארץ" (עמודים 8-2) מתיישר עם הקו הזה, שלפיו מחיר העסקה נסבל. "נתניהו: מחבלים יוזמים פיגועים גם מהכלא", נאמר בכותרת ידיעה של ברק רביד בעמ' 7. "סגן ראש השב"כ לשעבר: ספק אם שחרור האסירים יעודד חטיפות נוספות", כותרת ידיעה של יהונתן ליס באותו עמוד. ברם, עיקר המסר של המרואיין, גדעון עזרא, נוטה דווקא לכיוון ההפוך: הגירוש של מחבלים לחו"ל אינו יעיל ("שם יהיה קשה יותר לפקח עליהם") ושחרור 550 אסירים "צעירים" מסוכן: "הם עשויים לרצות להוכיח את עצמם".

"הארץ" מקדיש גם מקום להתנגדויות לעסקה: שתי ידיעות עוסקות בהתנגדות מצד משפחות שכולות וידיעה אחת להתנגדות מצד משפחות אסירים פלסטינים שכנראה לא ישוחררו בעסקה. מקום בולט ניתן גם להתנגדות השרים ליברמן, יעלון ולנדאו. התמונה הרחבה והמאוזנת יחסית שמצייר העיתון בעמודי החדשות הופכת לציור שמן מתקתק בעמודי הדעות. "מדינאי נולד" היא כותרת מאמר המערכת ("עסקת שליט גם מוכיחה שברצותו נתניהו יכול להוביל מהלכים אמיצים, בלי שתקום נגדו אופוזיציה משמעותית"), "כוחו של אוהל אחד" היא זו של מאמרו של נחמיה שטרסלר (את שמחתו על העסקה הוא מתבל בהטחת עלבון בנתניהו, ש"פשוט נכנע ללחץ"), יוסי שריד מהלל ומברך בטור נוסף, ואפילו הקריקטורה שואלת, "אז למה לא עשינו את זה לפני 5 שנים?". אין חדש בקו הזה, ששלט בעמודי הדעות של "הארץ" גם בשנים שקדמו להודעה על העסקה.

את העיסה המעט דביקה של הדעות מאזן הסיקור הפרשני המקיף במוסף הפוליטי "השבוע". עמוס הראל ואבי יששכרוף מעידים כי בניגוד להערכות המוקדמות, חמאס הוא אכן זה שהתגמש לבסוף, ויתר על שחרור כמה מהבכירים הכלואים והסכים לגירוש מספר רב יותר של אסירים אל מחוץ לגדה. הם מדגישים גם את חותמת הכשרות שנתנו לעסקה ראשי המוסד והשב"כ החדשים (בניגוד לקודמיהם), ומזכירים גם את ההסבר שנתן ראש הממשלה: חלון ההזדמנויות שיצר "האביב הערבי". הם גם לא שוכחים למנות את רצונו של נתניהו להתמודד עם דעת הקהל הישראלית ועם התקשורת העוינת, כמו גם את הרצון להתרכז בעימות מול איראן (לנקודה זו מוקדשת כתבה של אמיר אורן באותו מוסף) כמניעים לעסקה.

באמצע הרשימה, משפט מסכם: "בהסתכלות מפוכחת על העסקה, נדמה שמידן וכהן חילצו הסכם סביר בהחלט לישראל", קובעים צמד הפרשנים הבטחוניים הבכירים של "הארץ". "הסולידריות של המדינה עם הלוחמים [...] היא אכן שיקול מרכזי", כותבים עוד הראל ויששכרוף. את רשימתו על ישיבת הממשלה שבה הובאה להצבעה עסקת שליט מסיים רביד בציטוט של השר בני בגין: "כל הנימוקים ההגיוניים אומרים שצריך להצביע נגד, אבל למרות זאת אני עדיין תומך בעסקה".

"ידיעות אחרונות": פעורת פה ונכלמת

"המחבלים שמשתחררים בעסקה אחראים למותם של 569 ישראלים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". "הלב אומר כן, אך הראש אומר לא. העסקה תוביל לאינתיפאדה שלישית", מצטטים יוסי יהושוע, איתמר אייכנר וסמדר פרי את משה יעלון, אחד משלושת השרים שהתנגדו לקיום העסקה. באופן מעט מפתיע, ב"ידיעות אחרונות" נותנים היום ביטוי רחב למדי להגיונו של אותו ראש, אולי משום שאחרי שהעסקה נחתמה, ממילא מדובר בעיקר בהוצאת קיטור (ובהזדמנות לנגח את נתניהו).

לא שאין מקום ללב: תמונותיהם של בני משפחת שליט המחייכים מודפסות בענק, ואז שוב ושוב בקטן, בדגש על הקשרים בוטניים (אביבה משקה את הדשא, נועם משקה את הדשא, נועם מפנה את הגזם, נועם שוב מפנה את הגזם). "רוצים לכתוב לגלעד?", שואלת כותרת בתחתית עמוד השער ובעמ' 7. משפטים מייצגים ממכתבים כאלו מוצגים במעלה העמודים הפנימיים. הלב של "ידיעות אחרונות" הוא הרי לבו של חד-קרן מצויר. "תן שיחזור שוב לביתו", כותרת אחת משתי הידיעות בעמוד האחורי של העיתון, המדגימה שיא חדש בסינרגיה בין העיתון שהיה הנפוץ ביותר במדינה ובין הזמר שהיה המכניס ביותר במדינה וכעת הוא בעל טור בעיתון: שלמה ארצי מצולם כשהוא שר לגלעד שליט על רקע שער של "ידיעות אחרונות" המוקרן מאחוריו. כי גם לחד-קרן יש אינטרסים מסחריים (רז שכניק).

אבל, כאמור, לצד כל זה, ולצד הדיווחים החדשותיים – המכילים בערך רבע מהמידע שמסופק לקוראי "הארץ" – ניתן מקום נרחב דווקא לקולות המתנגדים לקיומה של העסקה, וזאת בעיתון שיחד עם "מעריב" היה אחראי עיקרי ומרכזי ל"פסטיבל שליט" שחגגה התקשורת בשנים האחרונות עד זרא. אמנם מבין ששת הטורים המקודמים בשער רק אחד ביקורתי (אלכס פישמן), אך למרות הכיתוב על שער העיתון, "ידיעות אחרונות" כן מתייחס לשמות שברשימת חמאס, מקדיש להם את כל עמ' 4 תחת הכותרת "רשימת הכאב" ומפרט את מעשי הרצח שלהם. ידיעה בעמ' 5 מוקדשת למשפחות שכולות, תחת הכותרת "לא מכבדים את הנרצחים". בידיעה עצמה מובאים גם קולות של קרובים שכולים התומכים בעסקה.

בולט במיוחד – לא בגלל מיקומו (שולי עמ' 8), אלא בגלל תוכנו – הוא טור פרשנות של שמעון שיפר, היוצא בחריפות נגד העסקה. "נשלם על זה ביוקר", מזהירה הכותרת. "נתניהו נכנע לטרור", "חמאס יוצא מהעסקה הזאת המנצח הגדול", "החלטתו של נתניהו תורמת להרס הרשות הפלסטינית", "מן הראוי שנתניהו יתייצב בפני המצלמות ויגלה לאזרחי ישראל כיצד הוא מתכוון להגן עליהם", "הקריירה הציבורית של ראש הממשלה היתה אמורה ללמד אותו שדעת קהל וסקרים הם כצל עובר, כאבק ברוח. נראה אותו בעוד שנה, כשחלילה ייפתחו שערי הגיהנום לפני הישראלי". לא פחות.

לצד הטור רשימה של איתמר אייכנר המוכתרת במלים "יומו הגדול של נתניהו". כותרת גג: "1,083 לייקים בפייסבוק". ידיעה גדולה מוקדשת לרעיון העיוועים של שרי ש"ס, לשחרר גם פושעים לאומנים יהודים, ובהם כמה רוצחים. הנה עוד רעיון שיזכה להרבה לייקים בפייסבוק. איך סיכם שיפר? "לנו מותר להתרגש. ממי שרוצה להיות ראש ממשלה קדנציה נוספת מצפים למנהיגות שונה". ועיתון יומי הרי נבחר מדי יום, לא פעם בארבע שנים.

ב"מוסף לשבת", המוקדש רובו ככולו לעסקה, כותבים נחום ברנע ושמעון שיפר את הטור הפותח בקולו המתון של ברנע. מסקנה או אפילו שורה חד-משמעית לא תמצאו שם, אבל יש כמה קביעות: חמאס לא ויתר על שחרור הבכירים, אלא רק על מחצית ממספרם. כמו כן, "50 חמאסניקים מסוכנים" יחזרו לגדה. שני הפרשנים גם פוסלים את הקשר המיוחס בעסקה לרצונם, לכאורה, של נתניהו וברק לפעול מול איראן או נגד אבו-מאזן. "עיתונות יצירתית", מכנה זאת נתניהו, מצטטים ברנע את שיפר. השניים מזכירים ברמז את ההשפעה ההרסנית שיכולה להיות להסכם על יציבות הרשות הפלסטינית מול חמאס, ומזכירים כי 550 האסירים שישוחררו בגל השני אינם חלק מהעסקה מול חמאס, אלא מחווה לאבו-מאזן.

אלכס פישמן, כאמור, בדעה אחרת. ליתר דיוק: יש לו דעה, ודעתו שלילית. "הרע מאוד במיעוטו", כותרת כפולת העמודים שבה נפרש מאמרו. "לפי נתוני השב"כ, 60 אחוז מהמחבלים שמשתחררים חוזרים לטרור", נכתב בכותרת המשנה, המזהירה גם מפני נסיונות חטיפה נוספים. "מפיקי פיגועים מיומנים ייצאו לחופשי", הוא קובע ביחס למחצית מצמרת החמאס ש"תגורש" לעזה. הוא גם מעלה את מספר הנרצחים על-ידי המשוחררים ל-599. כמחווה לברנע ושיפר, חוזר שיפמן וכותב את כל ההקשרים שמכונים בטורם "עיתונות יצירתית": היחסים עם טורקיה ומצרים וההכנות להתמודדות עם איראן.

רוב הכתבות במוסף עוסקות בהיבטים אינפורמטיביים, בעיקר הנוגעים לנוהל החזרתו של שליט ולחייו אחרי השבי. בעמודים 21-20 מודפס טור תוקפני של חגי סגל ("מדינה על הברכיים") וכתבה של אריאלה רינגל-הופמן על בני משפחות שכולות המתנגדים לעסקה. "יש מצבים שמותירים גם את הציניות פעורת פה ונכלמת", כותבת סימה קדמון, שלא היתה יודעת לזהות ציניות גם אם זו היתה מתמרחת באודם, מציתה סיגר ומפריחה בפניה טבעות עשן סימבולי. האם העובדה ש"ידיעות אחרונות" התמרח באודם כל אימת שאנשי הקמפיין למען עסקת שליט קראו לדגל, הצית משואה מעל כל גימיק שאלה סיפקו לו והצניע את קולות בכירי פרשניו המתנגדים, כך מסתבר, בחריפות, לקיומה של העסקה וסבורים שהיא מסכנת את בטחון ישראל – האם כל זה, והאם הוצאתם כעת מהארון, אינה מעשה שיש בו מן הציניות? כאמור, אל תשאלו את סימה קדמון.

"מעריב": הילד של כולנו יקבל ציוד צבאי עם הגעתו

"ליברמן ויעלון במתקפה על העסקה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "זה יפרק את כל שבנינו", מצטטת כותרת המשנה את שר החוץ. "הציבור מסומם. כשהאופוריה תתפוגג יבינו את המחיר", מצוטט גם השר בוגי יעלון. מתחת לכותרת הראשית הפניות לשני טורים: צבי שליט, סבו של גלעד שליט, "רוצה לחזור לאנונימיות", ואילו עמיחי אתאלי מקונן. "כתב 'מעריב' על רוצחי אחיו", נכתב בכותרת הגג, "הם יסמנו וי ואני אזיל דמעה". "אני לא מדינאי ולא בטחוניסט", כותב הכתב לענייני מתנחלים של "מעריב", "אין [לי] מושג מה ההשלכות האסטרטגיות של העסקה הזאת. אבל כמו לאלף משפחות בישראל, היא כואבת לי מאוד".

"מעריב" מגדיל לעשות ומגיש בעמוד הראשון את רשימת שמות כל המחבלים שייצאו לחופשי בגל הראשון. לצד הרשימה, תצלום של הרשימה בערבית. בעוד שלתצלום הזה יש ערך עיתונאי תיעודי כלשהו (נניח), רשימת השמות הצפופה שלידה היא מחווה ריקה, שאינה אומרת לקורא הסביר דבר ולא מלמדת אותו כלום. אפילו התפארות בהישג של העיתון אין כאן, אלא אם כן איתורו במערכת "מעריב" בחג הסוכות של מאן דהו היודע לתרגם מערבית נחשב להישג. כותרת המשנה לידיעה הראשית מזכירה את חטאי המחבלים, המשפחות השכולות בעד העסקה או נגדה. טורי פרשנות פזורים פה ושם, רובי ריבלין מברך, נועם שליט אוסף גזם, ואחת הידיעות מוכתרת בכותרת "שליט יקבל ציוד צבאי עם הגעתו".

הסיקור בכפולה הפותחת במיוחד, וגם בעמודים הבאים, אופייני ל"מעריב": פלורליסטי באופן המרמז על כאוס ארגוני ואמוציונלי בתחפושת של כובד ראש. מאז עבר שרביט העורך לידיו של ניר חפץ, הצטרפה לכאוס ולהתחפשות גם תחושת כבדות מעיקה, כמו של בהייה בפאזל שכמה מחלקיו אבדו לבלי שוב. בנוגע להיקף המידע החדשותי: הוא קטן אפילו מזה שב"ידיעות אחרונות".

מוסף השבת, כמובן, טוב בהרבה. "בסוף מדובר באחד הכשלונות הישראליים המהדהדים ביותר במישור המודיעיני, הצבאי, האנטי-טרוריסטי, מאז ומעולם", פותח בן כספית את טורו הפותח את המוסף כולו. רוב הטור מתרכז ב"מחדל המדאיג" הזה, הכישלון לשחרר את שליט בפעולה צבאית. העסקה עצמה "טובה במעט" מזו של ממשלת אולמרט והיא "מבחינה לאומית ניצחון מוסרי ואולי גם הישג טקטי לנתניהו", קובע כספית, אולם מראה לעמיתיו מאיפה משתינה העיתונות היצירתית כשהוא מתאר כיצד על-פי אנשי נתניהו, עסקת שליט היא ספין פוליטי שנועד להסיט את דעת הקהל מהתפטרות המתמחים והמחאה החברתית.

הוא משלים את ההתייחסויות לפרשנויות היצירתיות כשהוא קובע כי "על-פי הגרסה הפטאלית, עסקת שליט נחתמה כדי לנקות את השולחן" לפני הפצצת איראן. כספית לא כותב הפצצת איראן, אלא את המשפט הבא: "כי אחרי שיקרה מה שיקרה, לא יהיה עם מי ועל מה לחתום, כי הכל יבער", וחותם: "נקווה שמדובר באגדת ילדים". כלומר: כן, לא, אולי. כשהוא נדרש לחלקו בהצלחת העסקה הוא חד-משמעי הרבה יותר: בזכות הקמפיין ש"ניהלתי, בהתחלה כמעט לבד" להרעת תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים, "החליט בנימין נתניהו לסגור את הקייטנה", והדבר "פעל פעולה נמרצת, מדהימה" על חמאס, שבזכות זה התגמש.

כספית טוען שאת הדברים אמר בכיר בשב"כ. אצל פרשנים אחרים לא מצאתי את הגרסה הזו, שלפיה הרעיון הנואל והילדותי הזה של כספית היה זרז לקיום העסקה מצד חמאס. נו, כנראה משום שהם מקנאים בכספית. ואולי לא הכירו את בכיר השב"כ הזה. בכל אופן, כספית כותב כהרגלו, וכך גם פרשניו הקבועים האחרים של המוסף. נדב איל בעד קיום העסקה כתמיד ("מתנגדי העסקה הם שמנסים לקבוע כלל חדש"), עפר שלח קובע שמדובר ב"הסכם סביר" רק אם שוכחים את הכשלונות לשחרר את שליט בפעולה צבאית ואת הדרך החובבנית, לפי שלח, שבה נוהל המשא-ומתן. בן-דרור ימיני מתנגד באופן נחרץ לעסקה, הוא מתנגד בעקביות, יש לציין, ובאומץ, משום שזו עמדה לא פופולרית בעיתונות הישראלית, אם יש עדיין מי שלא הבין זאת.

שאר הכתבות במוסף משלימות פסיפס הצולב את ההתרחשויות הקשורות לעסקה מצדדים רבים ומגיש את תמונת המצב המקיפה ביותר ביחס למוספי העיתונים המתחרים. ראויה לציון הכתבה המעניינת של שלום ירושלמי, העיתונאי היחיד שמנסה לפענח את דמותו של גרשון בסקין, איש שמאל ישראלי שהיה לדמות מפתח במגעים האחרונים שהובילו לקיום העסקה (משום מה, נשמט הקרדיט לירושלמי מהכתבה עצמה).

"לקסיקון גלעד שליט", הסוגר את המוסף, בחתימת רוביק רוזנטל, נכתב מעמדה השוללת כל התנגדות לקיומה של העסקה ואולי לכן מזכיר קמצוץ מההיסטריה שאיפיינה את סיקור סוגיית גלעד שליט ב"מעריב" טרם קיומה של עסקה ("הילד של כולנו – סיסמה מובילה המדגישה את היסוד האמהי במאבק לשחרור שליט", לשון אחד הערכים). היום נעדרת ההיסטריה מדפי "מעריב". הנה עוד הישג פעוט שאפשר לרשום לזכותה של עסקת שליט.

"ישראל היום": החלטה פיקודית

"בימין זועמים: המחיר גבוה מדי", "בחמאס זועמים: המחיר נמוך מדי", נכתב בשתי כותרות על שער "ישראל היום", זו מתחת לזו. עמוס רגב, העורך, ודאי מחייך מבעד לסיגר. הנה: אלו מתנגדים ואלו מתנגדים וממילא מדובר, עובדה, בהחלטה טובה, הוגנת ומאוזנת.

אם מישהו מקוראי החינמון לא השכיל להבין את המסר, הוא נכתב שוב באותיות גדולות בכותרת כפולת העמודים 11-10: "עסקה טובה מבעבר". "עסקה היסטורית", כותרת ידיעה הסוקרת את התגובות בתקשורת העולמית. "עסקת שליט היא עדות נוספת לעוצמה הבטחונית של ישראל ולגבורת לוחמיה", קובע תא"ל במיל' שמואל זכאי בכפולה הפותחת של העיתון. "זה ההבדל בינינו לבינם", מסביר טור פרשנות של צביקה פוגל, תא"ל נוסף במיל'.

לא שאין הד גם לקולות המתנגדים. "ישראל היום", כשופר בלתי רשמי של השלטון, היה מי שנתן באופן יחסי פתחון פה נרחב לקולות הללו. היום הם מופיעים בעיתון; אם ב"ישראל היום" היו נדרשים לחבר לכך כותרת, היא היתה "מופיעים, אבל פחות". כפולת העמודים 7-6 מוקדשת לכך. "לא סמלים, רוצחים", נכתב בכותרת הידיעה הראשית בכפולה, "העסקה הזאת – פרס לטרור", כותרת ידיעה קטנה בשולי העמוד, אולם יש גם תגובות הפוכות, ודן מרגלית כותב: "ותרו על בג"ץ". בעמ' 10 מתפרסמת מסגרת המוקדשת לעמדת שר החוץ ליברמן.

בשל קרבתו לראש הממשלה, היה "ישראל היום" גם מנוע מלהשתתף באופן פעיל כמו הטבלואידים האחרים בקמפיין לשחרור שליט, אולם כעת העסקה נחתמה ממילא ומוסרות הקיטש הותרו. "גלעד כבר יודע", כותרת הענק בכפולה הפותחת. נועם שליט אוסף גזם בכפולה השנייה. אולם השיא הוא במוסף מיוחד המוקדש כולו לחזרתו של גלעד שליט. האיור של שלמה כהן על שער המוסף הוא תמצות של הטעם הרע שנלווה לקמפיין ההוא. הטור הפותח, של ג'קי לוי, הוא מופת לבלה-בלה-בלה שהיווה את מהותו. יש גם שירים וסטיקרים ואפילו כמה טורים מעניינים בין הררי הקשקשת.

עמ' 4 מוקדש לדבר המפקד, העורך הראשי עמוס רגב: "זה מה שאיפיין את רוב הכיסוי התקשורתי בפרשת גלעד שליט: הרבה רגש, הרבה להג, ובעיקר אי-ידיעת העובדות", הוא כותב. רוב הטור מוקדש לליקוק ארוך, יסודי ומתמשך של ישבנו של נתניהו ("תכונתו העיקרית של מנהיג [...] הדבר הנכון [...] החלטה פיקודית [...] השורה התחתונה היא החשובה [...] הוא מקיים את הבטחתו [...] ההחלטה היתה של איש אחד [...] אפשר רק לשער מה עבר עליו [...] קיבל החלטה פיקודית, מנהיגותית [...] צדק בראיית הדברים ארוכי הטווח, בהבנת תהליכים היסטוריים, בזיהוי מגמות עוד כשנחבאו מתחת לפני השטח" וכולי). וזה, הרי, מה שמאפיין את רוב הכיסוי התקשורתי בענייני נתניהו ב"ישראל היום".

התקשורת: שבי מרצון

למעט ב"ישראל היום", כמעט שאין התייחסות רפלקסיבית לתפקודה של התקשורת עצמה בסיקור סוגיית גלעד שליט במהלך חמש השנים ששהה בשבי. אולי משום שהתמונה הניבטת מן המראה אינה נעימה. היחיד – אלא אם כן החמצתי מישהו – שעוסק בכך הוא בן-דרור ימיני ב"מעריב": "במבחן התוצאה, מתברר שהקמפיין לשחרור שליט הוא סיפור הצלחה אדיר", הוא קובע, ומכנה אותו "פסטיבל", "גימיקים, ידוענים, מצגים והצגות".

"זה קמפיין שהצלחתו הגדולה היא בדיכוי הדיון הציבורי. למעט הבלחות קצרות של הצעות ללחץ על החמאס, זה היה קמפיין בשירות הנהגת החמאס", כותב ימיני, אולם מוסיף: "לא ברור אם הקמפיין עצמו לא העלה את המחיר". ב-ynet, אתר האקטואליה הפופולרי בישראל, מבית "ידיעות אחרונות", שנטל חלק בולט בפסטיבל האמור, כתב אתמול רון בן-ישי את דעתו, כביכול, של דוד מידן, השליח הישראלי למשא-ומתן על העסקה: "מידן סבור היום כי בתחילת המשא-ומתן, לפני שנים, הביא הקמפיין הציבורי בישראל למען גלעד שליט להקשחת עמדות החמאס. בעקבות זה האמיר מאוד גם המחיר שדרשו תמורת השבוי הישראלי".