חוק הנאמנות העיתונאית
כל העיתונים מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם ל"חוק הנאמנות", שעבר אתמול בממשלה, ולפיו לא-יהודי המבקש לקבל אזרחות ישראלית יצטרך להצהיר נאמנות למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". כל העיתונים למעט שניים, כלומר: מחצית מהעיתונים היומיים המרכזיים במדינת ישראל.
ב"ישראל היום" מעדיפים לטפל בכותרת הראשית בהחלטה של שר התחבורה להעלות את המהירות המותרת, וב"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית לתהלוכה צבאית בצפון-קוריאה, המסמלת כנראה חילופי שלטון צפויים.
יש טעם בבחירות העריכתיות הללו: שינוי בחוקי התנועה הוא חדשה משמעותית לרבים מהקוראים (אף שמדובר בסך-הכל בהעלאה של 10 קמ"ש, ממאה ל-110, במספר כבישים קטן), והכנסת כתב לדיקטטורה הצפון-קוריאנית היא הישג עיתונאי (אם כי הטיפול המרפרף ש"ידיעות" מעניק בדרך כלל לחדשות חוץ צובע באור צבוע את ההתעניינות הפתאומית הזו בארץ הרחוקה).
אלא ש"חוק הנאמנות", כפי שמכונה בתקשורת התיקון לחוק האזרחות, שנוי במחלוקת גדולה ועוסק בעניין עקרוני מאין כמותו. קשה להאמין שעורכי עיתון חשבו כי אין טעם, באופן ענייני, להבליט את הדיווח עליו. העדרו הכמעט גמור משערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מעורר תהיות.
תת-הסיקור ב"ישראל היום" ממשיך את הקו של הימים האחרונים. האם העיתון בא לגונן על ראש הממשלה נתניהו, שאיפשר את העברת החוק בממשלה, מפני ביקורת ציבורית? אם טענה זו נכונה, היא סותרת את הטענה הנפוצה בעיתוני הימים האחרונים שלפיה תמיכה זו היא "שבירה ימינה" של נתניהו, שלפני החלטה "שמאלנית" בענייני שיחות השלום מעוניין לחלות את פני ציבור בוחריו. אם השערה זו נכונה, ל"ישראל היום" לא היתה סיבה להצניע את הדיווח על כך.
ואולי ב"ישראל היום", עיתון שתקף את אביגדור ליברמן, מקדם החוק, לא פעם ולא פעמיים, העדיפו פשוט לא להיכנס לשדה המוקשים של דיווח על תמיכת הפוליטיקאי חביב העיתון בפוליטיקאי הפחות חביב על העיתון. בדיווח עצמו מובאים שני טורי תגובות, אחד מן המערכת הפוליטית ("בימין מרוצים, השמאל והח"כים הערבים – תוקפים") ואחד מן האזרחית ("אמנם יצאו להפגנת מחאה: 'נגד הפשיזם'"). הידיעה המרכזית מדווחת כי ליברמן מעוניין לחוקק חוקים דומים ברוח "חוק הנאמנות" ומביאה את ההסתייגות הרפה של לשכת ראש הממשלה.
טור הפרשנות של נדב שרגאי, התומך בחוק, מגדיר אותו כהזדמנות "לספר מחדש את הסיפור היהודי שקדם ושימש בסיס [למדינת ישראל]". למעשה שרגאי, כותב מתון בדרך כלל, משתמש במלה "מכריח". בינתיים, את "ישראל היום" חוק הנאמנות לא מכריח לספר מחדש את הסיפור.
ב"ידיעות אחרונות" הדיווח בעמ' 10 מלווה בטור פרשנות של בעז אוקון, "זדון וצביעות" כותרתו ("את הג'וק המכונה 'הצהרת נאמנות' צריך היה להרוג עוד כשהוא קטן"). כותרת המשנה לדיווח של איתמר אייכנר נפתחת במלים "למרות הביקורת הציבורית", וכותרת הגג מזכירה כי ההצעה עברה "ברוב גדול". משבצת מיוחדת מוקדשת ל"רוח נגדית" (מחאת "עשרות אנשי רוח ואמנים"). אין משבצת נגדית על רוח שאינה נגדית.
התצלום המוביל את הדיווח הוא של ראש הממשלה ("אין מקום להטיף לנו על דמורטיה ועל נאורות"), ובולט בהעדרו תצלום של ליברמן. דיוקנו של ליברמן מופיע על שער העיתון, אולם בהקשר אחר: "ליברמן נזף בשרי החוץ האירופים" ("הטיח בפגישה עם מורטינוס וקושנר: תפתרו את הסכסוכים באירופה לפני שאתם מלמדים אותנו, לא תקריבו אותנו כמו שהקרבתם את צ'כוסלובקיה כדי לפייס את היטלר").
"ידיעות אחרונות", שמצניע את הדיווח על "חוק הנאמנות" ומצניע את הקשר של ליברמן אליו, הוא גם העיתון שמסקר בצורה הבולטת ביותר (ב"מעריב" אין זכר לאירוע, ב"הארץ" הוא נדחק בידיעת צד) והמפויסת ביותר את דברי ליברמן לשרי החוץ (שב"ישראל היום" מכנים "זובור" בכותרת הידיעה). זו אינה הפעם הראשונה בתקופה האחרונה ש"ידיעות אחרונות" מפגין סימפטיה מיוחדת לליברמן.
גמל בעל שלוש רגליים
בעיתונים האחרים, כאמור, "חוק הנאמנות" נמצא בראש סדר היום. ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "בתמיכתם של 22 שרים: הממשלה אישרה את התיקון לחוק האזרחות"; "למרות הביקורת הציבורית והתנגדותם של 8 שרים, הממשלה החליטה לתמוך בתיקון המחייב לא-יהודים להצהיר נאמנות למדינה 'יהודית ודמוקרטית'. שר המשפטים יבחן אפשרות להחילו גם על עולים חדשים".
הידיעה המרכזית היא טור פרשנות של יוסי ורטר, שכותב על הצעת החוק כי היא "מיותרת, חסרת תועלת מעשית, שאינה משרתת בדבר את העם היהודי, ושנזקה המדיני, הציבורי, רב מתועלתה". לפי ורטר, ספק אם היא משרתת גם את נתניהו, ובטוח שהיא משרתת "באופן יוצא מן הכלל" את ליברמן (בטורו ביום שישי מנה ורטר את "חוק הנאמנות" דווקא כגורם שמחליש את ליברמן).
מאמר המערכת מוקדש לפן אחר של האירוע, ותוקף בחריפות את מפלגת העבודה שראשה, אהוד ברק, שקל להצביע בעד החוק. הזווית הזו היא השלטת ב"מעריב", שכותרתו הראשית היא "המהלך להדחת ברק" ("בעקבות חוק הנאמנות: מרד בעבודה"). לפי מיה בנגל, "המורדים" התקופתיים מתכוונים להקדים את הפריימריז. לכותרות על השער מצורפת החותמת הצהובה "חשיפה", שמזכירה אולי לקוראי העיתונים את החשיפות הקודמות של מרידות שונות בעבודה בברק, שהסתיימו כולן בלא כלום.
ארבעה טורי דעה זוכים להפניה משער העיתון. בן כספית כותב על הנושא החבוט של קריסת מפלגת העבודה בסגנון חבוט לא פחות (העבודה היא הטיטניק. היא לא הטיטניק. היא רפסודה); בן דרור ימיני נוזף בשר הרצוג, שכינה את "חוק הנאמנות" פשיסטי (ימיני כותב כי הוא מתנגד לעצם החוק); אודי מנור (דוקטור להיסטוריה) כותב בעד החוק ועפר שלח כותב נגדו, כלומר, לא בדיוק: "כשם שאין שום סיבה מעשית לתמוך בתיקון חוק האזרחות, כך אין גם שום סיבה מעשית להתנגד לו", כותב שלח, "מדובר הרי במלים ריקות, כאלם פאדי: פלסטיני שיבקש אזרחות ישראלית בתוקף נישואים, הקבוצה אותה רוצים ליברמן וישי לבלום יותר מכל, לא יהסס להישבע אמונים גם להיותה של ישראל גמל בעל שלוש רגליים".
מזרקות יין
"ידיעות אחרונות" מציין היום את פתיחת שנת הלימודים האקדמית ומציע לקוראיו "גליון סטודנטים חגיגי" של המוסף "24 שעות". הכתבה הפותחת עוסקת במצב האקדמיה בראי שכר הלימוד: "הסטודנטים מתרבים, המרצים מתמעטים, שעות הלימוד מתכווצות, המעבדות מתפוררות והמחירים רק עולים ועולים. כך עובדת השיטה באקדמיה הישראלית: מינימום תמורה במקסימום כסף" (תמר טרבלסי-חדד ומשה רונן).
הכתבה השנייה עוסקת באקדמיה בחו"ל בראי שכר הלימוד ותענוגות החיים: "בזמן שאתם מזיעים באוטובוס לאוניברסיטה וחיים על סנדוויצ'ים עבשים, יש מי שהתואר שלו נראה אחרת. בתפריט: כיתות של 500 איש [כנראה טעות; הכוונה, מן הסתם, ל-50 תלמידים בכיתה], מלגות של 4,000 יורו וסופי-שבוע בעיירות שהמזרקות שלהן מזריקות יין. ישראלים מספרים איך זה לרעות בשדות זרים".
הכתבה השלישית במוסף היא של סמדר שיר, על אמהות סטודנטיות. עוד במוסף: כפולה על קלישאות ביגוד ועמוד חדשות-ביזאר מהעולם, המוקדש לסטודנטים.
הגיאולוג והתעודות
רונית מורגנשטרן, החתומה על כתבת השער של מוסף "עסקים", מוסיפה תוספת חשובה לסיקור של החברה לחיפוש נפט גבעות-עולם: "לאן נעלמו התעודות של טוביה לוסקין?", שואלת הכותרת הראשית, ובכותרת המשנה נכתב: "הבוס של גבעות-עולם, טוביה לוסקין, מוגדר במסמכים רשמיים כגיאולוג של גבעות-עולם, אבל עמיתיו למקצוע טוענים שהוא מעולם לא הציג תעודות הסמכה. לוסקין: הוסמכתי ברוסיה, אך התעודות אבדו".
מורגנשטרן מצטטת את הפרופסור שקלט את לוסקין בהגיעו לארץ, הטוען כי בדק ומצא שדברים שאמר לו לוסקין בדבר הסמכתו אינם נכונים, ומחזקת את הכתבה בממצאים משלה. אם יתברר כי לוסקין אכן אינו גיאולוג, זה יהיה אקורד רועם נוסף בפארסה של גבעות-עולם, וסקופ נאה ביותר של "מעריב".
השלמות של העניין
כתבת השער של המוסף "מסלול" ("ידיעות אחרונות") מיידעת את הקוראים על אודות פרויקט נחמד של עיריית תל-אביב: "במסגרת 'אוהבים אמנות, עושים אמנות', אירוע פתיחת עונת התערוכות בתל-אביב, יפתחו כ-250 אמנים את הסטודיו שלהם לקהל הרחב".
"סרטי המשך הוליוודיים אינם נוטים להתעלות על המקור", פותח ישי קיצ'לס את כתבת השער של "גלריה", "במיוחד אם מדובר בסרטי המשך שמיועדים מלכתחילה לפסוח על אולמות הקולנוע ולצאת רק ב-DVD. בדרך כלל עומדים מאחורי סרטים אלה מפיקים חמדנים וציניים, שמעוניינים להשקיע מינימום זמן וכסף כדי לסחוט עוד כמה פרוטות ממותג קולנועי מוכח. והתוצאות בהתאם. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, כפי שמעיד סיפורם של שני סרטי המשך שביים הבמאי הישראלי יצחק פלורנטין, שחי בשני העשורים האחרונים בארצות-הברית".
"המוניטין של פלורנטין", כותב קיצ'לס, "יצאו בעיקר בזכות הדרך הייחודית שבה הוא נוהג לצלם את סצינות הפעולה בסרטיו. בזמן שרוב סרטי האקשן בעשור האחרון מקריבים את הקוהרנטיות לטובת חיתוכים מהירים מדי ומצלמות רועדות מדי, הקרבות בסרטיו של פלורנטין מצולמים בשוטים ארוכים ואלגנטיים, שמבליטים את הטכניקות של השחקנים/לוחמים שלו ואת הכוריאוגרפיה המורכבת שחוברה למענם".
"כשאתה רואה את פרד אסטר וג'ין קלי רוקדים, אתה רואה את כל הגוף", מצוטט פלורנטין, "אתה רואה את השלמות של העניין. מבחינתי, אותו הדבר בסצינות של אמנות לחימה: אתה רוצה לראות את הטכניקה, אתה רוצה לראות את הקרב. כמו שאמרו ב'טוב, הרע והמכוער': 'כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר'. ואל תחתוך. זו הגישה שלי. אני אומר, בוא לא נחתוך, בוא נראה מה בעצם קורה". כשהוא נשאל על משמעות היותו במאי שהוא גם אמן לחימה, אומר פלורנטין: "זה מאפשר לי לראות איך אפשר להאריך את השוט, כדי שלא נצטרך לחתוך, כדי שהמצלמה תמשיך לזוז. ככל שחותכים פחות, הקרב יותר זורם. אני עורך את הסרט בראש הרבה לפני שאני מצלם אותו, ומחשבה רבה מושקעת בשאלות היכן לשים את המצלמה, איך להזיז אותה, מתי לחתוך ובעיקר מתי לא לחתוך".
"חזרה לשוסטקוביץ' ולרביעייה מס' 8 שחיבר בתוך שלושה ימים בעת ביקור בדרזדן, מזרח-גרמניה, ב-1960", כותב חגי חיטרון במסגרת כתבה ב"גלריה" על סבב קונצרטים שמבצעת בארץ הרביעייה-האמריקאית. "היו שם עדיין הריסות שגרמו ההפצצות במלחמת העולם השנייה ונאמר שהמראות האלה השפיעו עליו. הרביעייה שחיבר בדרזדן היא שרשרת מרוכזת (23 דקות, חמישה פרקים, מנוגנים בלי הפסקות) שמציבה סיפור מדהים, מטלטל, קודר ומענג אוזן. סיפור מדהים כמוזיקה מופשטת, כאשר לא יודעים במה מדובר, ובקישור לזוועות התקופה לא כל שכן: זכר מלחמת העולם השנייה, הטרור הסובייטי ולדברי פרשנים אחדים – גם מצבו הפרובלמטי של היוצר עצמו, הן בחייו האישיים והן כאמן אנוס, שמוכרח לבטא נאמנות למשטר.
"מימד טרגי והתרסה נוכחים ביצירה בבירור, המרירות זועקת, אבל באמנות כמו באמנות – המועקה לא ממש נגרמת למאזינים אלא מזוככת, נהפכת מיד להתפעלות ממלאכת מחשבת מתפרצת שמנחיתה מפל של געשים, סערות, קינות. יש בה עושר ציטוטים – שוסטקוביץ' שואל מעצמו וממלחינים אחרים – ויש בה אחידות, בעיקר בעזרת חזרה אובססיבית על מוטיב ה'שם' – DSCH ארבעה צלילים, צמד סקונדות קטנות, שמייצגות את אותיות שמו של היוצר בשמות תווים גרמניים: רה, מי-במול (בעלייה) וירידה אל הצלילים דו, סי.
"המוטיב מציג למן השנייה הראשונה את המימד האוטוביוגרפי, והקומפוזיטור עצמו (הוא היה אז בן 54 והאריך לחיות עוד 15 שנה) העיד על הביוגרפיות בפרט ועל עיסתו זו בכלל במכתב לידידו הוותיק איסאק דוידוביץ' גליקמן: 'אני מתחיל לחשוב שאם אמות יום אחד, אף אחד לא יכתוב יצירה לזכרי, אז מוטב שאכתוב אותה בעצמי. בעמוד הכותרת יכולה לבוא הקדשה: 'לזכרו של מחבר רביעייה זו''. ובהמשך: "'זו רביעייה פסבדו-טרגית, וכאשר חיברתי אותה שפכתי דמעות בכמות שהייתי משתין לאחר שש בירות. כשחזרתי הביתה ניסיתי פעמים אחדות לנגן אותה רצוף, אבל זה הסתיים תמיד בבכי – לא כתגובה על הפסבדו-טרגדיה, אלא מתוך התפעלות שלי מהאחדות הצורנית (של היצירה). אתה עלול לזהות כאן מין שבח עצמי, תחושה שבוודאי תפוג אצלי עוד מעט ותתחלף בהתפכחות מעיקה ובביקורת עצמית'".
המלצת הטלוויזיה היומית בשער האחורי של "גלריה" מוקדשת לסדרה התיעודית "ברייק סיטי", שהפרק הראשון שלה יוקרן היום ב-22:00 בערוץ 8 והוא "מציג את הניסיון של קורי בוקר, ראש עיריית ניוארק, לשנות את המציאות האלימה בעירו. חובבי 'הסמויה' ייווכחו לדעת שוב עד כמה הסדרה שאהבו שיקפה נאמנה את המצב הקשה בחלק מערי ארצות-הברית".
מדד העגבנייה
כתבי "ממון" בדקו את מחיר העגבנייה ברחבי הארץ. המחיר הזול ביותר לק"ג התגלה ברהט: שבעה שקלים. אחריו: 7.90 ברמי לוי ברמת-גן. העגבנייה היקרה ביותר: ברעננה, 22 שקל, אחריה: הרצליה-פיתוח (19.90 שקל).
ענייני תקשורת
"לקהל קוראינו", נכתב בראש שער "גלובס", "עקב התייקרות מהותית בתשומות הייצור, אנו נאלצים לעדכן את מחיר העיתון (עדכון קודם בוצע לפני שלוש שנים), ולפיכך מחירו יהיה 14.80 שקל החל מתאריך 10.10.2010". בשבוע שעבר היה מחירו של העיתון 14 שקל. עוד ב"גלובס": גד פרץ מדווח כי יוסי מימן בוחן מכירה של אחזקותיו בסמייל 012, שנרכשו לפני פחות משנה, והעורכת ובעלת הטור לילך סיגן חזרה מחופשתה הכפויה בטור המסביר כי העולם הוא מסובך ומפחיד אפילו יותר משחשבנו.
אחת הכותרות על שער "עסקים" של "מעריב" היא "משה גפני נגד סטנלי פישר: 'לא ייתכן שהנגיד יחלל שבת בפרהסיה'". זאת, בעקבות הרצאה שהעניק פישר בשבת בוועידת קרן המטבע הבינלאומית. הדיווח מגיע גם לשער העיתון, שם הוא מקבל את התואר המקובל ב"מעריב" להתרחשויות הראויות לדיווח: "סערת השבת של הנגיד". אגב, באחד הטורים הקבועים המתפרסמים היום ב"ידיעות אחרונות" ("מיומנו של נהנתן", דוד בנדר) מספר בעל הטור על ארוחה חגיגית שאכל במסעדה צרפתית בערב יום הכיפורים.
אחיקם משה דוד (או העורך שלו) טוען ב"מעריב" כי "תושבי בית-שאן מתקשים להירגע בימים האחרונים". לשון הגוזמה הזו באה לדווח על מכתב מחאה של תושבת העיר לחברת הוט, משדרת התוכנית "מחוברים", בעקבות התבטאות של אחד ממשתתפיה, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", על אודות הולכי רגל בבית-שאן שאחד מהם חבט במכוניתו, לפי "מעריב", לאחר שגולדן לא עצר במעבר חצייה (למרבה האירוניה, טור של גולדן בענייני בטיחות בדרכים מתפרסם בשער "הארץ" היום).
ההתבטאות, כפי שהיא מובאת ב"מעריב", כוללת את האמירות "זאת עיר של ערסים" ו"זה פשוט אנשים לא מפותחים [...] אנשים שרשומים כבני-אדם, אבל בעצם הם חיות. המטרה שלנו היא פשוט לעקוף אותם, לתת להם לאכול אחד את השני [...] צריך לתת להם לחזור לחיים העלובים שלהם עד שיתקנו את עצמם. ואם זה נשמע גזעני, אז זה גזעני". מעבר לטרחון המתחסד הרגיל, יש כאן הצצה מעניינת לתחושת המצור של עורכים בכירים ב"הארץ".