רונית לוי, פעילת ליכוד הפועלת ברשתות החברתיות תחת הכינוי "רונית הביביסטית", חויבה לפצות את מנהיגי המחאה נגד ההפיכה המשטרית בכ-140 אלף שקלים בשל פגיעה בפרטיותם ופרסום לשון הרע, כך קבע היום השופט גיא הימן.

בחודש אוגוסט 2023 הגישו ארבעה ממובילי המחאה, שקמה ברסלר, אורן שביל, עמי דרור ומשה רדמן, תביעה בסך כ-620 אלף שקלים נגד לוי, שפרסמה את מספרי הטלפון שלהם בטוויטר וקראה להטריד אותם.

לוי פרסמה בטוויטר את מספר הטלפון של ברסלר, מובילת מחאת "הדגלים השחורים", והמליצה להתקשר אליה על מנת להזמין ממנה מוצרי מזון שונים, ובפועל להטרידה. באותו היום פרסמה את מספרי הטלפון של עמי דרור ומשה רדמן, ממובילי מחאת ההייטקיסטים לצד ההודעה "מוצרי תינוקות בזול" ובפרסום נפרד הפיצה את מספר הטלפון של של אורן שביל, ממובילי מחאת המילואימניקים "אחים לנשק", וכתבה: "מתן שירותי אבטחה, שירותי מוקד, קונצרטינות, שריפת צמיגים ושירותי ניקיון ואחזקה לאלפי עסקים ובתים פרטיים מדן ועד אילת. מחירים מעולים!".

בעקבות הפרסומים קיבלו התובעים הודעות נאצה, כך לפי כתב התביעה שהגישו באמצעות עורכי-הדין עפר פירט, אלי שמעון, דנית ליבנת וגלעד שר. התובעים דרשו פיצוי בגין הפרת פרטיות ופרסום לשון הרע.

"הנתבעת - המציגה עצמה כפעילת ימין תומכת ונלהבת של ראש הממשלה - ידעה היטב כי השימוש בפלטפורמת דף הטוויטר והרשת החברתית (שהם בעלי תפוצה גדולה מאוד ובעלי פוטנציאל פרסום אדיר ובלתי מוגבל) ימנף, יעצים, יגדיל וירחיב את תפוצת דברי הבלע כלפי התובעים, וכל זאת על מנת לשים אותם ללעג, ולפגוע בפרטיותם ובשמם הטוב, אך בשל היותם מובילי מחאות המחזיקים בעמדות ודעות שונות מעמדותיה של הנתבעת", נכתב בכתב התביעה.

לוי טענה להגנתה, באמצעות עו"ד אילן וקנין, כי מספרי הטלפון של התובעים, אותם פרסמה, הינם "נחלת הכלל", שכן מדובר בדמויות ציבוריות שבמסגרת פעילותם הפיצו בעצמם את מספרי הטלפון שלהם "בעשרות קבוצות ווטאפ" [כך במקור, לצד שגיאות נוספות כגון "אה ותו לא!" וכן "ציתות התובעת" במקום "ציטוט התובעת"].

"התובעים מבקשים שרק קולם הצרחני, הצווחני, המאיים והמסית יישמע ולא קולו של רוב העם!!! - המנוגד לעמדתם!", נכתב בכתב ההגנה. לטענת לוי, אין בדברים שכתבה כל לשון הרע, שכן "מדובר בסוג של ביטוי אירוני, הומוריסטי או סאטירי, אולי עם גוון ציני".

השופט הימן קיבל את התביעה, בפסק דין ארוך ומפורט.

לפי השופט הימן, מספר הטלפון הנייד האישי של אדם "הוא חלק מעניניו
הפרטיים. זאת, מעצם-העובדה כי אין הוא גלוי, על פניו וממהותו, לכלל-הציבור ונדרשת פעולת-'גילוי' זו או אחרת על מנת לעשותו כזה".

עוד קבע השופט הימן כי "מה שביקשה הנתבעת [לוי] לעשות, ומה שעשתה היא בפועל לכל אחד מן התובעים, הוא גרימתה של הטרדה במובנה השגור והיסודי ביותר. הנתבעת אמנם לא עשתה זאת לבדה. הצטרפו אליה כל אותם אנשים נבונים, שמיהרו להשתמש במידע שהיא מסרה להם וקלטו, היטב-היטב, את המסר שברשומותיה: הם התקשרו או שלחו הודעות לתובעים, בהיקפים שאיש מאלה לא ביקש לעצמו, בנושאים שאין לאיש מאלה דבר עמם והכול כדי להפריע, לשבש, ללעוג ולהדיר שלווה מרשות-היחיד שלהם. אין לך הטרדה מובהקת מזו והרי היא פגיעה בפרטיות".

לפי פסק הדין, "הפרסומים פגעו בזכויות מן המעלה הראשונה – הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב. הם עשו כן ללא כל צידוק ומתוך כוונה לפגוע בתובעים על רקע עמדותיהם. הם לא שירתו ענין לגיטימי כלשהו של הנתבעת או אינטרס של הציבור. הם לא העשירו את השיח הציבורי כי אם להפך. כל מהותם הייתה ליבויים של מדון ושל איבה וגרימתה של הטרדה. באיזון, שמחייב המשפט הפרטי, יש לבכר הגנה על זכויות התובעים על פניו של חופש-הביטוי, הזה, של הנתבעת".

השופט דחה את טענת לוי כי העובדה שהתובעים הפיצו ביוזמתם את מספרי הטלפון שלהם היא מעין "הסכמה" לפגיעה בפרטיותם.

"אין מקום לקבל את הטענה כי התובעים הם 'אנשי-ציבור' ובשל כך יש לראותם מי שוויתרו על זכויותיהם לפרטיות ולשם טוב. התובעים, ודאי, אינם 'אנשי-ציבור' יותר מן הנתבעת. גם אם מי מהם נתן פומבי, במקומות אחרים, למספר-הטלפון שלו, הוא לא עשה כן במטרה לחשוף את עצמו להודעות של לעג ושל בוז, אף לא להטרדתו בדל"ת-אמותיו", כתב השופט.

לפי השופט הימן, "הנתבעת פגעה בהיבט גרעיני של הזכות לפרטיות – זכותו של אדם שלא יחדרו אל רשות-היחיד שלו ורבים מהיבטיה מתנהלים כיום בטלפון הנייד. היא לא שירתה תכלית מעשית זולת הטרדתם של התובעים וירידה לחייהם. שום קשר רציונאלי לא התקיים בין תוכנם של הפרסומים לבין עשייתם של התובעים בתחום הציבורי. בהיותם כוזבים וריקים מתוכן מהותי, לא תרמו פרסומיה של הנתבעת דבר לשוק-הרעיונות של שיח חופשי. הם לא העירו ׂשיח פומבי קונסטרוקטיבי. כוחם היה אך בליבוי של שנאה ושל כעס.

"הם תרמו מעט מאד, אם בכלל, לכוחה של הנתבעת לבטא, כחלק מן האוטונומיה האישית שלה, את עמדותיה ואת הערכים הקרובים ללבה. פגיעתם עלתה, באורח מובהק, על התועלת שבהם, מכל בחינה שהיא. מכלול זה של נסיבות העמיד אפילו את ההגנה על חופש-הביטוי של הנתבעת בנחיתות אל מול זכותם של התובעים לפרטיות".

עוד קבע השופט הימן כי הפרסומים של לוי גרמו בפועל נזק לתובעים.

אשר לטענה בדבר לשון הרע, גם כאן קיבל השופט הימן את טענות התובעים.

"הפרסומים, שיסוד-מוסד בהם הייתה התייחסות לתחומי-עיסוק, התעלמו התעלמות מופגנת מן ההיבטים, המגדירים את עיסוקם של התובעים ואת אישיותם", נפסק. "הם החליפו את ההיבטים הללו בדברים, שבמובהק אינם ממין הענין. הנתבעת לא הקדישה שום חלק מן הביטויים שפרסמה לתיאורם של התובעים לפי האופן, שבו הם תופסים את עצמם. דבריה התעלמו מן האופן, שבו נתפשים התובעים בעיניו של אדם 'סביר', כלומר בהתבוננות אובייקטיבית. הדברים חטאו, אפילו, לאופן שבו רואה הנתבעת עצמה כל אחד מהתובעים, שהרי גם לשיטתה ברי כי אין הם מוכרים ביצים, חיתולים או גדרות-תיל".

עוד כתב השופט הימן בהקשר זה כך: "תכליתו של הפרסום, זולת הטרדתם של התובעים, הייתה הבעתו של זלזול בתובעים ובעיסוקים שבחרו הם לעצמם. מסכים אני, אפוא, לכך שאין זה משנה באורח מהותי לו נכתב היה 'ביצים', 'חיתולים' או 'תפוזים'. עיקר הוא כי לא נכתב, שיש להתקשר לתובעת 1 [ברסלר] על מנת לברר
עמה שאלות מן התחום של פיזיקת-החלקיקים, גם לא שאלות בקשר למחאה שהיא מעורבת בה. לא נכתב, ולו במטרה לפגוע בפרטיות, כי אפשר להטריד את תובע 2 [שביל] בשאלות על אודות תפקידיו במילואים. לא הוצע להתקשר למי מתובעים 3 ו-4 [רדמן ודרור] כדי להתעניין ביוזמותיהם החברתיות, העסקיות או הפוליטיות, בישראל או בעולם. בזלזול זה, בהתעלמות זו מהאופן שבו מגדירים
התובעים את עצמם ובהחלפתה של ההגדרה במשהו אחר, רחוק מלבם של התובעים – מצויה, להשקפתי, פגיעה בשמם הטוב".

לפי השופט הימן, הפרסומים של לוי השפילו את התובעים, ביזו אותם והלעיגו אותם. "הדברים האלה אירעו אף אם חלק מנמעניהם של הפרסומים, אולי אפילו כולם, לא סברו באמת ובתמים שהתובעים עוסקים במכירה קמעונאית", חידד. "לשיטתי, די בכך שקוראי-הציוצים סברו כי הדברים שנכתבו מבזים את התובעים ומגחיכים אותם – ותעדנה על כך התגובות, שהרימו-גם-הרימו את כפפת-הלעג והבוז – כדי לצלוח את מסננתו הראשונה של חוק איסור לשון-הרע".

השופט הימן דחה את הטענה של לוי כי מדובר בתביעת השתקה וכן את הטענה כי הוגשה בחוסר תום לב, שכן התובעים בעצמם פרסמו פרטים אישיים של שרים, חברי כנסת ואישי ציבור, כדי שהציבור יטרידם.

"אין התביעה נגועה בהיעדרו של תום-לב", נכתב בפסק הדין. "יש מקום להבחין בין התנהלותה של הנתבעת, שפגעה בפרטיותם של התובעים שלא בקשר לעשייתם הפומבית, לבין קריאות של מי מהתובעים לפקוד את מעניהם של נבחרי-ציבור ופרנסיו ולמחות לפניהם על עמדותיהם. ממילא מיישם הדין כלים מן המשפט הציבורי להגנה על אנשי-הציבור הללו".

בסופו של דבר, ולאור העובדה כי לוי הסירה את הפרסומים כעבור זמן לא רב והפגיעה בשמם הטוב של התובעים "לא הייתה קשה", חייב השופט הימן את לוי לפצות כל אחד מהתובעים ב-27,690 שקלים בלבד, ועוד הוצאות בסך 1,850 שקלים וכן שכר טרחת עו"ד בסך 5,900 שקלים.

2810-08-23

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 831KB)