על ראש שמחתנו

המלה "סבב", הפותחת את הכותרת הראשית של "הארץ", רחוקה במפגיע מהווי החיים הנשקף בתצלום המרכזי, שבו נראה תרנגול מבצע סבב מעל ראשו של אדם חרדי, חלק מטקס הכפרות ערב יום הכיפורים. "סבב מינויים במטכ"ל: כוכבי ראש אמ"ן, רוסו לפיקוד דרום", מדווחת הכותרת, והכותרות הראשיות של כל העיתונים האחרים מחזיקות אחריה: "מינויי גלנט: כוכבי לאמ"ן, רוסו לדרום" ("ישראל היום"), "כוכבי לאמ"ן רוסו לדרום" ("מעריב") ו"הכוכבי של המטכ"ל" ("ידיעות אחרונות").

האם מינויים במטה הכללי הם חדשות בעלות רייטינג גבוה כל-כך? האם סבב המינויים הקודם שנערך במטכ"ל הגיע גם הוא לכותרות הראשיות? האם הוא הגיע לשם כשהוא מחורז, עטוי ז'רגון של מדורי ספורט? איני זוכר, מעניין לבדוק; התחושה היא שכותרות כאלו מתאפשרות עכשיו בעקבות פרשת "מסמך גלנט", שהעטתה, בעיני העורכים, אטרקטיביות עיתונאית על המטה הכללי ("לאחר חודשים של תככים ומחלוקות"; "הארץ") והכריחה אותם לשנן את שמות אלופינו עד שהיו להם כשחקני הקבוצה האהובה עליהם. כוכבי לאמ"ן, רוסו לדרום, תמוז להפועל.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" חותם נחום ברנע את טורו בסיפור על ביקור של הרמטכ"ל הנוכחי במכינה הקדם-צבאית עלי: "כאשר הרמטכ"ל נכנס לבית-המדרש, מלווים אותו מאות חניכים בשירת 'גבי מלך ישראל', 'שאו שערים ראשיכם' ו'גולני שלי'. החניכים מציגים שאלות, אף אחת מהן לא נוגעת במסמך גלנט, גם לא ברמז. אשכנזי חושב שזה מתוך נימוס, הוא טועה: הסיפור הזה, שמסעיר כל-כך את המטה הכללי, לא מעניין אותם".

ב"מעריב" מיה בנגל מזכירה כי מינוי האלוף רוסו לאלוף פיקוד דרום הוא הגשמה נוספת של תוכנית הפעולה ששורטטה במסמך גלנט.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"

למעשה כוכבי ורוסו לא תפסו את כל הכותרות הראשיות. ב"ידיעות אחרונות" הם נדחקים מפני גיבור אחר של פרשת גלנט, אהוד ברק, שעורכי העיתון מעלים על המוקד עם הכותרת "אהוד ברק שר ביטחון לא אחראי". הכותרת מוקפת מרכאות וקודמת לה כותרת הגג: "ראש הממשלה לשעבר במתקפה חסרת תקדים". "הפרק השני מהאוטוביוגרפיה של אולמרט", נכתב בכותרת המשנה, המביאה ציטוטים נוספים שעניינם ברק: "ברק היה הססן, חסר חדות ונעדר כושר החלטה", "גרוע מכל היה יחסו לכפופים אליו, מיטב המפקדים של צה"ל שאותם נהג להעליב".

כמו בפרק הראשון שהובא בשבוע שעבר, גם בפרק הזה מספרו של אולמרט, שייצא בהוצאת ידיעות-ספרים, מצטיירת תמונה של אדם זחוח, יהיר, נהנתן וילדותי. התמונה מצטיירת בפרטים הקטנים (בפרק הקודם הוא מתפעל מהשינוי בחייו אחרי שהפך לראש ממשלה: מכונית השרד שלו כבר אינה צריכה לעמוד ברמזור; הפרק הנוכחי נפתח במלים "הבקשות לפגישות איתי הצטברו במהירות מסחררת") ובגדולים: אולמרט מצייר את הפוליטיקאים כחבורה של שקרנים, לא יוצלחים ומגוחכים באופן כללי, שהוא מסתכל עליהם מלמעלה כעל חגבים.

כחומר עיתונאי, הפרק הזה מעניין הרבה יותר מהקודם, ו"ידיעות אחרונות", שהצטיין בסיקור אוהד במיוחד של אולמרט לשעבר ובהווה, מציע לקוראיו עדות מיד ראשונה – גם אם יש לצרוך אותה עם שקי מלח – על נושאים מהותיים בעלי חשיבות עכשווית מהצמרת של המנהיגות הישראלית. דוגמה אחת היא ההצגה של אולמרט את "פורום החווה" המפורסם כחבורה המנהלת את ענייני המדינה וגורפת עקב זאת רווחים כספיים, בניגוד למה שכתבו כמה מהפרשנים שניסו להמעיט בכוחו של ה"פורום", גם באחרונה בעקבות "מסמך גלנט".

סיומו של הפרק מוקדש כולו להנחתת מהלומות גרזן על תדמיתו של ברק. אליבא דאולמרט – נוסף למחמאות שצוטטו לעיל – ברק רצה לערוק מהעבודה לקדימה, התנהג באופן קפריזי והיה גס רוח וחסר חוט שדרה (בניגוד מובהק לאולמרט עצמו, כמובן).

בתצלום של רמי זרנגר, המלווה את הכותרת, נראה אולמרט כשהוא רכון מעל גבי דף נייר כשבידו עט. פרק ידו האחרת עדוי בשעון. הידיים שלוחות קדימה וממסגרות את חזית התמונה. שעונים ועטים, יקרים עד להחריד וכאלה שחשדות לשחיתות נקשרו בהם, ליוו את כהונתו של אולמרט והופכים את הצילום לסימבולי – תזכורת לאווירת הסיאוב והנהנתנות המופקרת של תקופת כהונתו. בתצלום המלווה את הפרק עצמו נראה אולמרט במשרדו בקומה גבוהה במגדל יוקרה כשהוא נשען בתנוחה אדנותית על החלון שממנו נפרש נופה של תל-אביב. חפצי יוקרה וחיי מותרות הם גם סממן מובהק של ברק, הנמסיס של אולמרט, והסימבוליות בצילומים מתכפלת: המרחק בין האישים אינו נראה גדול כל-כך. מדובר, אם כן, בסך-הכל בסכסוך שכנים. מה שהופך את "ידיעות" לעלון של ועד הבית.

ההקפאה

"השר ברק מנסה למצוא דרך להגביל את הבנייה ללא הקפאה", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ". "לדברי מקור בירושלים, משרד הביטחון, האחראי על הבנייה בשטחים, בודק כיצד יהיה ניתן לדחות באמצעים משפטיים את הבנייה לתקופה ארוכה. המשלחות של ארה"ב והפלסטינים יצאו מהפגישה בבית ראש הממשלה מתוסכלות מאוד מהמבוי הסתום" (ברק רביד ונטשה מוזגוביה).

"האמריקאים מנסים לנטרל את מוקש ההקפאה", דבר כותרת גג לידיעה בעמ' 5 של "מעריב". "ארה"ב דורשת: פשרה מיידית", לשון הכותרת. לפי אלי ברדנשטיין ועמית כהן: "ימים אחדים בלבד לפני סיום ההקפאה, ייצאו בשבוע הבא לוושינגטון ראשי צוותי המשא-ומתן. הממשל דורש להציג הצעות פשרה לפתרון בעיית הבנייה בשטחים, המאיימת על עתיד השיחות".

"אני מקווה", אמר, כך לפי הדיווח בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות", שר החוץ אביגדור ליברמן לדוד מיכאלי, בנה הבכור של חברת-הכנסת וחברת מפלגת ישראל-ביתנו אנסטסיה מיכאלי, שחגג בר-מצווה, "שתהיה גם מתנחל,כי יחד עם כל האחים והאחיות שלך אתם כבר יישוב שלם ביש"ע" .

מסימני החג

אחד מסימני הניוון המחשבתי והמוסרי של הטלוויזיה המסחרית הוא הגידול הפראי של מחלקות הפרומו למיניהן ושל הפרומואים עצמם – מ"קדימונים" הבאים להועיל לצופה ולספק לו מידע אינפורמטיבי ל"פרומואים" שמטרתם לגנוב את דעתו, לשכר אותו, לשקר אותו ולשתק אותו. בעיתונות התהליך הזה לא מתרחש, מחלקות פרומו לא קמו, הקונספט של השקעה מוגזמת בתכנים של פרסום עצמי על חשבון התכנים עצמם לא מושל בכיפה, וטקטיקות הפיתוי והסימום עדיין פרימיטיביות ומוגבלות מהותית בשל מגבלות הז'אנר המודפס (והדומם).

ובכל זאת, הגישה השיווקית של העיתונים, מדיה של אתמולים, ממשיכה כל הזמן להשתנות ולנסות להתאים עצמה לעידן שמושל בו הרגע הבא. כך התחילו העיתונים לפרסם עצמם באמצעי מדיה אחרים, וכך התחילו לפרסם עצמם על גבי דפיהם שלהם – גם בתכנים מערכתיים, "כפי שנחשף כאן", וגם במודעות עצמיות שהן ז'אנר בפני עצמן – כותרות שער שאינן כותרות, טקסט סמי-עיתונאי המדווח על טקסט עיתונאי.

תקופות החגים הן זמנן ה(לא)יפה של מחלקות הפרומואים הלא קיימות של העיתונים, המקבלות שטחים נרחבים כדי להודיע לקוראים מה מצפה להם מחר וביום שאחרי מחר שבגינו כדאי להם לקנות את העיתון. היום שאחרי מחר הוא בדרך כלל ערב החג, ובערב החג עצמו שטחי הפרומו מגיעים לשיא, הכי קרוב שאפשר לטלוויזיה: הם מודיעים לך מה לפניך ממש עכשיו תוך דקה, כשתעלעל בדפים אם רק תקנה את העיתון (או תואיל לפשוט יד ולקחת בחינם, במקרה של "ישראל היום").

בתקופת החגים הנוכחית, אירע לפחות פעם אחת בעיתון אחד ("ישראל היום") שהפרומואים הגיעו עד לקו אמצע השער וכיסו את מחציתו כשהם דוחקים את הכותרת הראשית. היום שבו מודעה תדחוק את התוכן העיתונאי משער העיתון הגיע כבר, וכבר חזר כמה וכמה פעמים (ב"הארץ" וב"ישראל היום", המודפסים באותו בית-דפוס). היום שבו מודעה עצמית תדחק את כל התוכן עוד לא הגיע, למיטב זכרוני. כשהוא יגיע, כדאי יהיה להוציא את מניות העיתונים מסל ההשקעות שלכם.

מה בצלחת

מה, אם כן, דוחפים היום טבחי העיתון לראש הדוכן? אילו פירות הם בעיניהם המושכים ביותר?

"ישראל היום": מורשת קרב וגיבורי מלחמה ("הצדעה מאוחרת", "מפקד בעל כורחו", "נפילת החבר"), פרויקטים מיוחדים (ידוענים מן המחנה השמרני עושים חשבון נפש).

"מעריב": מורשת קרב (ראיון), רכילות בידור (ראיון), פוליטיקה (ראיון), אקטיביזם (ראיון), פרויקטים מיוחדים (רשימות מכולת), שעשועים (מוסף ענק).

"ידיעות אחרונות": רכילות בידור, תחקיר, סיפורים קצרים, עשירים (לבייב, ורטהיימר), פרויקטים מיוחדים (לפיד, ספקטור, שקד), נחום ברנע, סודוקו.

"הארץ": תרבות (ספרות, היסטוריה, שירה, מוזיקה, תיאטרון, אדריכלות, מחול, טלוויזיה, חינוך, היי-טק, עיצוב, פוליטיקה, סקנדלים).

החדשות

"משרד התשתיות הודיע על הקפאת עסקאות בשוק חיפושי הגז – וגרם למפולת מניות", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עמיר בן-דוד ב"ידיעות אחרונות". בטור תחת הכותרת "על גבם של הפראיירים" כותב אלי שמעוני: "בחודשים האחרונים הוקמו בישראל שותפויות של חיפושי גז ונפט. השיטה דומה בכולן: מקימים שותפות, מגייסים הון מהציבור וגוזרים דמי ניהול של מאות אלפי דולרים בשנה".

באותו עמוד, טעימה מהתחקיר של שחר גינוסר וערן צחי ב"7 ימים": "אני מופתע ומאוכזב. לא פעלתי בדרך פלילית. בסך-הכל לקחתי סכסוך מאוד רגיש, והמלצתי לאנשים כעצה חברית לפנות לעורך-דין", מצוטט מאיר אברג'יל, ארכי-קרימינל ישראלי, שאכן, לפי מה שמתפרסם על פרשת רציו, שימש גורם המדרבן אנשי עסקים מסוכסכים לפתור את הסכסוך באופן חוקי. כיצד הצליח לדרבן את הדרבון המדובר? עניין של מוניטין וכוח שכנוע כנראה. הפרשה הזו מציפה שוב את האחריות הגדולה שיש לתקשורת בבניית תדמיתם של עבריינים, תדמית שמשמשת להם אחרי כן ככלי עבודה.

יום הכיפורים בעיתונות העברית

"לפחות מזג האוויר צפוי להיות נעים" (כותרת בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות").

"יום כיפור הוא זמן טוב לחשבון נפש ולתיקון" (מודעה של הקרן החדשה לישראל ב"הארץ").

"במשטרה העלו את הכוננות מחשש לעימותים אלימים, ועל השטחים יוטל סגר" (כותרת משנה על שער "מעריב").

"מיוחד: חשבונות נפש ליום הכיפורים" ("ישראל היום").

"במטכ"ל יישאר רק קצין אחד ששירת במלחמת יום כיפור" (כותרת משנה ב"ידיעות אחרונות").

"הכיף לסלוח" (כותרת הטור הפותח ב"ידיעות אחרונות").

גם זה אחרי החגים

"אחרי החגים יחליט בית-המשפט מה יעלה בגורל הקריירה הפוליטית של צחי הנגבי" (כותרת ב"ידיעות אחרונות").

ידיעת תקשורת אחת

אתמול העיר כאן אורן פרסיקו כי "דה-מרקר" התעלם מסקר ההכנסות שפירסמה שלשום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיו הפערים בחברה הישראלית גדלים. היום מתפרסמת בעיתון ידיעה על פני רוב עמ' 26, שכותרתה "הפער החברתי מתרחב: העשירון העליון מקבל רבע מההכנסות" (מוטי בסוק).