נאום של ביבי ותחזית

תצלומיהם של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ואבו-מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, מתפרסמים הבוקר זה לצד זה, זה מול זה, בשערי כל עיתוני הבוקר, למעט "ישראל היום". השניים נאמו ביום שישי האחרון בפני העצרת הכללית של האו"ם, כל מנהיג הציג את הנארטיב שלו לתולדות הסכסוך בין שני העמים, וכל העיתונים, למעט "ישראל היום", בוחרים ציטוט אחד מפי כל מנהיג, שנועד לתמצת את המסר שביקש להעביר.

"להפסיק את מדיניות האפרטהייד של ההתנחלויות", נכתב מעל תצלומו של אבו-מאזן בשער "מעריב". "בוא נדבר דוגרי, הפלסטינים רוצים מדינה ללא שלום", נכתב מעל תצלומו של נתניהו באותו עיתון. "אחרי 63 שנות סבל, די די די!", נכתב תחת תצלומו של אבו-מאזן בשער "ידיעות אחרונות". "let's talk דוגרי", נכתב תחת תצלומו של נתניהו באותו עיתון. "מיליציות המתנחלים הגבירו את ההתקפות על אנשינו", קורא כיתוב התצלום של אבו-מאזן בשער "הארץ". "הפלסטינים חמושים בחלומות וב-10,000 טילים שסיפקה איראן", קורא כיתוב התצלום של נתניהו באותו עיתון.

ורק ב"ישראל היום", העיתון שסוף-סוף, אחרי אלפיים שנות תקשורת שמאלנית אוטו-אנטישמית, מציע לציבור היהודי אלטרנטיבה ראויה, לא תקשורת ימנית חס וחלילה אלא תקשורת מאוזנת יותר, פלורליסטית יותר, רק בעיתון הזה, מגורש אבו-מאזן כליל מעמוד השער (אם כי יש מי שטוען שלא גורש, אלא ברח).

"ייתנו – יקבלו", לשון הכותרת הראשית של החינמון לבית אדלסון, המתפרסמת לצד תצלום של נתניהו. גם הציטוט הוא מפי נתניהו כמובן, וגם בכותרת המשנה מופיע ציטוט מפיו: "אני אהיה מי שישיג הסדר של שלום של שתי מדינות". אבו-מאזן מוזכר בשער רק בתמצית מאמר מאת דן מרגלית, המופיעה תחת הכותרת "המרמה של אבו-מאזן".

בעמודי הפנים של העיתון מתקרב ציוץ היתולי מיום שישי האחרון ("ראשון ב'ישראל היום', גיליון מיוחד: הנאום של ביבי ותחזית. מי צריך יותר") למציאות. עיקרי נאומו של עורך-העל של "ישראל היום", הלא הוא ראש ממשלת ישראל, מתפרסמים על פני עמודים 4–7 בעיתון. למעלה מ-2,000 מלה, עם החותמת "מסמך".

פרסום עיקרי הנאום של נתניהו באו"ם במתכונת כה נרחבת היה יכול להיות יוזמה מבורכת לו היו מתפרסמים לצדו, בנפח דומה, עיקרי הנאום של אבו-מאזן. יקראו הקוראים, ויסיקו את מסקנותיהם, בהשראת סיסמת רשת החדשות של פוקס, מודל החיקוי של "ישראל היום". אגב, כך נהגו הבוקר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". עמוד אחד בכל עיתון לעיקרי כל נאום. ב"ידיעות אחרונות" הוסיפו עמוד ובו שני דיווחים על תגובותיהן של שתי משפחות לנאומים, אחת ממזרח ירושלים והאחרת מאריאל. אבל ב"ישראל היום", שסוקר את אירועי הימים האחרונים באו"ם תחת המוטו "הקרב על ההכרה", עושים כל שניתן כדי לוודא שבקרב על ההכרה של קוראי העיתון שלהם, ידו של נתניהו תהיה על העליונה.

לעומת שתי כפולות ואלפיים מלים המוקדשות לדברי נתניהו, עיקרי נאומו של אבו-מאזן מובאים בידיעה בת כ-250 מלה [דניאל סיריוטי], המתפרסמת לצד דיווח [מתי טוכפלד] על תגובתו של ח"כ אופיר אקוניס, יו"ר צוות התגובות של הליכוד ("אבו-מאזן הוא שקרן, מכחיש שואה ומעוות היסטוריה שחשף אתמול את פרצופו האמיתי בפני כל העולם").

בדיווח מאת דניאל סיריוטי על העצרת הפלסטינית שנערכה ברמאללה לרגל נאומו של אבו-מאזן באו"ם נכתב כי "מארגני ההפגנה לא חיכו לנאום ראש הממשלה בנימין נתניהו, והורו לפרק את הבמה". הדיווח מצייר את האירוע ברמאללה כהפקה מבוימת מטעם מחלקת ההסברה ברשות, שאין לה כל עניין בחשיפת הקהל הפלסטיני למסרים של נתניהו. יש צורך במידה נאה של חוסר מודעות עצמית כדי לצייר תמונה כזו בעיתון כמו "ישראל היום". העיתון לא "אומר את האמת, ישר ולעניין", כלשון העיקרון מס' 1 שלו, וגם לא מדווח "דוגרי", כפי שטבע בנאומו נתניהו, אלא מותח את המציאות ודוחס אותה, הכל לפי הצורך, עד שתתאים לתבנית שהכין מבעוד מועד.

סיקור שני הנאומים ב"ישראל היום" מעורר רחמים, שוב, על כל העיתונאים המקצועיים שעובדים בכלי התקשורת הזה וצריכים להתכופף ולוותר על סטנדרטים עיתונאיים פשוטים, כמעט מובנים מאליהם, שמתבטלים פעם אחר פעם אל מול מכונת התעמולה הדורסנית שמוביל העורך הראשי עמוס רגב.

סוגרים את הבסטה

מובן שגם לעיתונים שאינם "ישראל היום" יש אג'נדה שבאה לידי ביטוי בסיקור ההתרחשויות באו"ם.

בעוד שבסביבת נתניהו ממסגרים את מסעו של ראש ממשלת ישראל לחו"ל כהצלחה דיפלומטית כבירה, בעוד שתומכיו חוגגים את התפוגגות שלל האיומים שנשמעו בחודשים האחרונים על "הצונמי המדיני" והאסונות הצפויים בחודש ספטמבר, ברוב העיתונים הטון פסימי. "חוזרים בלי תקווה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, שמובילה למאמר מאת נחום ברנע,תמציתו בשער וכולו בכפולה הפותחת של העיתון.

ברנע לועג ברשימתו לתכסיס יחסי-הציבור של שר החוץ אביגדור ליברמן (נכנס לאולם העצרת כדי לצאת במופגן בתחילת נאומו של אבו-מאזן), וחושף את זהות מוחאי הכפיים לנאום נתניהו ("בעיקר מעסקני הקהילה היהודית באמריקה, שתפסו מקומות ביציעים").

"בהנחה שלא מדובר ברטוריקה אלא בראייה מפוכחת של המציאות", כותב ברנע בהמשך, "בהנחה שגם נתניהו צודק וגם אבו-מאזן, המסקנה המתבקשת היא שאפשר לסגור את הבסטה המכונה תהליך השלום. לא תהיה מדינת פלסטין. גם מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה. אבל נאומים חוצבי להבות יהיו, וקבלות פנים נלהבות של הקהל בבית, ומלחמת נצח. [...] נתניהו ואבו-מאזן חוזרים אל עמיהם כשבמזוודותיהם המון מלים גדולות, טעונות, רבות משקל. מלה אחת הם לא השכילו להביא: תקווה".

במדור הדעות של העיתון מוסיף איתן הבר כי "שני האישים פוחדים מעמיהם, פוחדים מן האמת (המרה לשניהם) ובוחרים באתמול ובהיום במקום המחר והמחרתיים". לדעת דב ויסגלס, שמאמר פרי עטו מתפרסם אף הוא במדור, "ישראל מסיימת את שבוע האו"ם לא כמנצחת, אלא כמי שלא הובסה".

"מעריב" מפרסם הבוקר מספר רב של מאמרי פרשנות בעקבות נאומי סוף-השבוע. המרכזי שבהם נכתב על-ידי בן כספית, הפרשן הבכיר של העיתון, שבימים האחרונים, הדרמטיים, נאלם קולו. "בתחרות הנאומים של יום שישי ניצח בנימין נתניהו. לפחות אצלנו", כותב כספית. "[...] הבעיה הקטנה היחידה שנותרה היא ששום דבר במציאות חיינו לא באמת השתנה".

"[נתניהו] נשא את הנאום האיום ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת בנסיבות האלה", כותב יואב קרני ביומן הרשת שלו. "הוא השתמש בתבנית הנתונה לו של נאומים בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות, או באייפא"ק, בעיקר באייפא"ק (השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון). זה היה נאום גדוש רחמים עצמיים וצדקנות. לא היה בו אפילו רמז של אמפתיה, זה הרמז שבני-אדם זקוקים לו מפעם לפעם, זה הרמז המצליח לרכך ולעגל. אבל הוא החמיץ את ההזדמנות להתעלות אל הרגע ההיסטורי".

"המסר בנאומו של נתניהו לאזרחי מדינתו החילונים שצפו בו בליל שבת",כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "היה מסר של ייאוש". ורטר מציע להעניק לנתניהו, במקום פרס נובל לשלום, את פרס האוסקר, ומעלה בהמשך רשימתו סברה שלפיה שר החוץ אביגדור ליברמן נמנע מלמחוא כפיים לנתניהו ונראה באופן כללי די עצבני משום שהנאום הימני יחסית של ראש ממשלת ישראל שומט את הקרקע תחת תוכניתו לפרק את הקואליציה בחודשים הקרובים.

"למשמע שני נארטיבים קטיגוריים אלה נדמה כאילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני חזר במכונת זמן אל שלהי המאה הקודמת, ועשרות שנות הידברות נמחקו כלא היו, לששונם של הקיצונים בשני הצדדים", נכתב במאמר המערכת של "הארץ".

רגוע

"פלסטיני נהרג מירי צה"ל בעקבות עימות עם מתנחלים", מדווחת כותרת לידיעה מאת חיים לוינסון ואנשיל פפר, המתפרסמת בתחתית עמ' 4 של "הארץ". לוינסון ופפר מדווחים כי מתחקיר ראשוני של צה"ל עולה כי קבוצת מתנחלים מה'מאחז' אש-קודש הגיעו לשדה כדי להשחית גידולים חקלאיים של תושבי הכפר הסמוך קוסרא.

"למקום הוזעקו 300 פלסטינים מהמסגד בכפר, ושני הצדדים החלו ביידוי אבנים הדדי", מדווח. "חיילים מחטיבת כפיר ניסו להפריד בין הניצים והשתמשו באמצעים לפיזור הפגנות. בשלב מסוים, לאחר שהמהומה לא שככה, נקלעו ארבעה חיילים למצב בו היו לבדם מול מיידי אבנים פלסטינים. אחד החיילים ירה ברובה האם-16 שלו כדור שפגע בצווארו של עיסאם בדראן, תושב הכפר. הוא מת בדרכו לבית-החולים בשכם". כמו כן מדווח כי באירוע נפצעו שבעה פלסטינים אחרים וחייל אחד.

לפי הדיווח, בדראן, בן 34, היה "פועל חקלאות פשוט" והמפרנס היחיד של אשתו ושבעת ילדיו, הקטן בן שנה וחצי. "קצין בכיר בפיקוד מרכז" מגדיר את נסיבות האירוע "שגיאה טקטית", אך טוען כי החיילים נהגו כראוי.

בעוד שב"הארץ" עוסקים בהומניזציה של ההרוג הפלסטיני, בעיתונים אחרים מתמקדים בדה-הומניזציה שלו, בדרגות שונות.

ב"מעריב" מדווח על הריגתו של הפלסטיני בידיעת תצלום המתפרסמת בתחתית עמ' 8 תחת הכותרת "נאומים באו"ם, הרוג בשטח". תחת תצלום של פלסטינים משליכים אבנים אל עבר מגדל שמירה בחומת ההפרדה מדווחים אחיקם משה דוד ועמית כהן כי "בשטחים עבר סוף-השבוע בשקט יחסי, למעט כמה אירועים שבאחד מהם מת עיסאם עודה, בן 34". כמו כן מצוין כי ההרוג היה "אב לשבעה" ש"נפגע מאש חיה של צה"ל".

ב"ידיעות אחרונות" מוזכר ההרוג הפלסטיני לקראת סופה של ידיעה מאת יוסי יהושוע, שעוסקת בכלל בהתרעה של השב"כ על חוליית טרור שתנסה לבצע פיגוע נוסף באזור גבול מצרים-ישראל. "החיילים חשו במצוקה, ובשלב מסוים פתח אחד מהם באש חיה", מדווח יהושוע. שמו של הפלסטיני לא נכלל בידיעה, גם לא גילו ומצבו המשפחתי. "מהתחקיר עולה כי הכוח חש מאוים, השתמש באמצעים לפיזור הפגנות, וכשחש במצוקה עבר לשימוש בנשק חם", נכתב. עצם מותו של פלסטיני אינו מוזכר בכותרת הידיעה, בכותרת הגג, בכותרת המשנה או בכיתוב התצלום הנלווה.

ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה תחת הכותרת "סוף-שבוע כמעט רגוע באיו"ש". לילך שובל, אפרת פורשר ודני ברנר מדווחים בה על אירועי סוף-השבוע בגדה. ההרוג הפלסטיני מוזכר, ללא ציון שמו, בלב הידיעה, אך לא בכותרת הביניים או בכיתוב התצלום הנלווה. "לטענת הצבא, בשלב מסוים הם נאלצו להשתמש בירי חי שממנו נהרג אחד הפלסטינים, גבר כבן 36", נכתב. "בצה"ל אמרו אמש כי אירוע זה מתוחקר".

כרגיל, כדי לעמוד על פשיטת הרגל המוסרית של רוב התקשורת הישראלית בכל הנוגע לסיקור הכיבוש בגדה המערבית, אפשר לנקוט תרגיל פשוט של היפוך זהויות. דמיינו כיצד הייתם חשים אל מול כותרת שמבשרת על "סוף-שבוע כמעט רגוע", כשתחתיה ידיעה ובה מדווח בלקוניות על מותו של מפגין יהודי מכוחות צבא אויב.

לא במקרה משתמש "ישראל היום" לכותרתו בפרפרזה על סיסמת תחנת גלגל"צ, "סוף-שבוע רגוע". זה הפתרון שמצאו ישראלים רבים לנוכח הזוועות שמתרחשות מרחק קצר מביתם, בשמם ובמימונם. הדחקה, השכחה והרגעה עצמית בשירי פופ מוכרים עד לזרא. מתחנת רדיו שאינה מתמקדת בחדשות ואקטואליה אפשר לצפות לשיתוף פעולה, אפילו עידוד, של האסקפיזם הזה. מעמודי החדשות של עיתון יש לצפות להפך הגמור. העובדה שהתקשורת בישראל, ברובה המכריע, נוהגת בכל הנוגע לסיקור הכיבוש כשלוחה של לוח השידורים המרגיע של גלגל"צ, תורמת להבנה כיצד ייתכן שחברה דמוקרטית ותוססת, בעלת חופש ביטוי נרחב, מוכנה לקבל את פשעי הכיבוש של ממשלותיה לאורך עשרות שנים.

דילמה

רותי סיני מדווחת ב"מעריב" על דו"ח של חוקרי הביטוח-הלאומי ולפיו "כמעט כל ההנחות והפטורים שהמדינה מעניקה בתשלום מס ההכנסה ניתנים למשפחות שהכנסתן גדולה מ-17 אלף שקל בחודש". על-פי הדו"ח, כ-50% מההטבות ניתנות למשפחות מהעשירון העליון, שהכנסתן הממוצעת היא 42 אלף שקל בחודש. לעומת זאת, משפחות בעשירונים 1–6 אינן מקבלות דבר". הידיעה של סיני מתפרסמת בעמ' 20 של "מעריב", ליד מודעות האבל.

תשעת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לסיקור המסקנות הצפויות של ועדת טרכטנברג, שאמורה להציג מחר את המלצותיה. הכותרת הראשית מסכמת אותן כך: "הריכוזיות בבנקים, בתחבורה ובאנרגיה עולה לישראלים 10 מיליארד שקל בשנה".

בתום הסיקור הנרחב, בעמוד העשירי של "דה-מרקר", מדווח חיים ביאור על הסכם שמסתמן בין עובדי חיפה-כימיקלים להנהלה, לאחר חמישה חודשי שביתה: עובדי דור ב' יקבלו תוספת של 25% לשכרם ושיפור של התנאים הנלווים. עובדי דור א' יסתפקו בתוספת של 8%.

הכפולה הפותחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לדיווח [גד ליאור] על ההמלצות הצפויות של הוועדה. הכותרת הראשית של "כלכליסט" מוקדשת ל"דילמה של ועדת טרכטנברג" – "איך לצרף את החרדים לעבודה". עוד ב"כלכליסט", דיווח מאת מיקי פלד שלפיו ההסתדרות דורשת לאגד תחת הסכם קיבוצי את אלפי עובדי החוזים האישיים ומיקור החוץ במגזר הציבורי.

במוסף "עסקים" של "מעריב" [עורך: הדר חורש], התעלמות כמעט מוחלטת מוועדת טרכטנברג. בתחתית עמ' 4 מתפרסמת ידיעה קצרה מאת יובל גורן תחת הכותרת "מסתמן: ועדת טרכטנברג תמליץ להרחיב זכאותן של חד-הוריות להבטחת הכנסה".

עושים לביתם

אהרון לפידות מדווח בעמודי החדשות של "ישראל היום" כי דף הפייסבוק של "ישראל היום" זוכה ל"הצלחה גדולה". לפי הידיעה של לפידות, שזוכה להפניה בולטת בשער ונכללת בניוזלטר היומי של העיתון, "כ-50,000 גולשים חדשים הצטרפו לדף בסוף-השבוע – עלייה של יותר מ-200% יחסית למספר הגולשים הקודם". בסיום הידיעה מזכיר לפידות כי העיתון ריענן לאחרונה את האתר שלו.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום [ללא קרדיט] המבשרת כי לרגל החג יופץ המגזין "לאשה" בפורמט גדול במיוחד.

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ידיעה מאת שלמה צזנה על ביקור ראש ממשלת ישראל ורעייתו באתר ההנצחה הניו-יורקי לזכר קורבנות ה-11 בספטמבר. הידיעה מלווה בתצלום [אבי אוחיון, לע"מ] של ראש הממשלה ורעייתו באתר ההנצחה.

ידיעת תקשורת אחת

במדור חדשות התרבות והבידור, בעמוד הלפני אחרון של קונטרס החדשות של "הארץ", נמצא מקום לידיעה מאת גילי איזיקוביץ תחת הכותרת: "אבי לוי הוא הזוכה בתחרות הבישול הטלוויזיונית 'מאסטר שף'".