בתקופת כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, נתן לו יועצו הקרוב דאז סטיב באנון עצה: עשה כמה שיותר צעדי מדיניות בכמה שפחות זמן, כדי לבלבל את הציבור, וחשוב מזה – את התקשורת.

מיד בתחילת הכהונה הנוכחית שלו, הוכיח טראמפ שהוא נאמן לעצה ההיא. אבל עושה רושם שגם בישראל למדו ממנה. ממשלת הבלהות מפגיזה אותנו בחקיקה, הדחות ותקיפות צבאיות, שיוצרות תחושת דיסאוריינטציה ומקשות עלינו לראות את התמונה הגדולה. אבל התמונה הגדולה לא באמת מסובכת. למממשלה הנוכחית יש רק אג'נדה אחת: להישאר בשלטון בכל מחיר.

בספרה "רודנות בחסות החוק" (מסדרת "קו האופק"), מראה קים ליין שפלי שאנחנו לא מיוחדים. בכל העולם מתפשטת התופעה של מנהיגים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות ואז החליטו לפרק את הדמוקרטיה מבפנים. באחרית הדבר לספר של שפלי מונה יונתן לוי ממכון מולד, דוקטורנט וחוקר פופוליזם ימני, שמונה צעדים שנוקטים הרודנים החדשים כדי לפורר את הדמוקרטיה.

הצעד הראשון הוא ניצחון בבחירות הוגנות וחופשיות. בישראל זה קרה ב-1 בנובמבר 2022. השני – פירוק המנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת, מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות בין היתר באמצעות הניסיונות להחליש את הביקורת השיפוטית העומדים בלב ההפיכה המשטרית, מינוי שומרי סף מטעם, פוליטיזציה של מינויים בשירות המדינה, ועוד.

השלישי – השתלטות על בית הנבחרים, או הפיכתו לבלתי רלוונטי. בישראל מרבית המהלכים להחלשת הכנסת התרחשו עוד לפני הממשלה הנוכחית, באמצעות הקשחת המשמעת הקואליציונית, הקמת ועדת השרים לענייני חקיקה, העלאת הסף הדרוש להפלת ממשלה ועוד.

הרביעי – הכפפת בית המשפט לרשות המבצעת על ידי "רפורמות" (ובקיצור הפיכה משטרית) ומינוי נאמנים. מיותר להרחיב. החמישי – הצבת נאמנים בתפקידי מפתח (בארצות הברית זה התובע הכללי, ראש האף.בי.איי וראש הסי.איי.אי, בישראל – מבקר המדינה, נציב שירות המדינה, ראש השב"כ, היועצת המשפטית לממשלה וכו').

השישי – שינוי המפה התקשורתית, כדי שכלי התקשורת יהפכו לתיבת תהודה למסרים של הממשלה. על הצעד הזה נתניהו עמל כבר שנים ויעידו על כך האישומים בתיקי האלפים. אבל באופן פרדוקסלי, המאמץ הזה מגיע לשיאו דווקא בימים אלה, עם שורת חוקים של שר התקשורת, שלמה קרעי, שמטרתם לפרק את תאגיד השידור הציבורי ולחזק את ערוץ 14 ועוד מספר תחנות רדיו ימניות.

הצעד השביעי הוא דה-לגיטימציה של ארגוני חברה אזרחית ומפלגות אופוזיציה והגבלת הפעילות שלהם. גם זאת פרקטיקה שלא התחילה אתמול - למי שזוכר את קמפיין "השתולים" של התנועה בעלת הסממנים הפשיסטיים "אם תרצו" מ-2016 - אבל במושב הכנסת הנוכחי היא עולה הילוך עם חקיקה שלא תאפשר תרומה של ישויות מדינתיות לארגוני החברה האזרחית בישראל.

ולבסוף, הצעד שכל שאר הצעדים מתכנסים אליו, שינוי חוקי הבחירות, באופן שיבטיח ניצחון בבחירות עתידיות. זאת המהלומה הסופית, האחת שאחריה יהיה קשה בהרבה להתאושש ולחזור להיות דמוקרטיה – כפי שמוכיחות טורקיה, ונצואלה, הונגריה ועוד. אחרי מהלכי הממשלה ה־37 – אלו שננקטו ואלו שצפויים להינקט – ישראל רחוקה מלהיות חסינה מפני הצעד הזה. אם כבר, להיפך.

איך מטים בחירות

הטיית בחירות היא שם כולל למגוון פרקטיקות, שהמשותף להן הוא שהן חוסות תחת האצטלה של החוק אך מרוקנות מתוכֵן את האפשרות לבחירות חופשיות והוגנות. היא נפוצה בעיקר במשטרים אוטוריטריים ובמדינות שחוו נסיגה דמוקרטית.

במשטרים אלה, הממשלה המכהנת מנצלת כלים משפטיים כדי למנוע תחרות הוגנת ולשלוט בתוצאות הבחירות, במטרה להישאר בשלטון ולמנוע אופוזיציה חזקה. אלה שמונה הפרקטיקות הרווחות להטיית בחירות.

1. השתלטות על ועדת הבחירות המרכזית

הגוף המשמעותי בניהול הבחירות בישראל, על פי חוק, הוא ועדת הבחירות המרכזית. בין השאר אחראית הוועדה על קביעת תוצאות הבחירות, רשימות המועמדים, פנקס הבוחרים, הצבעות חריגים ועוד. הוועדה גם מוסמכת לשנות את מיקום הקלפיות ואת לוח הזמנים המדויק של הבחירות.

בנוסף, ואולי הכי חשוב, היא זו שמאשרת את רשימות המועמדים לכנסת, כולל הזכות שניתנה לה על פי חוק לפסול במקרים מסוימים מועמדים – למשל, מי ששוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או מי שתומכים במאבק המזוין של מדינת אויב או ארגון טרור הפועלים נגד מדינת ישראל.

הוועדה מורכבת מנציגי המפלגות בכנסת, באופן יחסי לגודלן, ובראש הוועדה עומד שופט בית המשפט העליון. בעבר נמתחה ביקורת על הפוליטיוּת של הוועדה ועל השליטה המובנית של הקואליציה בה, בעיקר בהקשר של היכולת לפסול מפלגות. אבל העובדה שבראש הוועדה עומד שופט בית משפט עליון, שאותו ממנה נשיא בית המשפט העליון, נחשבה כְּמה שמאזן את אופיה הפוליטי.

אלא שבמסגרת הניסיונות של ממשלת נתניהו הנוכחית לערער בשיטתיות את המעמד של הרשות השופטת בכלל ושל שופטי העליון בפרט, מתנהל קמפיין אגרסיבי ביותר נגדם. הנחת המוצא שלו היא שהקואליציה ותומכיה לא מכירים במקצועיוּת של שופטי העליון, מתייחסים אליהם כאל שחקנים פוליטיים לכל דבר, וממילא גם לא מכירים בסמכותם לפקח על הממשלה או לבקר את פעולותיה.

בפועל, החשש של ממשלת נתניהו הוא לא שוועדת הבחירות המרכזית תפעל בצורה לא מקצועית, כי אם להיפך – שהיא כן תפעל בצורה מקצועית, במקום להיות מחויבת לנתניהו ולסדר היום הפוליטי שלו.

אחד הביטויים המובהקים להתנגדות הממשלה לבית המשפט העליון ולהתכחשות שלה למעמדו כגוף א-פוליטי ועצמאי, במסגרת הפרדת הרשויות, הוא הסירוב שלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר בראשות שופט עליון, כמו שקובע החוק וכמו שהיה נהוג בישראל עד כה.

לא מופרך להניח שהממשלה תשמיע טענות דומות גם כלפי ועדת הבחירות המרכזית, ותנסה לעשות לה דה-לגיטימציה. למעשה, ח"כים מהליכוד כבר העלו בעבר הצעת חוק, שנכון לעכשיו הם לא מקדמים, שלפיה יו"ר ועדת הבחירות ייבחר על ידי יו"ר הכנסת, במקום על ידי נשיא בית המשפט העליון, מה שיגרום לפוליטיזציה מוחלטת של הוועדה.

2. פסילת יריבים פוליטיים

אחת הדרכים הנפוצות להטיית בחירות היא פסילת מועמדים ומפלגות. לכך גרם לאחרונה נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כאשר נפסלה מועמדותו של אקרם אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול האהוד ממפלגת ה-CHP, החילונית והסוציאל-דמוקרטית, והמתחרה הפוליטי העיקרי של ארדואן בשנים האחרונות.

במרץ 2025 הודיעה אוניברסיטת איסטנבול על שלילת התואר האקדמי של אימאמאולו יותר מ-30 שנה אחרי שהוענק לו, ומאחר שהחוק הטורקי מחייב מועמדים לנשיאות להחזיק בתואר אקדמי כלשהו, מועמדותו של אימאמאולו לקראת הבחירות הבאות ב-2028 נפסלה דה-פקטו.

באותו החודש גם נעצר אימאמאולו בהאשמות שקשורות לתמיכה במפלגת ה־PKK הכורדית, וכעבור ימים ספורים הודיע משרד הפנים הטורקי על הדחתו מתפקיד ראש עיריית איסטנבול.

כל זה התרחש רגע לפני שאימאמאולו הוכרז רשמית כמועמדהּ של מפלגת האופוזיציה לנשיאות, כאשר מרבית הסקרים מנבאים לו ניצחון. הפסילה וההדחה הולידו הפגנות ענק, שמערערות בימים אלה את משטר ארדואן.

בוונצואלה, נפסלה מועמדותה לנשיאות של מריה קורינה מצ'אדו, מבקרת ותיקה של הממשלה, שזכתה באוקטובר 2024 ביותר מ-90 אחוז מהקולות בפריימריז של האופוזיציה. לפי הסקרים היתה מצ'אדו אמורה לזכות בבחירות די בקלות, אבל בית המשפט העליון במדינה אישרר פסילה בת 15 שנה של מועמדותה, עקב האשמות בהונאה, עבירות מס וטענה שלפיה היא תמכה בהטלת הסנקציות הכלכליות שהטילה ארצות הברית על ונצואלה.

הן בטורקיה הן בוונצואלה, מה שאִפשר את פסילת המועמדים היה השתלטות מוחלטת על מערכת המשפט במדינה ועל גופי הבחירות, שקדמה למהלכים האגרסיביים האחרונים. זו פרקטיקה אופיינית למשטרים אוטוקרטיים, המקפידים כמעט תמיד על מצג של בחירות חופשיות, שעה שבפועל פסילת המועמדים החזקים של האופוזיציה מרוקנת אותן מתוכֵן.

בישראל קיימת אפשרות חוקית לפסול מועמדים ומפלגות, כל עוד הם תומכים בשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, מסיתים לגזענות, או תומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. הגוף שבסמכותו להוציא לפועל פסילת מועמדים ורשימות הוא, כאמור, ועדת הבחירות המרכזית, כאשר גם ההחלטה שלה מחייבת אשרור של בית המשפט העליון.

התיקון לחוק יסוד: הכנסת, שמאפשר לפסול מועמדים ומפלגות, נולד ביוזמת הליכוד, בעקבות כניסתה של כך לכנסת ב-1984. במהלך השנים שימש התיקון לחוק לפסילת כמה מועמדים מהימין הקיצוני, ומנגד, ניסיונות לפסול מועמדים ערבים נבלמו על ידי בית המשפט העליון, שהפך שוב ושוב את החלטות הוועדה.

בעקבות ההסכמים הקואליציוניים עם עוצמה-יהודית, הוגשה בכנסת הנוכחית הצעת חוק שנועדה להוריד את רף הראיות שנדרש לפסילה, בעיקר על בסיס תמיכה בטרור, כך שתאפשר פסילה גם בעקבות תמיכה חד-פעמית במפגעים בודדים.

כך, אמירה של ח"כ ערבי בעד התנגדות לכיבוש או ביקור שלו אצל משפחת אבלים של פלסטיני שנהרג מאש צה"ל או המשטרה, עלולים לגרום לפסילתו.

מכיוון שטרור מוגדר בחוק האמור כְּמה שמופעל "נגד המדינה", נראה שטרור יהודי לא יהיה כלול בעילות הפסילה.

בנוסף, ההצעה מבקשת להפוך את ועדת הבחירות המרכזית, גוף שהטייתו הפוליטית מובנית כאמור, לפוסקת היחידה והאחרונה בתהליך הפסילה, ללא צורך באשרור של בית המשפט העליון, שיהפוך לפי הצעת החוק לערכאת ערעור בלבד.

נפשט: זו הצעת חוק אשר תכליתה הברורה היא לפסול מועמדים ומפלגות של המיעוט הערבי בישראל. היא כבר עברה בקריאה טרומית וכעת נמצאת בוועדות הכנסת בהכנה לקריאה ראשונה.

3. זיוף ופסילת קולות

בטורקיה של ארדואן נשמעו בשנים האחרונות מפי מפלגות האופוזיציה, ארגוני החברה האזרחית ומשקיפים בינלאומיים טענות רבות להונאה ולאי-סדרים בבחירות. מרביתן עלו סביב משאל העם ב-2017 על שינוי שיטת המשטר במדינה ומעבר מהשיטה הפרלמנטרית לשיטה הנשיאותית, במטרה לרכז כוח נוסף בידי ארדואן, ושוב סביב הבחירות לנשיאות ב-2018 וב-2023.

הטענות המרכזיות התייחסו לשיבושים בספירת הקולות, לכפייה של הצבעה במקרים מסוימים, ולמניעת הצבעה במקרים אחרים. מכוני מחקר טורקיים עצמאיים שבחנו את תוצאות מערכות הבחירות האלה, מצאו שבמספר לא מבוטל של מקרים שיעורי ההצבעה שדווחו לא מתיישבים מבחינה סטטיסטית, ולכן סביר שהוטו.

גם בהונגריה הואשם משטר אורבן בזיוף הצבעות, ומשקיפים בבחירות דיווחו על מקרים שבהם מצביעים קיבלו פתקים מסומנים מראש, או שהצביעו "עבור" אנשים שלא הגיעו לקלפיות. בנוסף היו דיווחים על קניית קולות תמורת תשלום ותמורת טובות הנאה.

בבחירות בוונצואלה בשנה שעברה נשמעו האשמות רבות על מניפולציות של השלטון, שעוררו חשד משמעותי לזיופים, לרבות הפסקה פתאומית של השידור החי מספירת הקולות. במקביל לספירת הקולות הרשמית, האופוזיציה אספה דיווחים בצורה ישירה מכ-80 אחוז מהקלפיות במדינה, ובעוד שהתוצאות מהן הצביעו על ניצחון סוחף למועמד האופוזיציה – ועדת הבחירות, שכמו כל שאר מערכות המדינה נשלטה בידי השלטון, מיהרה להכריז על הנשיא ניקולס מאדורו כזוכה בבחירות, ברוב של 51 אחוז. כתוצאה מכך, פרצו הפגנות, נעצרו מאות מפגינים, ומדינות המערב הכריזו שלא יכירו בתוצאות הבחירות.

בישראל זוהו בעבר זיופי בחירות, אם כי בהיקפים קטנים יחסית, ובעיקר בבחירות המקומיות – בקלפיות עם ריכוזים גבוהים של אוכלוסייה חרדית. ב-2014 נפסלו הבחירות המקומיות בבית שמש ונערכו מחדש, בעקבות חשיפת מסכת זיוף נרחבת, שכללה לפחות 160 תעודות זהות מזויפות.

בשנת 2024 חשפה המשטרה מסמך מפורט ובו תוכנית שיטתית להטות את תוצאות הבחירות המקומיות באמצעות 2,500 קולות מזויפים. בין השאר נמצאה בחקירה רשימה של כ-2,400 תושבים מאחת הקהילות החרדיות הקיצוניות שחבריה אינם מצביעים כלל בבחירות, לצד תוכנית להצביע בשמם, וכן "פרוטוקול" כיצד להסיח את דעתם של המשקיפים – למשל על ידי הצעת אוכל וסיגריות במטרה להוציא אותם מחדר הקלפי.

בנוסף, נמצאו הוראות מפורטות לגבי העיתוי האופטימלי להכניס בו מעטפות מזויפות ביום הבחירות – מוקדם בבוקר, ובסופו. המֵבצעים הונחו לדבר רק ביידיש ולנהוג בתוקפנות, וקלפיות מסוימות הוגדרו כ"קלפיות זהב", הודות לנוכחות משגיחים מטעם.

לשיטת ההצבעה והספירה בישראל חולשות ידועות; הפיקוח על ההצבעה וספירת הקולות נעשים בצורה ידנית ומקומית, על ידי עובדים בשכר שהם באופן רשמי נציגים של ועדת הבחירות המרכזית אך שנבחרו ברובם בידי המפלגות השונות לפי מפתח ייצוג, ובידי מתנדבים שהמפלגות השונות מצליחות לגייס. העיקרון המסדר הוא פיקוח הדדי של הנציגים השונים זה על זה כדי למנוע זיופים ורמייה בספירת הקולות.

אלא שבפועל יש לא מעט מכשולים ביישום השיטה: קיים קושי למצוא נציגים בכלל ונציגים אותנטיים בפרט, נציגים לא מעוניינים להגיע ליישובים הומוגניים של קבוצות מיעוט (בעיקר יישובים חרדיים וערביים), ישנה החלפת נציגים בין מפלגות בצורה לא מפוקחת ולא חוקית, ועוד.

כך נוצר למשל מצב שבו בקלפיות לא מעטות יושבים נציגים של כמה מפלגות – אבל רק מצד אחד של המפה הפוליטית. לפי תחקיר של "הארץ" מ-2019, בבחירות שהתקיימו באותה השנה היו יותר מ-1,000 קלפיות שבהן היו נציגים של קואליציית הימין בלבד.

קלפי שבה ישנה ועדת קלפי הומוגנית היא פוטנציאל לרמייה בכמה אופנים: הוועדה עלולה לאפשר לבוחרים להצביע שלא בהתאם לזהותם האמיתית, לפסול פתקים של מפלגות מתחרות, לרמות בספירת הקולות ואפילו לפסול קלפי שלמה שתוצאותיה לא נוחות לנציגים. אולם, שיטת הזיוף הפשוטה מכולן – ולפי עדויות שהתקבלו במהלך השנים, כמו גם ניתוח עילות הפסילה של קלפיות, גם הנפוצה מכולן – היא מתן קולותיהם של מצביעים שלא הגיעו להצביע, למפלגות שנציגי ועדת הקלפי חפצים ביקרן.

במהלך השנים התגלו אי-סדרים ורמאויות מסוגים אלה, אבל ועדת הבחירות המרכזית טענה תמיד שהמקרים היו מועטים, וקיזזו אלה את אלה, ללא השפעה דרמטית על תוצאות הבחירות. מנגד, תחקירים עיתונאיים שונים שהתפרסמו במהלך השנים הראו שהזיופים נרחבים יותר, בעיקר ביישובים הומוגניים.

מהלכים שממשלת נתניהו עשתה, כמו הפוליטיזציה של הגורם האמון על אכיפת הסדר ביום הבחירות, קרי המשטרה ("המשטרה כבר נפלה", כפי שאמר בכיר במערכת אכיפת החוק לחדשות 12), לצד חתירתה המתמדת להחלשה של ועדת הבחירות המרכזית ומערכת המשפט ולפוליטיזציה שלהן, צפויות כולן לפגוע בצורה קשה ביכולת למנוע זיופי בחירות.

4. שינוי מועד הבחירות

ביולי 2020, ארבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות בארצות-הברית, הציע טראמפ, שפיגר אז בסקרים, לדחות את הבחירות. הוא טען שמגפת הקורונה, שהתחילה להתפשט ברחבי העולם מוקדם יותר באותה שנה, לא מאפשרת את קיומן. אבל היוזמה של טראמפ, שהפסיד את הבחירות בסופו של דבר, לא התרוממה, שכן בארצות הברית דחיית בחירות היא כמעט בלתי אפשרית מבחינה חוקתית.

עוד בתקופת המגפה, בפולין, שאפה מפלגת השלטון הפופוליסטית הימנית, חוק-וצדק, לקיים את הבחירות לנשיאות במועדן, חרף הקורונה, כיוון שהובילה בסקרים.

מפלגות האופוזיציה התנגדו לקיום הבחירות בטענה שהאיסור לקיים מסעי בחירות בשל המגפה מעניק לנשיא המכהן יתרון לא הוגן; הוא נהנה מהפרסום שמתלווה לתפקיד ומשליטה בתקשורת הציבורית במדינה, שעברה זה לא כבר פוליטיזציה. מפלגת השלטון גם הציעה לקיים את הבחירות בדואר, תהליך חסר תקדים בפולין, ולכן נעדר פרוטוקול מסודר למניעת אי-סדרים, מה שגרם למפלגות האופוזציה לחשוש מרמאות ומזיופים של מפלגת השלטון. בסופו של דבר נדחו הבחירות בשבועות ספורים והתקיימו חרף מחאת האופוזיציה על התנאים הבעייתיים.

בישראל נדחו בעבר מערכות בחירות עקב מלחמות. הבחירות הראשונות, ב-1948, נדחו בשלושה חודשים, בגלל התמשכות המלחמה והתקיימו לבסוף רק ב-1949. הבחירות של 1973, שאמורות היו להתקיים בדצמבר, נדחו בחודשיים, בשל מלחמת יום הכיפורים, והתקיימו לבסוף אחרי שהשלב העיקרי של המלחמה שכך, אף שהלחימה נמשכה (הסכם הפרדת הכוחות נחתם בינואר 1974).

הפעם האחרונה שבה נדחו בחירות בישראל היתה במערכת הבחירות האחרונה לרשויות המקומיות – בארבעה חודשים (ואף יותר במוקדי הלחימה בצפון ובדרום), בעקבות האירועים שאחרי 7 באוקטובר.

הגם שמועד הבחירות בישראל לא מעוגן בחוקה, ועל אף שמבחינה טכנית בהחלט אפשר לשנות אותו (אמנם נדרש לשם כך רוב של 80 חברי כנסת, אבל באופן פרדוקסלי, את חוק היסוד שדורש זאת אפשר לשנות ברוב רגיל), מדובר בחוקים רגישים במיוחד מבחינה ציבורית ומשפטית. לכן דחיית הבחירות מתאפשרת בעיקר במצבי חירום, כמו מלחמה או מגפה.

בשנה האחרונה השתמש ראש הממשלה נתניהו בהתמשכות המלחמה כתירוץ שנועד לדחות את הדרישה הציבורית להקדים את הבחירות ולהקים ועדת חקירה ממלכתית, בשל מחדל 7 באוקטובר. זאת ועוד, כיוון שהוא עצמו מקבל את ההחלטה לגבי משך הלחימה, הפסקתה או חידושה, יש חשש ממשי שהחלטות הממשלה לגבי סיום המלחמה או לחילופין החרפתה – בעזה, איראן, אולי סוריה או לבנון – יושפעו ממועד הבחירות המתקרב בסוף 2026. מלחמה היא, הרי, מצב החירום המושלם לדחיית בחירות.

רמז לכוונה לדחות את מועד הבחירות אפשר למצוא בדרישת הליכוד מוועדת הבחירות המרכזית, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, לקבוע את תאריך הבחירות הבאות באוקטובר 2027, חמש שנים לאחר בחירות 2022, ולא ארבע כקבוע בחוק, באמצעות פלפול משפטי הקשור ללוח השנה העברי. נשיא ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, דחה את הטענה.

5. דיכוי הצבעה

דיכוי הצבעה הוא מעין מונח גג לכלל האמצעים שמטרתם להפחית את שיעורי ההצבעה בקרב קבוצות מסוימות באוכלוסייה – בדרך כלל קבוצות מוחלשות או מיעוטים. מבין מדינות המערב, ארצות-הברית היא המדינה שבה הפרקטיקה הזאת הכי נפוצה.

דיכוי ההצבעה בארצות-הברית התחיל אחרי מתן זכות ההצבעה לשחורים ב-1870, אז גייסו מחוקקי מדינות הדרום את מירב היצירתיות שלהם כדי למנוע מהשחורים לממש את זכותם. כך נולדו טקטיקות שונות שעניינן יצירת חסמים שונים להצבעה עבור אוכלוסייה מוחלשת.

למשל: הדרישה להירשם מראש להצבעה, פתיחת קלפיות וסגירתן בשעות לא נוחות לאנשים העובדים במשרות שלא מאפשרות להם להיעדר (יום הבחירות איננו יום חופש בארצות-הברית), הצבת מכשולי שפה, הגבלת ההצבעה לַמחזיקים בתעודות זהות (בעיה עבור מצביעים במדינות שבהן אין חובת הנפקת תעודת זהות, כמו ארצות-הברית ובריטניה). זאת, באמצעות חוקים שמפלים באופן שקוף יותר שחורים, כמו פיזור קלפיות בצורה לא שוויוניות, ועוד.

"חוק זכות ההצבעה", שנחקק בארצות-הברית כ-100 שנה אחרי פתיחת ההצבעה לכלל הציבור, ב-1965, נועד להילחם בתופעות האלה ולקבוע סטנדרט פדרלי אחיד, שיקשה על מדינות למנוע מהמיעוט השחור להצביע. פסיקה של בית המשפט העליון ב-2013, בהובלת שופטים שמרנים, כרסמה בסמכויות החוק, על ידי ביטול הסעיף שקבע כי מדינות שהפלו בעברן שחורים חייבות אישור פדרלי לשינוי חוקֵי ההצבעה, והפכה אותו לאות מתה. פסיקה נוספת בנוגע לחוק הזה, משנת 2021, ביטלה אותו למעשה.

הפסיקות האלה הובילו לעלייה משמעותית בחקיקה שנועדה לדכא הצבעה בכמה ממדינות הדרום. לאחרונה התפרסם ש-DOGE, הסוכנות ל"יעילות הממשל" שהקים אילון מאסק, שאינה סוכנות רשמית ושסמכויותיה לא הוגדרו בחוק, מתכוונת לבחון את רשימות המצביעים בכל מדינה ומדינה בארצות-הברית – ואולי אף להתערב בהן.

בהודו, שחווה גם היא נסיגה דמוקרטית תחת הנשיא הפופוליסטי הלאומני נרנדרה מודי, נחקק חוק אזרחות חדש ששולל בפועל את זכות האזרחות מכמעט שני מיליון מהגרים מוסלמים, ומונע מהם להצביע בבחירות.

אם מתעלמים מהפיל הענק בחדר, בדמות מיליוני פלסטינים בגדה המערבית שישראל שולטת בהם בפועל מבלי לתת להם זכות הצבעה, המצב בתוך הקו הירוק טוב יחסית בהקשר הזה. התחולה של זכות ההצבעה רחבה, וקשה עד בלתי אפשרי לשלול אותה. גם החסמים להצבעה נמוכים מאוד. ועדיין, בשנים האחרונות נעשו בישראל ניסיונות לבצע דיכוי הצבעה בקרב הערבים אזרחי ישראל בצורה "רכה" יותר.

בבחירות באפריל 2019, יזמה הליכוד הצבת 1,200 מצלמות נסתרות בקלפיות ערביות, בטענה, שלא גובתה בראיות, לפיה יש בקלפיות הללו זיופים נרחבים, שעה שבפועל מטרת המהלך היתה, כך נראה, לעורר חשש בקרב מצביעים ולהוריד את אחוזי ההצבעה בערים הערביות.

נוכחות המצלמות הובילה למהומות ולעימותים בחלק מהקלפיות שבהן הן התגלו, מה שהוסיף לחשש וכמעט שגרם לעצירת ההצבעה בחלק מהמקומות. בנוסף, הופיעו ביישובים ערביים שלטי חוצות שקראו להחרמת הבחירות, ככל הנראה במימון קבוצות יהודיות מהימין. היו גם דיווחים שהליכוד הדליף מידע על התקנת מצלמות זיהוי פַּנים מחוץ לקלפיות ערביות, בניסיון לדכא עוד יותר את אחוז ההצבעה.

בסופו של דבר, בעקבות עתירת המפלגות הערביות לוועדת הבחירות המרכזית, נאסר על הצבת המצלמות והן הוצאו מהקלפיות. לאחר מעשה, התגאתה בפוסט בפייסבוק חברת יחסי ציבור "קייזלר ענבר", שהיתה מעורבת במבצע, בכך שהצליחה להוריד את שיעור ההצבעה במגזר הערב לשפל חסר תקדים.

לקראת הבחירות הבאות, שהתקיימו זמן קצר יחסית לאחר מכן, ניסה נתניהו, בעקבות איסור מפורש של ועדת הבחירות המרכזית להציב שוב מצלמות, להוביל חקיקת בזק שתאפשר זאת, אך נכשל. גם בהיבט הזה, הפוליטיזציה של המשטרה והצפי לפוליטיזציה של ועדת הבחירות ושל בתי המשפט, יקלו על יוזמות דומות בעתיד – והפעם גם בערים ליברליות.

6. שינוי יזום של שיעור אחוז החסימה

בשיטת בחירות יחסית, כמו בישראל, אחוז החסימה הוא שיעור הקולות המינימלי הדרוש כדי שמפלגה תוכל להיות מיוצגת בפרלמנט. אחוז החסימה ממלא תפקיד מכריע בעיצוב הנוף הפוליטי, כיוון שהוא קובע אילו מפלגות ייכנסו לכנסת ומשפיע בכך על זהות מקים הממשלה.

אחוז החסימה בישראל עבר שינויים לאורך ההיסטוריה. לאחר עשורים רבים שבהם עמד על אחוז בודד, בשנת 1992 הועלה ל-1.5 אחוזים, בשנת 2003 לשני אחוזים, ובשנת 2014 ל-3.25 אחוזים. את ההעלאה האחרונה קידם אביגדור ליברמן, שהיה אז שר החוץ ומנהיג ישראל-ביתנו, במטרה ברורה לחסום את המפלגות הערביות, ששיעור ההצבעה אליהן נע אז בין 2.56 ל-3.65 אחוזים.

בסופו של דבר התרגיל של ליברמן חזר אליו כבומרנג, כשארבע המפלגות הערביות התאחדו בבחירות 2015 ל"רשימה המשותפת" וזכו למספר המנדטים הגבוה בתולדותיהן עד אז. גם סביב הבחירות הבאות יש חשש ממניפולציות של אחוז החסימה, שמטרתן תהיה לעזור לקואליציה לנצח.

7. שליטה בנרטיב: השתלטות על התקשורת והשפעה זרה

שיטת דיכוי רכה נוספת היא השתלטות על אמצעי התקשורת, בידי הממשלה המכהנת או בידי גורמים זרים, והשגת שליטה בנרטיב.

ברומניה פסל השנה בית המשפט החוקתי, בצעד חריג, את הבחירות לנשיאות, שבהן עלה במפתיע לסיבוב השני והמכריע מועמד הימין הקיצוני, קלין ג'אורג'סקו. בהמשך פסל בית המשפט את מועמדותו לחלוטין.

נשיא המדינה המכהן הציג ראיות, שנתפסו בידי שירות הביון הרומני, ולפיהן קמפיין השפעה רוסי רחב-היקף וממומן היטב, שהתמקד באפליקציית טיקטוק הסינית, הופעל כדי לקדם את המועמד הפרו-רוסי ולחשוף את מסריו למספר לא פרופורציונלי של מצביעים רומנים.

ועדה מיוחדת שמונתה על ידי הממשל האמריקאי בשנת 2017 קבעה ש"נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הורה על ביצוע קמפיין השפעה שכוון לבחירות 2016 לנשיאות בארצות-הברית. מטרותיה של רוסיה היו לערער את אמון הציבור בהליך הדמוקרטי בארצות הברית, להשמיץ את מזכירת המדינה לשעבר והמועמדת הדמוקרטית לנשיאות, הילרי קלינטון, ולפגוע בסיכויי הבחירה שלה לנשיאות".

הקמפיין השתמש בעיקר בהפצת פייק ניוז ובמסרים נגד קלינטון ברשתות החברתיות, באופן ממוקד ובהיקפים גדולים. האשמות דומות הועלו כלפי רוסיה גם בהקשר הבחירות לנשיאות של 2020 ו-2024 וכן כלפי סין.

בהונגריה הצליח אורבן בשנות שלטונו להשתלט באופן כמעט מוחלט על כלֵי התקשורת המרכזיים במדינה. הוא פיטר את ראשי השידור הציבורי ועוד כ-1,600 עיתונאים, מינה את מקורביו ועושי דברו למשרות הבכירות בהם, והתגמול הגיע בדמות סיקור מפנק לממשלתו והיעדר כמעט מוחלט של כיסוי מועמדי האופוזציה.

אורבן גם דאג לקדם רגולציה שפגעה קשות בכלי תקשורת ביקורתיים; בהמשך שלח את מקורביו שירכשו את אותם כלי תקשורת; ולבסוף הפנה אליהם תקציבי פרסום ממשלתיים גדולים תחת בעליהם הידידותיים.

ב-2018 הוקמה בהונגריה "קרן העיתונות והמדיה המרכז־אירופית" (KESMA), קונגלומרט של כלי תקשורת המחויבים לאורבן שעוזרים לו להעלים את האופוזיציה מעיני הציבור. מאז עלייתו של אורבן לשלטון, חופש העיתונות במדינה הידרדר בעשרות מקומות בדירוגים בינלאומיים.

בפולין התנהלה מפלגת חוק וצדק הימנית הפופוליסטית בצורה דומה – בעיקר באמצעות השתלטות פוליטית על השידור הציבורי. בסקירה על אודות הבחירות לנשיאות ב-2020, קבע הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), ארגון בינלאומי חשוב שהוקם על ידי האו"ם, שהטלוויזיה הפולנית הציבורית "כשלה בחובתה לספק סיקור מאוזן […] ופעלה ככלי בקמפיין של הנשיא".

שנאתו של נתניהו לתקשורת החופשית בישראל ידועה. בספר "נתניהו" של העיתונאי בן כספית מצוין כיצד לאחר שהובס על ידי אהוד ברק בבחירות 1999, הבטיח נתניהו למקורביו שיחזור לזירה הפוליטית עם כלי תקשורת משלו. בניגוד להבטחות אחרות שלו, את ההבטחה הזו נתניהו דווקא קיים.

בשנת 2007 הוקם "ישראל היום", שהחל כמיזם פוליטי ללא מודל עסקי, ששרף בעשור וחצי, לפי דיווחים, לפחות מיליארד שקל מכספו של המו"ל, איש העסקים שלדון אדלסון, במסגרת מאמציו המוצלחים לקדם פוליטית את נתניהו.

מחקר שנערך על ידי חוקרים מישראל ומארצות-הברית (בין השאר מאוניברסיטת קולומביה) בדק את השפעת החשיפה ל"ישראל היום" ומצא קשר סיבתי בין חשיפה לעיתון לבין הצבעה לליכוד. על פי המחקר, העיתון "תרם" לליכוד כשני מנדטים לפחות במערכות הבחירות האחרונות.

מאז, דאג נתניהו לכך שכלי תקשורת נוספים יהיו נתונים להשפעתו ובראשם ערוץ 14 – בבעלות האוליגרך יצחק מירלשוילי. עוד ברשימה תחנת הרדיו "גלי ישראל" ובשנים האחרונות גם, כמובן, "מכונת דיגיטל" אימתנית ורעילה.

במקביל, ולא פחות חשוב מזה, נתניהו גם עמל על ריסוק עצמאותם של כלי תקשורת בעלי פוטנציאל ביקורתי. חלוקת "ישראל היום" בחינם, ואולי אף יותר מכך התמחור הטורפני של המודעות בעיתון, נועדו, כפי שנחשף ב"תיק 2000", לחסל את העיתון הגדול והרווחי במדינה עד אז, "ידיעות אחרונות". תופעה דומה נרשמה גם עם ערוץ 14, אבל הוא לא הצליח עד עכשיו לפגוע בצורה כה דרמטית במתחריו.

נתניהו גם דאג לפיצול ערוץ 2, בצורה שהחלישה מאוד את הזכייניות שהחזיקו בו והביאה בסופו של דבר לסגירת ערוץ 10, שהיה ביקורתי כלפיו. הוא הציב את מקורביו ברשות השנייה ובשאר גופי הרגולציה, דאג למרר את חייהן של קשת ורשת, וניסה להשתלט עליהן (בעיקר על רשת החלשה) בעזרת מינויים פוליטיים של מקורביו לתפקיד נציגי הציבור בדירקטוריון.

זאת ועוד, נתניהו סגר את רשות השידור מתוך כוונה לפגוע בשידור הציבורי, אך בטעות ("חמק לי בצוק איתן") הקים חלופה טובה יותר, תאגיד השידור "כאן", שבימים אלה הוא מנסה לרסק בעזרת כמה הצעות חוק שונות המקודמות במקביל. בין ההצעות: הפרטת התאגיד, הפרטת חטיבת החדשות והתחקירים, ביטול סעיף החוק הקובע שאין לשנות את תקציב התאגיד, במטרה לגרום לו לחזר על פתחי הממשלה מדי שנה לבל תקצץ אותו, ביטול ההפרדה בין הפוליטיקאים לדירקטוריון התאגיד ולהנהלתו, ועוד.

נתניהו, באמצעות שר התקשורת, גם דאג למתן הטבות רגולטוריות בשווי עשרות מיליוני שקלים לערוץ 14 – שבמקור נועד בכלל להיות ערוץ המורשת, ולא ערוץ חדשות, אולם התאפשר לו לשנות את אופיו בתקופת כהונתו של נתניהו. גם גלי צה"ל עוברת מפעם לפעם ניסיונות השתלטות, אם על ידי מינוי מפקד מזוהה פוליטית ואם על ידי איומים תכופים בסגירתו.

לכל אלה, ובמיוחד להחלשת כלי תקשורת והצבת איום על המשך קיומם, יש השפעה מכרעת על היכולת לבקר את הממשלה, ולכן, בהקשר הנדון פה, גם להשלטת הנרטיב שלה בסיטואציה של מחלוקת קשה על אודות מידת כשרותן של הבחירות וזהות המנצחים.

8. שינוי איזורי בחירה

לבסוף, שיטה שמינית ואחרונה, ואולי הפופולרית ביותר בעולם מבין אלו שנדונו, היא שינוי אזורי הבחירה בצורה מניפולטיבית שמעניקה יתרון למועמדים או למפלגות מסוימות, אולם היא לא רלוונטית לישראל, שבה אין מרכיב אזורי בבחירות, ולכן לא נרחיב לגביה כאן.

יש מה לעשות

ההבנה שהרס הדמוקרטיה נעשה, לכאורה, באמצעים דמוקרטיים וחוקיים, היא כמעט מרפת ידיים.

התהליך של שינוי המערכת הדמוקרטית, בעזרת פרשנות מרחיבה או מניפולטיבית של החוק, ותוך החלשת מנגנוני הפיקוח והאיזון, הוא הדרגתי; שינוי זוחל שמייצר מלחמה באינספור חזיתות מקבילות. אבל יש גם חדשות טובות – אפשר להילחם בשינוי הזה בכלים שלו: המשפטיים, התודעתיים, התקשורתיים.

אפשר להגיש ערעורים, עצומות, לצאת לרחובות להפגין, לחזק כלי תקשורת עצמאיים, ועוד. ובאופן קונקרטי בהקשר הנדון – אפשר להתנדב בוועדת הבחירות. והעיקר, לא להתייאש, ולהתעקש להשפיע על סדר היום, ובמונחים של התקופה – להתנגד.

אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. המאמר התפרסם לראשונה במגזין "תלם". לאתר המגזין